רכב אוטונומי – העתיד מטיל צלו?

במדור השרביט החם הוצע לכתוב על הרכב האוטונומי שמתישהו יהיה אופציה אמיתית.

כבר לא מעט שנים מדברים על כך שהרכב באוטונומי נמצא מעבר לפינה. למעשה רוב הטכנולוגיות הנדרשות למימוש החזון של רכב אוטונומי כבר אתנו לא מעט שנים ונמצאות כבר ברוב המכוניות, לפחות אלה מהשנים האחרונות:

איך להיות מאושר

במסגרת סדרת המדריכים המקיפה שלי "איך לעשות מה" החלטתי הפעם להתמודד עם הנושא החשוב שהרבה בני אדם התמודדו, מתמודדים ויתמודדו אתו באופן יום-יומי: איך להיות מאושר.

כולנו (כולל משה כחלון) רוצים להיות מאושרים. מסיבות לא ברורות קיים בחברה המערבית (וכנראה גם במזרחית, בצפונית ובדרומית) אידיאל האומר שעדיף להיות מאושר מאומלל (וגם עדיף להיות בריא מאשר חולה ועשיר מאשר עני).

הבעיה היא שרבים מאתנו אינם מאושרים. בכל אופן לא מאושרים כל הזמן ואולי אפילו לא מאושרים רוב הזמן.

זה לא אומר שאנחנו אומללים כל הזמן, אבל עצם העובדה שאנחנו לא מאושרים כל הזמן גורמת לנו לתחושת החמצה מסוימת ("יכולתי להיות כעת מאושר במקום סתם לנסוע לדיסנילנד!") שבעצמה גורמת להחרפה בתחושת חוסר האושר.

על רקע זה אנשים לא מעטים (חלקם אולי אפילו נוכלים) כתבו מדריכים, העבירו קורסים, הרצאות וסדנאות ופיתחו כלים שונים ומשונים שמטרתם העיקרית להפוך אותנו למאושרים.

היה היה בית ספר – סיפור לשבת

"אמא" – שאלה טלי (שם בדוי) את אמה – "למה קוראים לבית ספר בית ספר?"
אמא של טלי (ששמה הבדוי היה טליה, אבל כולם קראו לה פשוט 'אמא של טלי') לא ידעה מה לענות. מאיפה השאלה הזאת הגיעה כעת???

"את יודעת מה זה בית, טלי" –התחילה אמא לענות – "ואת בטח יודעת מה זה ספר. אז…"
טלי קטעה את אמא ואמרה – "בית זה קל! בית זה המקום שבו אנחנו גרים. ספר זה קצת יותר קשה, אבל אני חושבת שלמדתי על זה…"
אמא הסתכלה על טלי שהייתה שקועה במחשבות עמוקות. אחרי שניות ארוכות שנדמו כדקות טלי חייכה ואמרה: "ספר זה כמו סיפור! למדתי בהיסטוריה שפעם הסיפורים היו משהו שאפשר ממש להחזיק ביד ולזה קראו ספרים!"

שיעור היסטוריה – ישראל 2050 (סיפור לשבת)

"בוקר טוב לכולם" – אמר המורה. למורה הזה לא היה שם בדוי – הוא היה כולו בדוי, מכיוון שלא היה אדם אלא תוכנת בינה מלאכותית מתקדמת. כלומר, מתקדמת במושגים של ימינו, אבל די מפגרת במושגים של 2150, הזמן בה מתרחש סיפורנו. אבל אני לגמרי סוטה מהסיפור, אז אחזור אליו ואני מבטיח להשתדל לא להפריע (אבל לא מבטיח לקיים).

המורה בדק בזריזות (תוך פחות מננו-שנייה) שכל 5,231 התלמידים נמצאים בכיתה (הוירטואלית כמובן). 2 היו חסרים. אחד דיווח שהוא חולה והמורה בדק אותו, רשם לו כדורים ושיחרר אותו מהכיתה. השני הציג פתק מההורים הפוטר אותו מהשיעור אבל המורה זיהה שמדובר בזיוף מצוין ושלח אליו משטרה (וירטואלית).

כעת אפשר היה להתחיל בשיעור. הנושא היה היסטוריה עתיקה של מדינת ישראל.

מסע אל העבר

במשך שנים רבות עבד פרופסור פאסט (שם בדוי) על פיתוחה של מכונת זמן. הוא היה משוכנע שהוא יצליח במקום בו כולם (פרט לסופרי מדע בדיוני) נכשלו.
בתחילת עבודתו הוא האמין שמסע בזמן אפשרי רק לעתיד, מכיוון שהעבר למעשה כבר לא קיים וגם אם הוא איכשהו קיים מסע אליו משמעותו נסיעה נגד כיוון הזרימה הטבעי של הזמן (דבר הקשה בהרבה מנסיעה נגד כיוון הפקקים).

לכן הפרופסור התמקד בפיתוח מכונת זמן המסוגלת לנסוע לעתיד. בסך הכל הוא התקדם יפה מאוד בעבודתו – לאחר עשר שנים של עבודה הוא כבר מצא את עצמו בעתיד: עשר שנים קדימה מהתאריך בו התחיל לעבוד!

בשלב זה הוא הבין שלמעשה מכונת זמן המסוגלת לנסוע רק קדימה בזמן היא בעייתית: גם אם הוא יצליח לנסוע בזמן בקצב מהיר יותר מאשר דקה בשישים שניות, הוא לא יוכל לחזור לזמנו ולספר לעולם על כל מה שמצפה לו בעתיד.

לאחר מחשבה רבה הוא הקדיש את השנה האחת עשרה של עבודתו לבחינת האפשרות למסע לעבר.  בשנה זאת הוא התקדם מאוד – אבל רק לעתיד לצערו – ובסיומה של השנה הוא מצא את עצמו שנה לאחר תחילתה.

אך בשנה השתיים עשרה חלה פריצת דרך מדהימה! פרופסור פאסט הבין שהעבר לא בהכרח נעלם. כידוע לכולם, העבר נשמר בזיכרון האנושי. הפרופסור למשל זכר היטב את מלחמת יום הכיפורים ואת המהפך המפורסם של 1977 בין שלל אירועים אחרים שקרו בעבר.
אם כך, העבר קיים תמיד בזיכרון האנושי ולכן סוד הנסיעה בזמן לעבר טמון בזיכרון!

פריצת הדרך הזאת הובילה את הפרופסור לחמש שנים רצופות של עבודה מאומצת. בסוף השנה החמישית (שהייתה גם השנה השבע עשרה של פיתוח מכונת הזמן) הוא ציין לעצמו בגאווה לא מבוטלת כי כעת הוא יודע כיצד לנסוע בזמן לעבר באופן תאורטי.

את חמש השנים הבאות הוא השקיע בעיבוד עקרונות המסע בזמן לעתיד (במהירות העולה על דקה בשישים שניות) ובשנה ה-28 לפרויקט הוא עבר לשלב המעשי של בניית המכונה על פי העקרונות התאורטיים אותם הוא פיתח.

למרבה הצער, פרופסור פאסט גילה כי יכולותיו המעשיות נופלות מיכולותיו התאורטיות. היה לו קשה להשיג את החומרים הנדרשים לבניית המכונה (בעיקר את דמעות הצפרדעים) וגם כשהוא השיג אותם הוא לא כל כך הצליח להשתמש בהם, לחבר אותם או להפעיל אותם כראוי.

הוא שקל לשתף אנשים נוספים בעשייה – אולי מהנדסים, טכנאים או שרברבים – אבל הוא מאוד חשש שמא הם יגנבו את סודו, יבנו מכונות זמן משל עצמם ואז יחזרו בזמן כדי לחבל במאמציו המוקדמים ולסכל לחלוטין את יכולתו לבנות ואפילו להמציא מכונת זמן.

מחוסר ברירה, פרופסור פאסט התחיל ללמוד בקורסים שונים – מכונאות, חשמל, תיקון מכשירי טלפון סלולאריים ותנורי מיקרוגל וגם איטלקית למתחילים. קצת הפריע לו שהוא היה התלמיד המבוגר ביותר והמשכיל ביותר באותם קורסים, אבל הייתה לו הרבה מוטיבציה ובסופו של דבר הוא הצליח לסיים את כל הקורסים בהצטיינות יתרה.

ביום השנה הארבעים לתחילת העבודה על מכונת הזמן, שהיה במקרה גם יום הולדתו השבעים ושניים עמד פרופסור פאסט נפעם מול מכונת זמן שאמורה לעבוד. הוא ידע בדיוק מה לעשות איתה: הוא קבע את יעד הנסיעה ליום בו התחיל לעבוד על המכונה, הופיע בפני עצמו הצעיר והנדהם וייעץ לו בחום ובתקיפות לזנוח את הפרויקט ולמצוא לעצמו חיים.

 

מוסר השכל: אם הייתי יכול לנסוע בזמן לתחילת כתיבת הסיפור, הוא ודאי היה נראה אחרת

 

שבת שלום!

 

והרשומה המומלצת היא –  רגע קסום?  – בבלוג של L אורגת מילים