משל יותם – סיפור לשבת ולט"ו בשבט

כל העצים שמחו מאוד ביום חגם, אבל לא היו בטוחים כיצד לחגוג אותו. לאחר ויכוחים רבים הם הגיעו למסקנה שמה שדרוש להם הוא מישהו שיגיד להם מה צריך לעשות (ואולי גם מה צריך לא לעשות). מין מפקד, או אולי רב, או אולי…. מלך!

כן, כולם הסכימו שהרעיון לבחור מלך הוא מצוין (לנו זה אולי נשמע קצת אבסורד, אבל קרה בהיסטוריה שמלכים *נבחרו* לשלוט).

אבל מי יהיה המלך?

ברוב קולות הוחלט שאין מתאים מעץ הזית: הוא אחד משבעת המינים, השמן שמפיקים מפירותיו בריא וטעים והוא מאריך ימים.

הלכו העצים בשמחה אל הזית לבשר לו על הכבוד הגדול בו זכה, אך להפתעתם הוא סירב לקבל את התפקיד בטענה שהוא עסוק מדי ביצירת פירות.

למרות האכזבה, העצים לא התייאשו ופנו אל העץ שהגיע למקום השני המכובד – התאנה.  גם הוא משבעת המינים והפירות שלו כל כך טעימים… בנוסף גם העלים שלו שימושיים ליצירת בגדים!
מיהרו העצים אל התאנה, פתחו איתה בשיחה קלה ולאחר שווידאו שהיא בעד רעיון המלוכה באופן כללי הציעו לה את התפקיד.

אבל גם התאנה סירבה… היא הסבירה שאמנם באופן עקרוני היא בעד רעיון המלוכה, אבל כרגע היא עסוקה מדי יצירת פירות (תרוץ לא מקורי ומוכר כבר לעצים) ולא יהיה לה זמן לחובות הבאים עם המלוכה.

העצים עברו שוב על רשימת שבעת המינים. הרבה מהעצים חשבו שהבא בתור צריך להיות התמר, אבל כמה עצים למודי ניסיון הזכירו שהוא עץ גבוה – מה שהופך אותו בוודאי לגאה מדי – וגם לו יש פירות מתוקים מאוד כך שבוודאי הוא יסרב גם כן. הם לא היו מוכנים לסירוב נוסף…

המועמד הבא בתור היה כמובן הרימון – חלק מהעצים ציינו לחיוב שהפירות שלו חמצמצים ולעיתים אפילו חמוצים כך שהוא ודאי לא יסרב בתירוץ שהוא עסוק איתם, אך עצים אחרים ציינו (ובצדק) שהפירות של הרימון מאוד גדולים ומאוד אדומים וזה מלמד על גאווה גדולה (ואדומה) ולכן סביר מאוד שגם הוא יסרב.

העצים היו על סף ייאוש, כאשר לפתע אחד מהם הציע את הגפן. גפן? עצים אחרים הודיעו שהגפן היא לא עץ ולכן לא מתאימה להיות מלך העצים. אבל העץ שהציע את הרעיון (נדמה לי שזה היה הברוש) הסביר בסבלנות שראשית לא חייבים עץ שישלוט בעצים – הוא הביא כדוגמא את המלך צ'ארלס השלישי שהוא ספק גרמני, ספק סקוטי וספק יווני ובכל זאת הוא מלך האנגלים – ושנית דווקא העובדה שהגפן היא לא עץ יגרום לה להבין את הכבוד הגדול שנפל בחלקה ולקבל את התפקיד.

מעודדים הלכו העצים אל הגפן ובישרו לה בשמחה ובתקווה על הבחירה. אבל הגפן איכזבה גם היא והודיעה שראשית היא לא עץ ושנית היא מאוד עסוקה בייצור ענבים ליין (מיקבי בוטיק) ואין לה זמן או כוח למלוך.

מחוסר ברירה החליטו העצים לערוך הגרלה – יזכה מי שיזכה.  זכה האטד… אמנם הוא לא משבעת המינים, לא גבוה, לא מתהדר בפירות טעימים – אבל הגרלה היא הגרלה ואולי ישמח האטד לקבל את התפקיד? (בטח הוא לא יטען שהוא עסוק עם הפירות שלו!)

האטד אכן שמח מאוד לקבל על עצמו את המלוכה. בתור הצעד הראשון בשלטונו הוא פרסם צו מלכותי הקורא לכל העצים לחסות בצלו. העונש למי שלא יקיים את הצו: הוצאה להורג בשריפה.

מוסר השכל:   כנראה שצ'ארלס השלישי הוא מלך יותר טוב מהאטד

שבת שלום וט"ו בשבט שמח!

תודה ל-  tootrees3 שהציע לי לכתוב סיפור ט"ו בשבט מבוסס על משל יותם.

והרשומה המומלצת היא – לשרביט החם – על הבלוג שלי – בבלוג של Empiarti

אדם, חווה והנחש (סיפור לשבת)

ממרומי עץ הדעת צפה הנחש באשה שהיתה מלקטת ירקות ופירות בגן.

 “סססססס” – חשב לעצמו – “איזה יצור חביב הוא האשה. יש לה ידיים עדינות אך מעשיות, רגליים ארוכות ויפות וראש גדול ונאה.”

הנחש המשיך לצפות באישה המלקטת בזריזות וביעילות תותים, דובדבנים וקישואים (לקינוח) ופתאום התגנבה למוחו מחשבה מפחידה: מה יקרה אם האשה תחליט פתאום להפנות את ידיה הזריזות, עיניה החדות ומוחה המפותח כנגד בעלי החיים האחרים?

לא היה לו ספק שהאשה הזאת הייתה בעלת עוצמה גדולה יותר משל רוב בעלי החיים בגן העדן. כרגע היא מסתפקת בליקוט פירות וירקות ובחיי זוגיות מושלמים עם האדם, אבל יום אחד היא עלולה לגלות שזה לא מספיק לה.

מה יקרה אם למשל היא תרצה נעליים מעור נחש? אין ספק שהיא תשיג אותן. על חשבונו.

צמרמורת תקפה את הנחש מראשו ועד קצה זנבו והוא החליט לעשות הכל כדי למנוע את העתיד הנוראי הזה.

בימים הקרובים הנחש המשיך לעקוב אחרי אדם וחווה מקרוב, נחוש (כי הוא היה נחש) לפעול ברגע שיראה סימן – אפילו קטן – לסכנה מצידם.

והסימנים לא איחרו להגיע: כבר למחרת הוא שמע את חווה אומרת לאדם: "קר לי! למה אלוהים לא יכול היה לדאוג לנו לפרווה יפה ומחממת כמו של השועל או לפחות לצמר כמו של הכבשים?"

אדם רק חייך וענה: "כי אז לא היית יפה כל כך… אני אוהב אותך ככה, כמו שאת." הוא נישק את חווה, אבל הנחש שם לב שהיא לא התמסרה כולה לנשיקה.

אחרי יומיים, בזמן ארוחת הצהריים, שאל פתאום אדם: "מה יש היום למנה עיקרית? אני מקווה שלא שוב פטריות."

"מה רע בפטריות?" – שאלה חווה בתרעומת – "הלא תמיד אהבת אותן! תיכף תגיד לי שאתה רוצה להתחיל לאכול בשר כמו האריות הברברים!"

הנחש ראה משהו בעיני אדם שגרם לו להסתלק מהר מהמקום ולהתחיל לחשוב על תוכנית שתרחיק את עורו היקר מרגליה של האשה.

הוא כינס את החיות לאסיפה דחופה ותיאר להם את חששותיו. רוב החיות התייחסו אליו כאל משוגע לא מזיק.

"אתה חושש מהאדם?" – שאל  הפיל בלגלוג – "הם כל כך קטנים שאני יכול לדרוך עליהם בטעות!"

והטיגריס הוסיף – "אין להם ציפורניים כמעט והשיניים שלהן חלשות כל כך… אין סיכוי שהם ינצחו בעלי חיים אחרים!"

לאחר כמה נסיונות שכנוע נוספים קבע השימפנזה בבוז: "אדם וחווה הם רק חיקוי עלוב לשימפנזה. אין להם פרווה והם לא מסוגלים לקפוץ בין העצים. הם לא יכולים להזיק יותר מקופיף גלגו בן יומו!"

עם קביעה זו התפזרו כל החיות והנחש נותר לבדו עם חשששששותיו.

לרגעים מספר הנחש קצת פקפק בנחישותו, אבל אז הוא נזכר כי הוא ערום מכל חיות השדה. הוא הגה תוכנית נהדרת!

למחרת, פגש הנחש את חווה כשהיא קוטפת תפוחי פינק ליידי. הוא פנה אליה בבהלה מעושה ואמר: "חווה! איך את מעזה לקטוף תפוחים??? הלא אלוהים בפרוש אססססר עלייך ועל אדם לאכול מכל העצים בגן!"

חווה קצת הופתעה. קודם כל מכך שהנחש מדבר ושנית מכך שהוא מדבר שטויות.

"מה אתה? יובל המבולבל?" – שאלה חווה בחיוך – "אלוהים בפרוש התיר לנו לאכול מכל עצי הגן. פרט לעץ הדעת הרעיל – שאם נאכל מפריו נמות מיד. או אולי לאט ובייסורים. אני לא בטוחה".

הנחש צחק צחוק שטני (שעליו הוא התאמן חצי לילה) ואמר: "באמת, אששששה חכמה כמותך מאמינה לאלוהים? דעי לך כי פרי עץ הדעת אינו רעיל כלל. אלוהים אסר עליכם לאכול ממנו, כי אם תאכלו תהפכו להיות חזקים כמוהו!"

"אתה מקשקש שטויות" – ענתה חווה והתחילה להתרחק מהמקום. אבל הנחש עקב אחריה והמשיך לדבר על ליבה. לבסוף הוא שלף את הקלף המנצח: "אם את חוששת שהפרי רעיל, את יכולה לתת קודם לאדם לטעום אותו"

חווה כעסה על ההצעה החוצפנית, אבל מאוחר יותר – כשהיא חשבה שהנחש ואלוהים לא מסתכלים – היא  קטפה פרי אחד מעץ הדעת  ולקחה אותו איתה.

אדם הופתע מהגיוון בארוחה. "מה זה?" הוא שאל בסקרנות.

"תמיד יש לך שאלות!" – ענתה האישה בכעס – "אתמול לא רצית פטריות, אז עבדתי קשה להשיג לך משהו חדש ובמקום להודות לי אתה חוקר אותי? תאכל ותשתוק!"

אדם התחיל לאכול מהפרי כשחווה מסתכלת עליו ומחפשת סימנים להרעלה. אדם לא הבין נכון את מבטה והתחיל לשבח את טעמו הטוב של הפרי עד שחווה השתכנעה וביקשה ביס.

(מזל שפרי עץ הדעת היה גדול וסיפק ארוחת מלכים לשניים).

אחרי שהם שבעו חייכה חווה אל אדם בסיפוק. הוא חייך אליה חזרה ושאל: "על מה את חושבת?" (לו היו מחשבות בכיוון מסוים מאוד).

"ראיתי עלה תאנה מדהים היום – הוא ייראה עליך נהדר!" – ענתה חווה – "בוא נלך לשם כעת"

אדם העדיף לנמנם אחרי הארוחה אבל מבט אחד הספיק לו להבין שזה לא זמן טוב להרגיז את האשה.

הם יצאו למסע קניות ומדדו עלי תאנה שונים עד שחווה נראתה מרוצה.

"מספיק עלי תאנה להיום?" – שאל אדם בתקווה.

"בהחלט" – ענתה חווה – "כעת אני צריכה נעליים תואמות. אתה חושב שנעליים מעור נחש יתאימו לשמלת עלי התאנה שלי?"

הנחש ששמע את זה רץ בבהלה לקרוא לאלוהים.

והסוף ידוע.

מוסר השכל: כשחווה אמרה "אין לי מה ללבוש" – היא באמת התכוונה לזה.

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – סתוונית הנגב – בבלוג של עננת

008 בתעלומת ההרעלה החגיגית

כשהגיע גיא אג"ח הסוכן 008 העשוי ללא חת למשרדו בבוקר, קידמו את פניו – כמו בכל ט"ו בשבט – קערות מלאות פירות יבשים ואגוזים.

גיא אהב מאוד פירות יבשים. איזה סוכן חשאי מוכשר, רציני, חרוץ ובעל כריזמה לא אוהב פירות יבשים? הם טעימים, מתוקים, בריאים (יחסית. קצת יותר בריאים מעוגות) ומספקים לגוף שפע אנרגיה הדרושה כל כך לסוכנים חשאים שעבודתם דורשת שלא ינמנמו מול המחשב.