לפני לא הרבה שנים, בארץ מאוד לא רחוקה חיו אנשים מאושרים שרק דבר אחד העיב על אושרם: בעיית הפקקים. (בנוסף ליוקר המחיה, הפערים בין עשירים ועניים, הביטחון, האבטלה, ההקצנה בעם, השחיתות ועוד כמה דברים שלא זה המקום לציינם כי הסיפורים לשבת מוגבלים באורכם).
באותה מדינה היו הרבה מאוד כלי רכב ומעט דרכים. כתוצאה מכך היו תושבי המדינה מבלים (או בעצם סובלים) שעות ארוכות בפקקי תנועה בכל פעם שחפצו להגיע מנקודה א' לנקודה ב' (או בחזרה).
מנהיגי המדינה היו מודעים היטב לבעיית הפקקים ולכן השתדלו לטוס במסוקים מנקודה א' לנקודה ב', אבל לקראת הבחירות ראש הממשלה הכריז על פרויקט לאומי חדש: "דרך השמחה".
הפרויקט כלל סלילת דרך חדשה לחלוטין מנקודה א' שבצפון המדינה לנקודה ב' בדרומה, שבאמצעותה יוכלו תושבי המדינה לנסוע בין שתי הנקודות בקלות וללא פקקים.
תכנון הדרך היה שאפתני מאוד: היא תכלול לא פחות משני נתיבים לכל כיוון (!), שוליים צרים ואפילו תחנות רענון כמו במדינות המתקדמות בעולם.
וכמו במדינות המתקדמות בעולם, "דרך השמחה" הייתה אמורה להיות דרך אגרה – שתושבי המדינה ישלמו (ישירות) על הזכות להשתמש בה.
באמצעות האגרות תמומן סלילת הדרך – כך שהשמחה תהיה כפולה (תושבי המדינה ישמחו לנסוע בלי פקקים וראש הממשלה ישמח לא להוציא כסף על סלילת הדרך).
הממשלה הזדרזה להוציא מכרז לדרך החדשה עוד לפני הבחירות ומספר חברות גדולות מהארץ ומהעולם נגשו להעריך את העלויות הכרוכות בסלילת הדרך.
והנה, בכנס המציעים (שנערך במסוק גדול שטס מעל תוואי הדרך העתידית) שמו לב נציגי הקבלנים לתופעה מוזרה: במרווחים של בערך מאה מטרים זה מזה לאורך תוואי הדרך הונחו ספרים בידי יד נעלמה.
בהתחלה ניסו כולם להתעלם מעובדה מוזרה זאת אך לאור ריבוי הספרים ביקשו המציעים מהטייס לנחות ולבדוק את העניין מקרוב.
להמשיך לקרוא דרך השמחה – סיפור לשבת ולשמחת תורה
החיים שלי (או של אחרים) 