סיכום עשור 2010 – 2019

לאחרונה נראה שכולם מסכמים את העשור, או לפחות עורכים מצעדי עשור. זה גרם לי גם לרצות לסכם את העשור שלי.
כשהתחלתי לחשוב מה עבר עליי בעשר השנים האחרונות, הדבר הראשון (ובתחילה גם היחיד) שעלה בדעתי היה שהילדים שלי גדלו.
לא סתם גדלו: בתחילת העשור הייתי אב לילדה בת 11 ולילד בן 9. כיום אני אב לאשה צעירה בת 21 (שכבר הספיקה להשתחרר מהצבא) ולבחור צעיר בן 19, סטודנט בטכניון (עתודאי).

אין ספק שבגיל צעיר הזמן משפיע יותר. המעבר מגיל 11 ל-21 או מגיל 9 ל-19 מכיל הרבה מאוד שינויים, חוויות ואירועים מאשר המעבר מגיל 42 ל-52, למרות שעל כולנו עברו 10 שנים.

אבל אחרי מחשבה נוספת נזכרתי בעוד כמה דברים שעברו עליי בעשור הזה – דברים שלא קשורים ישירות לילדיי…

אחד הדברים שמאוד השפיעו על חיי היום-יום שלי היה מעבר עבודה: אחרי 11 שנים באותה חברה (שיא שלי ותקופה מכובדת מאוד בחברות הייטק), מצאתי את עצמי שוב מפוטר מהעבודה בשנת 2015. לא שלא ידעתי שזה יגיע: החברה הלכה והצטמצמה כל הזמן. כשהתחלתי לעבוד בה בשנת 2004 היו בחברה כ-130 עובדים בישראל וכ-400 בעולם כולו. כשפוטרתי ב-2015 נשארו בה 10 עובדים בישראל מתוך כ-100 בעולם.

לשמחתי, מצאתי עבודה חדשה די מהר ואני מקווה להישאר בה עד היציאה לפנסיה. במובן מסוים אני יוצא לפנסיה כל יום כשאני יוצא בבוקר מהבית לעבודה – מכיוון שהעיסוק שלי כעת הוא בקרנות הפנסיה הוותיקות…

עוד שינוי שמשפיע על חיי היום-יום שלי, אך במידה פחותה מהחלפת העבודה, הוא המעבר לטבעונות: הייתי צמחוני מאז גיל 13 בערך, אך תמיד אמרתי שאני לא יכול להבטיח שאשאר צמחוני כל חיי. ובאמת, באוקטובר 2012 הכרזתי רשמית על מעבר לטבעונות.
באופן מעשי המעבר היה הדרגתי – צמצמתי בצריכת הביצים והחלב במשך כמה שנים עד שהחלטתי שאני יכול להיגמל מהם סופית. בינתיים אני די מרוצה מהטבעונות שלי (אך לעיתים מתוסכל בגלל מחסור באופציות טבעוניות) אבל גם הפעם לא יכול להבטיח שזה לתמיד.

בעשור זה התחלתי לצלם. עד 2017  עננת הייתה הצלמת היחידה במשפחה. צילמתי מפעם לפעם, אבל רק כשהיא לא הייתה איתי. בנובמבר 2017 החלטתי יום אחד שגם אני יכול לצלם. צילמתי כמה פרחים (כלניות ואירוס ארץ ישראלי באותו יום) ומאז אני ממשיך לצלם פרחים וגם אובייקטים נוספים. בעקבות זאת גם התחלתי מפעם לפעם לפרסם בבלוג רשומות עם תמונות שצילמתי בעצמי.

זאת התמונה הראשונה וההיסטורית שצילמתי ב-2017:
ראשונה

ואגב בלוג, אחרי כמעט עשר שנים בתפוז עברתי ל-WPRDPRESS. אני עדיין קצת מתגעגע לעבר המפואר של תפוז ולפיצ'רים שהיו שם, אבל אני יודע שבכל מקרה התפוז ההוא כבר לא קיים ולא ישוב. עברתי ל-wordpress  באוגוסט 18 ואני מרוצה מכך שלמרות החששות המשכתי לפרסם בקביעות (למרות שלעיתים אני מרמה ומפרסם רשומות שכבר פורסמו בעבר בתפוז ואיש אינו זוכר אותן).

בתחום המוזיקה האירועים שהשפיעו עליי בעשור קשורים בעיקר לזמר האהוב עליי ביותר כבר שנים רבות – דיויד בואי. בעשור זה, בינואר 2013, לאחר עשר שנים בהן הוא הוציא אלבום חדש, יצא במפתיע האלבום The Next Day.
שמעתי את השיר הראשון (where are we now)  ואהבתי אותו.
בינואר 2016 שוב יצא אלבום חדש – Blackstar  – שפחות אהבתי, אבל עדיין היה מוצלח לטעמי.
ואחריי יומיים התבשרנו על מותו… היה לי עצוב מאוד.

בעשור הזה גם נסעתי הרבה לחו"ל. בהתחלה אלה היו נסיעות עבודה (כמו בעשור הקודם), אבל התחלנו לנסוע לחופשה משפחתית בחו"ל כל שנה במשך תקופה מסוימת (דבר שלא קרה בזמן שהבת שירתה בצבא). בשנת 2019, לראשונה בחיי לדעתי, נסעתי לשתי חופשות בחו"ל באותה שנה – אחת זוגית לרודוס והשנייה משפחתית לאמסטרדם.

מקווה להמשיך בטיולים כאלה גם בעשור זה (ובאלה שאחריו).

עוד נושא אחד שרציתי להזכיר בסיכום – בעשור הזה נגמלתי ממכוניות ליסינג מהעבודה… מאז שהשתחררתי מהצבא (ב-1994) ועד 2014 – פרט לתקופה שגרנו בארה"ב – הייתה לי תמיד מכונית ליסינג מהעבודה. זה מאוד נוח אבל גם לא זול ועם השנים זה נהיה יקר יותר ויותר. ב-2014, בעקבות עוד גל פיטורים בחברה הקודמת שלי, עברתי לעבוד מהבית (אולי גם את זה הייתי צריך להזכיר כנושא נפרד בסיכום). אחרי כמה חודשים כאלה החלטתי לוותר על רכב החברה.
כשהתחלתי לעבוד בעבודה הנוכחית לא ביקשתי רכב. במשך כשנתיים הסתדרנו עם רכב אחד במשפחה. אבל זה נהיה קשה יותר כשהבת הוציאה רישיון נהיגה ועוד יותר כשעננת התחילה לעבוד יום בשבוע בירושלים. קנינו מכונית שנייה ולראשונה יש לנו שתי מכוניות פרטיות במשפחה (אצל הרבה אנשים זה לא נושא ראוי לציון כלל…)

זהו… אני בטוח שקרו לי עוד דברים חשובים בעשר השנים האחרונות (למשל: סוף סוף השתחררתי משירות מילואים!) , אבל אלה הנושאים שעלו בדעתי (ושאני לא חושש לשתף…)

מאחל לי ולכולם עשור חדש מוצלח!

והרשומה המומלצת היא- הפתעה –  בבלוג של L Weaves Words

 

סיפור חכמים לשבת הראשונה של 2020 (למניינם)

מעשה ברבי עקיבא ורבי אלעזר ורבי אליעזר ורבי ששון ורבי שמחה ורבי יוסף בעל הנס ורבי שמעון בעלה של רינה ורבי יהושע ורבי בוריס שהיו מסובין בבני ברק ביום טבת קר ועסקו בדברים שברומו של עולם.
אמר רבי עקיבא: "בעוד אנו עוסקים בדברים שברומו של עולם, המוני גויים ותינוקות שנשבו חוגגים שנה אזרחית חדשה."
שאל רבי אלעזר: "מהי שנה אזרחית?"

אמר רבי אליעזר: "שנה אזרחית היא שנה המתחילה באחד לינואר למניינם."
אמר רבי אלעזר: "זאת יודע אני כמובן, אבל אני תוהה מדוע השנה נקראת 'אזרחית'. האם השנה היהודית היא שנה צבאית? או אולי שנה נתינה?"

להמשיך לקרוא סיפור חכמים לשבת הראשונה של 2020 (למניינם)

הפטריוט הגדול – סיפור ליום העצמאות ולשבת

ישראל (שם בדוי) היה פטריוט גדול.

אפשר היה למצות בזה את הסיפור ולעבור ישירות למוסר ההשכל, אבל אני נוהג בד"כ לכתוב לפחות חמש מאות מילים בסיפור לשבת, אז אאלץ לפרט קצת יותר במה התבטאה הפטריוטיות של ישראל.

ובכן, ישראל היה פטריוט במשך כל השנה, בכל שנה. הוא היה אחד מהישראלים האחרונים שהאמין באמת ובתמים בערכי הציונות.

לדוגמא – על מכוניתו (סובארו כמובן! ישראל לא הסכים להתפשר על מזדה או יונדאי) התנוססו שלל מדבקות כמו "קרבי זה הכי, אחי", "אחריי לצנחנים" ו"הטובים לטייס". ישראל האמין באמת ובתמים שאם הוא לא היה מצליח להוריד פרופיל הוא בודאי היה משרת שרות קרבי מלא. יתרה מכך – הוא היה מוכן לצאת למילואים בכל רגע נתון בתנאי שזה היה מסתדר עם לוח הזמנים הצפוף שלו.

כדי להמחיש את הכבוד שהוא נתן לצה"ל,  ישראל היה נוהג לעצור בטרמפיאדות מפעם לפעם והיה מסביר לחיילים באריכות מדוע אינו יכול למרבה הצער לתת להם טרמפ.

 

חוש הפטריוטיות של ישראל לא היה מוגבל רק לצה"ל. הוא אהב לטייל בארץ ובכל סוף שבוע שלישי שבו לא ירד גשם ולא היה חם מדי הוא היה יוצא לחוף הים או לפארק הלאומי ברמת גן. הוא תמך בכל ליבו בתוצרת הארץ והקפיד לקנות אך ורק חומוס שיוצר בארץ.

 

אך לקראת יום העצמאות הייתה הפטריוטיות של ישראל מגיעה לשיאים חדשים. חודש לפני יום העצמאות הוא כבר הקפיד לקשט את מכוניתו – לא בדגל אחד אלא בשניים(!). הדגלים היו נשארים על המכונית לפחות עד שבועות.

מיד עם צאת הפסח הוא היה מתחיל לערוך הכנות קפדניות לחגיגות יום העצמאות.

 

ראשית, הוא בחר סוג הבילוי הרצוי. בכל שנה ישראל התאים את הבילוי ליום העצמאות הספציפי. לדוגמא – ליום העצמאות ה-50 של מדינת ישראל, ישראל החליט באופן סמלי לקנות חמישים נקניקיות מרגז.

חלק מהקוראים חושב כעת בודאי שלכבוד ביום העצמאות הנוכחי  ישראל קנה 71 נקניקיות מרגז – אך הם מזלזלים בכושר ההמצאה שלו. ליום העצמאות הזה הוא קנה 71 כנפיים (של עוף ישראלי כמובן).

 

לאחר שנקבע סוג האירוע, פנה ישראל לבחירת המיקום האידיאלי. גם כאן הוקדשה מחשבה רבה לקשר בין יום העצמאות לבין המיקום. בשנים הראשונות הקפיד ישראל לחגוג ביער בן שמן שסימל את פורצי הדרך לירושלים. אך עם התפתחות הכבישים בארצנו, בחר ישראל כל שנה לחגוג על אי תנועה אחר. השנה נפלה הבחירה על אי התנועה שבמחלף גלילות, שלא רק שהינו אחד מאיי התנועה החדישים ביותר בארצנו, אלא גם הוא ממוקם קרוב להרצליה – ובכך מכבד את  חוזה המדינה.

 

ישראל מעולם לא חיכה לרגע האחרון. הוא קנה את הפחמים כשבוע מראש – והקפיד במיוחד שאלה יהיו פחמים מתוצרת הארץ. בשנים האחרונות, במסגרת קירוב הלבבות וחזון השלום הנצחי של כבוד הנשיא, הוא נהג לקנות את הפחמים בעיר הערבית (ישראלית) הקרובה למקום מגוריו (שם גם היו הפחמים זולים יותר).

במסגרת קרוב לבבות דומה הוא התחיל מיד לאחר העלייה הגדולה מרוסיה להוסיף לבירות (תוצרת הארץ כמובן) גם בקבוק וודקה.

לאחר מבצע משה ישראל התלבט כיצד לסמל בחגיגות יום העצמאות את קליטתה המוצלחת של העדה האתיופית. לאחר התלבטויות רבות (וניסיון לא מוצלח לשלב אינג`ירה בתפריט) הוא החליט לשרוף את הבשר קצת יותר.

 

כמובן שישראל שמח מאוד להחליף את העיתון שבעזרתו הדליק את המנגל מ"ידיעות אחרונות" ל"ישראל היום" מיד כשהתחיל עיתון זה לצאת לאור – כי מה יכול להיות פטריוטי יותר בארץ ישראל מלהדליק את המנגל באמצעות עיתון שהמילה ישראל היא חלק בלתי נפרד משמו? (הייתה תקופה שבה – מטעמים דומים – ניסה ישראל להדליק את המנגל בעזרת עיתון "הארץ", אבל בני משפחתו טענו שעיתון זה אינו פטריוטי מספיק.)

 

וכך, כל שנה קיבל טקס יום העצמאות נופך פטריוטי יותר.

הבעיה היחידה הייתה שהטקס גם הפך לארוך יותר. עם כל הסמלים השונים ישראל גילה שאירוע יום העצמאות גולש לשעות החשכה. בשנה הבאה הוא כנראה יאלץ להמשיך את הטקס גם ביום  השבת שאחרי יום העצמאות.

 

מוסר השכל:  אין דבר שלם יותר מלב צלוי (על שיפוד)

 

חג עצמאות שמח ושבת שלום!

 

והרשומה המומלצת היא – סיכום עונת הפטריות חורף 2019 – בבלוג של תופרת חלומות