הנושא החם – סיפורי שמות

במדור השרביט החם מוצע לנו הפעם לכתוב על הסיפור המיוחד (או הפחות מיוחד) מאחורי השם שלנו או של מישהו אחר. באופן לא מפתיע למי שהציע את הנושא יש שם זהה לשם שלי ולכך זה מחזק את הרצון שלי לכתוב.

כשנולדתי הוריי קראו לי מרדכי ראובן.

מרדכי על שם אבי סבי: במשפחה של אבי היה נהוג לקרוא לילדים על שמות קרובי משפחה שנפטרו וכך לא היה מסובך למצוא שמות לי, לאחיי ולאחיותיי. או שכן… הבנתי מהוריי שהופעלו עליהם לחצים לקרוא לילדים בשמות קרובי משפחה מסוימים.

אבל ראובן שנקראתי על שמו לא היה קרוב משפחה. הוא היה חייל בגרעין הנח"ל של אמא שלי. למרבה הצער הוא נהרג בתאונה. ההורים שלי נפגשו לראשונה כשאמי חזרה מהלוויה שלו – כך שאפשר לומר שהם התחתנו בזכותו של אותו ראובן.

מכיוון שכך הוריי החליטו לקרוא לבנם הבכור ראובן, אבל כשאחי הגדול נולד הופעל עליהם לחץ לקרוא לו בשם של אחד הסבים ז"ל. אחריו נולדה בת שלה הם לא קראו ראובן (באותה תקופה לא היה מקובל לתת לבנות שמות של בנים) ואז נולדתי אני. גם אני הייתי אמור להיקרא ראובן אבל שוב הופעל לחץ… ומכיוון שהיה סיכוי סביר (שלא התממש) שאהיה הבן האחרון של הוריי, הם החליטו לתת לי שני שמות: מרדכי ראובן.

אבל בעצם כל חיי קראו לי מוטי. תמיד ידעתי ששמי הרשמי הוא "מרדכי ראובן" אבל אף אחד לא קרא לי ככה.

כשהגעתי לגיל 16 והוצאתי תעודת זהות, החלפתי את השם רשמית ל"מוטי".

יש התוהים איך ההורים שלי קיבלו את זה. האמת היא שההורים שלי הציעו את הרעיון ואפילו מאוד עודדו אותי להחליף את השם.

כמובן שגם לכך יש סיבה: לאבא שלי גם יש שני שמות פרטיים. לצורך העניין נקרא לו בשמות הבדויים משה יאיר. אבל כשהוא נולד, השם שלו נרשם בטעות בתעודת הלידה כ"יאיר משה".

כך הוא חי בשם אחד במציאות ובשם אחר בתעודת הזהות (בערך כמוני).

בשנת 1973 הוריי החליטו לעברת את שם המשפחה שלנו. החלפנו את שם המשפחה הגלותי בשם עברי יפה ובאותה הזדמנות אבי החליט להחליף את סדר השמות שלו בתעודת הזהות כדי שהם יתאימו למציאות.

ואז הוא הלך למילואים. אחרי כמה ימים הגיעו שוטרים צבאיים הביתה לחפש אותו (אני זוכר היטב את השוטרים האלה…). מסתבר כי בעקבות החלפת השמות הוא נקרא למילואים פעמיים במקביל: פעם אחת כיאיר משה ושם המשפחה הישן ופעם שנייה כמשה יאיר ושם המשפחה החדש. אבל הוא התייצב רק פעם אחת…

זה גרם לטראומה קלה להורים שלי, שהחליטו ששני שמות פרטיים הם לא רעיון טוב.

כך קרה שהחלפתי את השם ל"מוטי". אני חושב שאני אחד הבודדים בעולם שזהו שמו הרשמי.

מה שכמובן לא שכנע את כולם: בצבא שיניתי את השם מ"מרדכי" ל"מוטי" לא פחות משלוש פעמים. עד היום אני מקבל מכתבים הממוענים ל"מרדכי" ויש גם אנשים המתעקשים לקרוא לי כך.

קצת אחרי גיל 16 החלטתי שאני לא מרוצה מהשם שלי. איך אפשר להיות מרוצה משם שאין לו משמעות?

משם ששני השירים שנכתבו עליו הם "מוטי, מוטי, מוטי – זה לא סתם בחור אידיוטי" ו-" יאללה לך הביתה מוטי"?

ברור שזהו לא שם רציני או מכובד.

בסביבות גיל 18-19 החלטתי לשנות את שמי (שוב). הבעיה הייתה שלא ידעתי לאיזה שם לשנות אותו. הייתה תקופה שחשבתי על השם "אדם" – כדי להוכיח (או ליצור רושם מוטעה) שאני בן אדם. (אני חושב שזה גם היה בהשפעת הספר "אדם בן כלב" שאותו קראתי ומאוד אהבתי באותה תקופה).

למרבה המזל לא עשיתי זאת כי קצת אחר כך פרץ לתודעה הציבורית הזמר "אדם" וממש לא הייתי רוצה להיות מזוהה איתו.

ונשארתי סתם מוטי.

אולי עשיתי טעות שהחלפתי את השם מ"מרדכי" ל"מוטי"? אני מניח שלא… מי היה קורא את הבלוג של "mordechayor"?

והרשומה המומלצת היא – השרביט החם – סיפור שמות אנקדוטאלי – בבלוג של קנקן

הנושא החם – מהי תחפושת החלומות שלכם?

במדור השרביט החם הוצע לנו לכתוב על השאלה שבכותרת,  או ליתר דיוק –  לכתוב למה באמת הייתם רוצים להתחפש, אבל יכולים גם לכתוב למה באמת התחפשתם או תתחפשו ואם מדובר על תחפושת בעבר אפשר לכתוב כמה אהבתם או שנאתם אותה ולמה.

אז לכבוד פורים (שבמקרה חל היום) ולכבוד יום ההולדת של העורך (התורן) שהציע את הנושא הפעם (וגם הוא חל היום) החלטתי לחרוג ממנהגי ("ונהפוך הוא") ולכתוב לנושא החם (ואפילו לפרסם ביום שלישי!).

כמעט בכל חגי הפורים בחיי התחפשתי. זה יוצא כבר די הרבה תחפושות…

בתור ילד בדרך כלל התחפשתי באמצעות התחפושות שהיו בבית ובדרך כלל הורכבו מבגדים שאמי ז"ל תפרה ומאביזרים קנויים.

בהתחלה התחפשתי בעיקר לליצן, קאובוי ואינדיאני. זה היה נדוש אבל לרוב אהבתי את התחפושות האלה.

היו כמה תחפושות יותר מקוריות – להלן אלה הזכורות לי:

בכיתה ח' (אם אני לא טועה בשנה) התחפשתי לסמוראי. עיקר התחפושת הייתה חלוק (דמוי) משי שהיה לנו בבית וחרב סמוראים מרשימה שאחי הגדול יצר בשבילי מעץ. החרב עשתה את התחפושת (והיא עד היום אצלי בבית).

ב-1991 פורים נחגג בדיוק בסיומה של מלחמת המפרץ הראשונה. עננת ואני התחפשנו (לפי הצעתה) למלחמה ושלום. היא הייתה השלום (לבושה בלבן עם סמלי שלום) ואני הייתי המלחמה (לבוש בשחור עם כלי נשק).

שנה או שנתיים אחר כך עדיין הייתי בצבא והתחפשתי ל-"אזרח": לבשתי בגדים צבעוניים עם פאה צבעונית (של ליצן) ועננת איפרה אותי עם חיוך גדול. כמובן שרוב האנשים חשבו שהתחפשתי לליצן ואני שמחתי להסביר להם שהתחפשתי לאזרח – שיכול ללבוש בגדים צבעוניים ותמיד מחייך.

במקום העבודה הקודם שלי התחפשתי פעם אחת למגדת עתידות – לבשתי כל מיני סמרטוטים ומטפחות והחזקתי ביד כדור פלסטיק שקוף ששימש ככדור הבדולח שלי.

במקום העבודה הנוכחי שלי, בפורים הראשון (לפני שבע שנים) החלטתי ללכת על משהו פשוט אך בולט. לבשתי שמלה (של עננת) וחבשתי כובע כלשהו  (או אולי רק סרט לשיער הקצוץ שלי?) וזהו. פשוט מאוד ודורש רק קצת הכנות וקצת תעוזה. קיבלתי תגובות טובות…

זוכרים שהתחפשתי לאזרח? (איך תשכחו? זה היה רק לפני כמה משפטים!) אז לפני שלוש שנים (או ארבע?) סגרתי מעגל (סוג של) ולכבוד פורים בעבודה לבשתי את המדים שלי מהקבע. הרבה חשבו שהתחפשתי לחייל, אבל הסברתי בשמחה שהתחפשתי לעצמי לפני 25 שנה…
החלק המשמח באמת בתחפושת הזאת היה שהמדים שלי עדיין עלו עליי (אם כי המכנסיים לחצו).

השנה חשבתי קצת לחזור על עצמי – ללבוש הפעם מדי ב' ולהתחפש למילואמניק  (או אולי להתלבש רגיל ולטעון שהתחפשתי למילואמניק שמסרב לעשות מילואים, ברוח ימים אלה), אבל ברגע האחרון הוכרזה בעבודה תחרות "פורים מהסרטים" בה הוצע לנו להתחפש לדמויות מסרטים. אחרי לא מעט דיונים הוחלט בצוות שלי שנתחפש לדמויות מהסרט מדגסקר. אני התחפשתי לאחד הפינגווינים (בעצם היו לנו 6 פינגווינים, קצת יותר מאשר בסרט, אבל עבר הרבה זמן מאז לכן סביר שהתרבו).

והנה לקינוח תמונה טרייה שלי מיום ראשון השבוע:

פורים שמח לכולם!

והרשומה המומלצת היא – פורים 2022 – הקרקס של משפחת אייזנמן –  בבלוג של טל אייזנמן (שיודע להתחפש יותר טוב ממני)

הסיפור (לשבת) על גבר של אשה אחת

גברי (שם בדוי) היה גבר (גבר) ישראלי ממוצע. הוא נהג לנהוג במהירות, היה לו בטחון עצמי רב והוא התייחס לנשים, ילדים, ערבים ושאר מיעוטים בחיבה מהולה בהתנשאות.

כל התכונות האלה התפתחו אצל גברי כבר מגיל צעיר והלכו והתקבעו עם השנים.

כשגברי היה לקראת סיום התיכון הוא לא שקל לרגע לא להתגייס לצבא. מבחינתו המילה "חובה" ב"שרות חובה" הייתה משמעותית מאוד. הוא גם רצה לשרת שרות משמעותי ועל כן התנדב ליחידה מובחרת ולשמחתו התקבל לאחת המובחרות מכולן – סיירת מטכ"ל.

לבשל ללוחמים המהוללים הייתה אחת משאיפות חייו והוא היה גאה מאוד בתפקידו וכשיצא הביתה התהדר בסיפורים שלא ניתן לספר ובעלילות גבורה שלא ניתן לחשוף עדיין.

הנושא החם – הפער בין המציאות לבין מה שאמור להיות

במדור השרביט החם  הוצע לכתוב על הפער בין מה שבאמת קורה במציאות לבין מה שלדעתנו אמור להיות.
ההגדרה רחבה מאוד וכך כתוב בהצעה לנושא –

" זה יכול להיות במיקרו – הילדים, המצב הכספי שלכם, מקום העבודה, הזוגיות, המשקל….וזה יכול להיות במאקרו – המצב במדינה, בעולם, באקלים…."

הדבר הראשון שחשבתי עליו כשקראתי את ההצעה הזאת היה המקצוע שלי. מהו המקצוע שלי? אני "עובד במחשבים". פשוט, לא?

אז הנה הרקע, ההיסטוריה, המציאות והפער…(זהירות, ארוך)

כשהייתי בכיתה ח' (מה שהיה בזמני ובשבילי סיום בית הספר היסודי) התלבטתי בבחירת תיכון. ההורים שלי הכווינו אותי ואת אחיי לבחור בתיכון "מקצועי" – הם רצו שאנחנו (בניגוד אליהם) נסיים בית ספר עם "מקצוע ביד". כך אחי הגדול למד בתיכון אלקטרוניקה ואחותי הגדולה למדה גרפיקה. ואני?  משום מה החלטתי שאני רוצה ללמוד מחשבים. לא הייתי בטוח מה זה אומר בדיוק, אבל ידעתי שזה מקצוע מתוחכם שדורש מחשבה ואינטליגנציה (שחשבתי שיש לי) ושלא דורש כוח פיזי, מוטוריקה עדינה וקואורדינציה (שידעתי שאין לי).  

התחלתי ללמוד מחשבים בתיכון ואהבתי את זה. תכנתי בבייסיק בהתחלה ואחר כך ב- C ובקובול והייתי די מוצלח בזה – מהטובים בכיתה.  במבחנים הוצאתי ציונים גבוהים ונהניתי מלכתוב תכניות ולמצוא ולתקן באגים.

הנושא החם – אז איך נפגשתם?

במדור השרביט החם  הוצע לכתוב את סיפור הפגישה שלנו ובנות או בני זוגנו.

לפני כשבוע עננת ואני ציינו 33 שנים לדייט הראשון שלנו (איך הזמן טס) וזאת הזדמנות להעלות קצת זכרונות מאז…

באופן מפתיע, או אולי לא כל כך מפתיע, עננת ואני נפגשנו דרך המחשב. היום זה יחסית מקובל, אבל לפני 33 שנים לא היו אינטרנט או מחשב בכל בית כך שלדעתי אנחנו מהזוגות הראשונים בארץ שנפגשו בצורה זאת.

בקיץ 1989 הייתי קצין צעיר ביחידת מחשב בצה"ל. סיימתי לימודי מדעי המחשב במסגרת העתודה האקדמית ביולי 1988, עברתי קורס קצינים בבה"ד 1 בסוף אוקטובר של אותה שנה ואת ההשלמה בממר"מ סיימתי בפברואר 1989.

שובצתי ליחידת המחשב של אגף הלוגיסטיקה (שאז עדיין נקרא אגף האפסנאות….). למרות שהיחידה כעיקרון ישבה בשלישות ברמת גן, נשלחתי לפרויקט של מרכז ההובלה בבית נבאללה, שם ישבתי כל יום.

הסיפור לשבת על ייסורי הגילוח

סער (שם בדוי) היה בחור שעיר למדי. הוא התחיל להתגלח כבר בגיל 15, אבל בגיל 17 הוא הפסיק להתגלח וגידל זקן מכובד שזיכה אותו בשם החיבה "הרצל" מפי חבריו לכיתה.

גידול הזקן היה צעד נבון מאוד מבחינתו של סער (הרצל) מכמה סיבות טובות:

ראשית, עם זקן הוא היה נראה מבוגר מכפי גילו (17 כזכור) ויכול היה לקנות משקאות אלכוהוליים ללא בעיה (כמעט).

שנית, הוא לא היה צריך להתגלח כל בוקר – ובמקרה שלו אם הוא באמת רצה להיראות מגולח, היה מדובר על להתגלח פעמיים ביום.

ואחרון חביב – הוא הפך לדמות מוכרת היטב ברחבי בית הספר, בהיותו התלמיד המזוקן היחיד (אמיר מכיתה י"ב/2 גם ניסה לגדל זקן, אבל צמחו לו רק כמה דבלולי שיער על הסנטר).

הסיפור (לשבת) על החופרים בע"מ

כבר בימיו הראשונים של משה (שם בדוי) בגן השעשועים שבעמק חפר, שמה אמו לב כי יש לו חיבה מיוחדת לחפירה.

בעוד שפעוטות אחרים חילקו את זמנם בין הנדנדות, המגלשות, הסולמות וחפירת בורות בחול, משה הקדיש את מירב זמנו לחפירה וראה בשאר הפעילויות בזבוז זמן.

אמו של משה חשבה כי המשיכה העזה לחפירות היא בעייתית משהו ולקחה אותו לרופא הילדים. הרופא ניקה היטב את החול מגופו של משה, בדק אותו מכל הכיוונים והודיע שהכל בסדר.

היידעונית השכונתית התייעצה ברוחות המנחות אותה (וגם קצת עם החייזרים) והודיעה לאמו של משה כי בגופו התגלגלה נשמה של חייל צרפתי שנהרג במהלך מלחמת העולם הראשונה ועד למותו שהה רבות בחפירות ועל כן הכל כשורה (250 שקלים בבקשה).

הסיפור לשבת על האיש בר המזל

גד (שם בדוי) היה אדם בר מזל.

יש אנשים שנולדים כאלה. אך גד שלנו לא קיבל את מזלו הטוב כמובן מאליו אלא כל בוקר הודה לאלוהים על מזלו הטוב.

בכיתה י"ב גד רצה ללכת לעתודה וללמוד מדעי המחשב. למזלו הטוב הוא לא התקבל וכך נחסכו ממנו שלוש שנות קבע ארוכות.

כשהתגייס לצבא, למזלו הטוב הוא לא נשלח לגולני אלא לתותחנים והוא הודה על מזלו הטוב שזימן לו טירונות קלה יותר ושירות בטוח יותר.

שלושים שנה למלחמת המפרץ (הראשונה)

השרביט החם הפעם – שלושים שנה למלחמת המפרץ.
כבר שלושים שנה? הזמן רץ…

ב-1991 היית קצין בחובה, שירתתי ביחידה מחשב אי שם בשלישות ברמת גן וגרתי בדירה שכורה במרחק הליכה משם אי שם בגבעתיים.
לכאורה ג'ובניק מושלם, אבל המלחמה הזאת פתאום העבירה לחזית אותי ואת בת זוגי (היום אשתי) ששירתה איתי באותה יחידה.

הצבא התכונן למלחמה הזאת זמן מה מראש – מבחינתנו עיקר ההכנה היה חלוקת ערכות אב"כ לכל החיילים. יש לזכור שהחשש הגדול אז היה מירי טילים כימיים על ישראל.
לקראת תפוגת האולטימטום שארה"ב הציבה לעיראק המתח הלך וגבר. אני זוכר שבגלי צה"ל באחת התכניות בכל יום שמו שיר שמדבר על מספר הימים שנשארו. אולי לא כל יום?  אני זוכר ששבועיים לפני תפוגת האולטימטום שמענו שם את השיר "ככה וככה" של שלום חנוך – הכולל את המילים: "ארבעה עשר יום – זה נצח שנמשך שבועיים".

סיכום עשור 2010 – 2019

לאחרונה נראה שכולם מסכמים את העשור, או לפחות עורכים מצעדי עשור. זה גרם לי גם לרצות לסכם את העשור שלי.
כשהתחלתי לחשוב מה עבר עליי בעשר השנים האחרונות, הדבר הראשון (ובתחילה גם היחיד) שעלה בדעתי היה שהילדים שלי גדלו.
לא סתם גדלו: בתחילת העשור הייתי אב לילדה בת 11 ולילד בן 9. כיום אני אב לאשה צעירה בת 21 (שכבר הספיקה להשתחרר מהצבא) ולבחור צעיר בן 19, סטודנט בטכניון (עתודאי).