הסיפור (לשבת) על גבר של אשה אחת

גברי (שם בדוי) היה גבר (גבר) ישראלי ממוצע. הוא נהג לנהוג במהירות, היה לו בטחון עצמי רב והוא התייחס לנשים, ילדים, ערבים ושאר מיעוטים בחיבה מהולה בהתנשאות.

כל התכונות האלה התפתחו אצל גברי כבר מגיל צעיר והלכו והתקבעו עם השנים.

כשגברי היה לקראת סיום התיכון הוא לא שקל לרגע לא להתגייס לצבא. מבחינתו המילה "חובה" ב"שרות חובה" הייתה משמעותית מאוד. הוא גם רצה לשרת שרות משמעותי ועל כן התנדב ליחידה מובחרת ולשמחתו התקבל לאחת המובחרות מכולן – סיירת מטכ"ל.

לבשל ללוחמים המהוללים הייתה אחת משאיפות חייו והוא היה גאה מאוד בתפקידו וכשיצא הביתה התהדר בסיפורים שלא ניתן לספר ובעלילות גבורה שלא ניתן לחשוף עדיין.

להמשיך לקרוא הסיפור (לשבת) על גבר של אשה אחת

הנושא החם – הפער בין המציאות לבין מה שאמור להיות

במדור השרביט החם  הוצע לכתוב על הפער בין מה שבאמת קורה במציאות לבין מה שלדעתנו אמור להיות.
ההגדרה רחבה מאוד וכך כתוב בהצעה לנושא –

" זה יכול להיות במיקרו – הילדים, המצב הכספי שלכם, מקום העבודה, הזוגיות, המשקל….וזה יכול להיות במאקרו – המצב במדינה, בעולם, באקלים…."

הדבר הראשון שחשבתי עליו כשקראתי את ההצעה הזאת היה המקצוע שלי. מהו המקצוע שלי? אני "עובד במחשבים". פשוט, לא?

אז הנה הרקע, ההיסטוריה, המציאות והפער…(זהירות, ארוך)

כשהייתי בכיתה ח' (מה שהיה בזמני ובשבילי סיום בית הספר היסודי) התלבטתי בבחירת תיכון. ההורים שלי הכווינו אותי ואת אחיי לבחור בתיכון "מקצועי" – הם רצו שאנחנו (בניגוד אליהם) נסיים בית ספר עם "מקצוע ביד". כך אחי הגדול למד בתיכון אלקטרוניקה ואחותי הגדולה למדה גרפיקה. ואני?  משום מה החלטתי שאני רוצה ללמוד מחשבים. לא הייתי בטוח מה זה אומר בדיוק, אבל ידעתי שזה מקצוע מתוחכם שדורש מחשבה ואינטליגנציה (שחשבתי שיש לי) ושלא דורש כוח פיזי, מוטוריקה עדינה וקואורדינציה (שידעתי שאין לי).  

התחלתי ללמוד מחשבים בתיכון ואהבתי את זה. תכנתי בבייסיק בהתחלה ואחר כך ב- C ובקובול והייתי די מוצלח בזה – מהטובים בכיתה.  במבחנים הוצאתי ציונים גבוהים ונהניתי מלכתוב תכניות ולמצוא ולתקן באגים.

להמשיך לקרוא הנושא החם – הפער בין המציאות לבין מה שאמור להיות

הנושא החם – אז איך נפגשתם?

במדור השרביט החם  הוצע לכתוב את סיפור הפגישה שלנו ובנות או בני זוגנו.

לפני כשבוע עננת ואני ציינו 33 שנים לדייט הראשון שלנו (איך הזמן טס) וזאת הזדמנות להעלות קצת זכרונות מאז…

באופן מפתיע, או אולי לא כל כך מפתיע, עננת ואני נפגשנו דרך המחשב. היום זה יחסית מקובל, אבל לפני 33 שנים לא היו אינטרנט או מחשב בכל בית כך שלדעתי אנחנו מהזוגות הראשונים בארץ שנפגשו בצורה זאת.

בקיץ 1989 הייתי קצין צעיר ביחידת מחשב בצה"ל. סיימתי לימודי מדעי המחשב במסגרת העתודה האקדמית ביולי 1988, עברתי קורס קצינים בבה"ד 1 בסוף אוקטובר של אותה שנה ואת ההשלמה בממר"מ סיימתי בפברואר 1989.

שובצתי ליחידת המחשב של אגף הלוגיסטיקה (שאז עדיין נקרא אגף האפסנאות….). למרות שהיחידה כעיקרון ישבה בשלישות ברמת גן, נשלחתי לפרויקט של מרכז ההובלה בבית נבאללה, שם ישבתי כל יום.

להמשיך לקרוא הנושא החם – אז איך נפגשתם?

הסיפור לשבת על ייסורי הגילוח

סער (שם בדוי) היה בחור שעיר למדי. הוא התחיל להתגלח כבר בגיל 15, אבל בגיל 17 הוא הפסיק להתגלח וגידל זקן מכובד שזיכה אותו בשם החיבה "הרצל" מפי חבריו לכיתה.

גידול הזקן היה צעד נבון מאוד מבחינתו של סער (הרצל) מכמה סיבות טובות:

ראשית, עם זקן הוא היה נראה מבוגר מכפי גילו (17 כזכור) ויכול היה לקנות משקאות אלכוהוליים ללא בעיה (כמעט).

שנית, הוא לא היה צריך להתגלח כל בוקר – ובמקרה שלו אם הוא באמת רצה להיראות מגולח, היה מדובר על להתגלח פעמיים ביום.

ואחרון חביב – הוא הפך לדמות מוכרת היטב ברחבי בית הספר, בהיותו התלמיד המזוקן היחיד (אמיר מכיתה י"ב/2 גם ניסה לגדל זקן, אבל צמחו לו רק כמה דבלולי שיער על הסנטר).

להמשיך לקרוא הסיפור לשבת על ייסורי הגילוח

הסיפור (לשבת) על החופרים בע"מ

כבר בימיו הראשונים של משה (שם בדוי) בגן השעשועים שבעמק חפר, שמה אמו לב כי יש לו חיבה מיוחדת לחפירה.

בעוד שפעוטות אחרים חילקו את זמנם בין הנדנדות, המגלשות, הסולמות וחפירת בורות בחול, משה הקדיש את מירב זמנו לחפירה וראה בשאר הפעילויות בזבוז זמן.

אמו של משה חשבה כי המשיכה העזה לחפירות היא בעייתית משהו ולקחה אותו לרופא הילדים. הרופא ניקה היטב את החול מגופו של משה, בדק אותו מכל הכיוונים והודיע שהכל בסדר.

היידעונית השכונתית התייעצה ברוחות המנחות אותה (וגם קצת עם החייזרים) והודיעה לאמו של משה כי בגופו התגלגלה נשמה של חייל צרפתי שנהרג במהלך מלחמת העולם הראשונה ועד למותו שהה רבות בחפירות ועל כן הכל כשורה (250 שקלים בבקשה).

להמשיך לקרוא הסיפור (לשבת) על החופרים בע"מ

הסיפור לשבת על האיש בר המזל

גד (שם בדוי) היה אדם בר מזל.

יש אנשים שנולדים כאלה. אך גד שלנו לא קיבל את מזלו הטוב כמובן מאליו אלא כל בוקר הודה לאלוהים על מזלו הטוב.

בכיתה י"ב גד רצה ללכת לעתודה וללמוד מדעי המחשב. למזלו הטוב הוא לא התקבל וכך נחסכו ממנו שלוש שנות קבע ארוכות.

כשהתגייס לצבא, למזלו הטוב הוא לא נשלח לגולני אלא לתותחנים והוא הודה על מזלו הטוב שזימן לו טירונות קלה יותר ושירות בטוח יותר.

להמשיך לקרוא הסיפור לשבת על האיש בר המזל

שלושים שנה למלחמת המפרץ (הראשונה)

השרביט החם הפעם – שלושים שנה למלחמת המפרץ.
כבר שלושים שנה? הזמן רץ…

ב-1991 היית קצין בחובה, שירתתי ביחידה מחשב אי שם בשלישות ברמת גן וגרתי בדירה שכורה במרחק הליכה משם אי שם בגבעתיים.
לכאורה ג'ובניק מושלם, אבל המלחמה הזאת פתאום העבירה לחזית אותי ואת בת זוגי (היום אשתי) ששירתה איתי באותה יחידה.

הצבא התכונן למלחמה הזאת זמן מה מראש – מבחינתנו עיקר ההכנה היה חלוקת ערכות אב"כ לכל החיילים. יש לזכור שהחשש הגדול אז היה מירי טילים כימיים על ישראל.
לקראת תפוגת האולטימטום שארה"ב הציבה לעיראק המתח הלך וגבר. אני זוכר שבגלי צה"ל באחת התכניות בכל יום שמו שיר שמדבר על מספר הימים שנשארו. אולי לא כל יום?  אני זוכר ששבועיים לפני תפוגת האולטימטום שמענו שם את השיר "ככה וככה" של שלום חנוך – הכולל את המילים: "ארבעה עשר יום – זה נצח שנמשך שבועיים".

להמשיך לקרוא שלושים שנה למלחמת המפרץ (הראשונה)

סיכום עשור 2010 – 2019

לאחרונה נראה שכולם מסכמים את העשור, או לפחות עורכים מצעדי עשור. זה גרם לי גם לרצות לסכם את העשור שלי.
כשהתחלתי לחשוב מה עבר עליי בעשר השנים האחרונות, הדבר הראשון (ובתחילה גם היחיד) שעלה בדעתי היה שהילדים שלי גדלו.
לא סתם גדלו: בתחילת העשור הייתי אב לילדה בת 11 ולילד בן 9. כיום אני אב לאשה צעירה בת 21 (שכבר הספיקה להשתחרר מהצבא) ולבחור צעיר בן 19, סטודנט בטכניון (עתודאי).

להמשיך לקרוא סיכום עשור 2010 – 2019

סיפור חכמים לשבת הראשונה של 2020 (למניינם)

מעשה ברבי עקיבא ורבי אלעזר ורבי אליעזר ורבי ששון ורבי שמחה ורבי יוסף בעל הנס ורבי שמעון בעלה של רינה ורבי יהושע ורבי בוריס שהיו מסובין בבני ברק ביום טבת קר ועסקו בדברים שברומו של עולם.
אמר רבי עקיבא: "בעוד אנו עוסקים בדברים שברומו של עולם, המוני גויים ותינוקות שנשבו חוגגים שנה אזרחית חדשה."
שאל רבי אלעזר: "מהי שנה אזרחית?"

אמר רבי אליעזר: "שנה אזרחית היא שנה המתחילה באחד לינואר למניינם."
אמר רבי אלעזר: "זאת יודע אני כמובן, אבל אני תוהה מדוע השנה נקראת 'אזרחית'. האם השנה היהודית היא שנה צבאית? או אולי שנה נתינה?"

להמשיך לקרוא סיפור חכמים לשבת הראשונה של 2020 (למניינם)

הפטריוט הגדול – סיפור ליום העצמאות ולשבת

ישראל (שם בדוי) היה פטריוט גדול.

אפשר היה למצות בזה את הסיפור ולעבור ישירות למוסר ההשכל, אבל אני נוהג בד"כ לכתוב לפחות חמש מאות מילים בסיפור לשבת, אז אאלץ לפרט קצת יותר במה התבטאה הפטריוטיות של ישראל.

ובכן, ישראל היה פטריוט במשך כל השנה, בכל שנה. הוא היה אחד מהישראלים האחרונים שהאמין באמת ובתמים בערכי הציונות.

לדוגמא – על מכוניתו (סובארו כמובן! ישראל לא הסכים להתפשר על מזדה או יונדאי) התנוססו שלל מדבקות כמו "קרבי זה הכי, אחי", "אחריי לצנחנים" ו"הטובים לטייס". ישראל האמין באמת ובתמים שאם הוא לא היה מצליח להוריד פרופיל הוא בודאי היה משרת שרות קרבי מלא. יתרה מכך – הוא היה מוכן לצאת למילואים בכל רגע נתון בתנאי שזה היה מסתדר עם לוח הזמנים הצפוף שלו.

כדי להמחיש את הכבוד שהוא נתן לצה"ל,  ישראל היה נוהג לעצור בטרמפיאדות מפעם לפעם והיה מסביר לחיילים באריכות מדוע אינו יכול למרבה הצער לתת להם טרמפ.

 

חוש הפטריוטיות של ישראל לא היה מוגבל רק לצה"ל. הוא אהב לטייל בארץ ובכל סוף שבוע שלישי שבו לא ירד גשם ולא היה חם מדי הוא היה יוצא לחוף הים או לפארק הלאומי ברמת גן. הוא תמך בכל ליבו בתוצרת הארץ והקפיד לקנות אך ורק חומוס שיוצר בארץ.

 

אך לקראת יום העצמאות הייתה הפטריוטיות של ישראל מגיעה לשיאים חדשים. חודש לפני יום העצמאות הוא כבר הקפיד לקשט את מכוניתו – לא בדגל אחד אלא בשניים(!). הדגלים היו נשארים על המכונית לפחות עד שבועות.

מיד עם צאת הפסח הוא היה מתחיל לערוך הכנות קפדניות לחגיגות יום העצמאות.

 

ראשית, הוא בחר סוג הבילוי הרצוי. בכל שנה ישראל התאים את הבילוי ליום העצמאות הספציפי. לדוגמא – ליום העצמאות ה-50 של מדינת ישראל, ישראל החליט באופן סמלי לקנות חמישים נקניקיות מרגז.

חלק מהקוראים חושב כעת בודאי שלכבוד ביום העצמאות הנוכחי  ישראל קנה 71 נקניקיות מרגז – אך הם מזלזלים בכושר ההמצאה שלו. ליום העצמאות הזה הוא קנה 71 כנפיים (של עוף ישראלי כמובן).

 

לאחר שנקבע סוג האירוע, פנה ישראל לבחירת המיקום האידיאלי. גם כאן הוקדשה מחשבה רבה לקשר בין יום העצמאות לבין המיקום. בשנים הראשונות הקפיד ישראל לחגוג ביער בן שמן שסימל את פורצי הדרך לירושלים. אך עם התפתחות הכבישים בארצנו, בחר ישראל כל שנה לחגוג על אי תנועה אחר. השנה נפלה הבחירה על אי התנועה שבמחלף גלילות, שלא רק שהינו אחד מאיי התנועה החדישים ביותר בארצנו, אלא גם הוא ממוקם קרוב להרצליה – ובכך מכבד את  חוזה המדינה.

 

ישראל מעולם לא חיכה לרגע האחרון. הוא קנה את הפחמים כשבוע מראש – והקפיד במיוחד שאלה יהיו פחמים מתוצרת הארץ. בשנים האחרונות, במסגרת קירוב הלבבות וחזון השלום הנצחי של כבוד הנשיא, הוא נהג לקנות את הפחמים בעיר הערבית (ישראלית) הקרובה למקום מגוריו (שם גם היו הפחמים זולים יותר).

במסגרת קרוב לבבות דומה הוא התחיל מיד לאחר העלייה הגדולה מרוסיה להוסיף לבירות (תוצרת הארץ כמובן) גם בקבוק וודקה.

לאחר מבצע משה ישראל התלבט כיצד לסמל בחגיגות יום העצמאות את קליטתה המוצלחת של העדה האתיופית. לאחר התלבטויות רבות (וניסיון לא מוצלח לשלב אינג`ירה בתפריט) הוא החליט לשרוף את הבשר קצת יותר.

 

כמובן שישראל שמח מאוד להחליף את העיתון שבעזרתו הדליק את המנגל מ"ידיעות אחרונות" ל"ישראל היום" מיד כשהתחיל עיתון זה לצאת לאור – כי מה יכול להיות פטריוטי יותר בארץ ישראל מלהדליק את המנגל באמצעות עיתון שהמילה ישראל היא חלק בלתי נפרד משמו? (הייתה תקופה שבה – מטעמים דומים – ניסה ישראל להדליק את המנגל בעזרת עיתון "הארץ", אבל בני משפחתו טענו שעיתון זה אינו פטריוטי מספיק.)

 

וכך, כל שנה קיבל טקס יום העצמאות נופך פטריוטי יותר.

הבעיה היחידה הייתה שהטקס גם הפך לארוך יותר. עם כל הסמלים השונים ישראל גילה שאירוע יום העצמאות גולש לשעות החשכה. בשנה הבאה הוא כנראה יאלץ להמשיך את הטקס גם ביום  השבת שאחרי יום העצמאות.

 

מוסר השכל:  אין דבר שלם יותר מלב צלוי (על שיפוד)

 

חג עצמאות שמח ושבת שלום!

 

והרשומה המומלצת היא – סיכום עונת הפטריות חורף 2019 – בבלוג של תופרת חלומות