אומרים שאני אינני אני (סיפור לשבת)

ליטל (שם בדוי) הייתה לוטרה חביבה שגרה לה באזור עמק החולה מאז שנולדה.

אמה של ליטל חינכה אותה להיות ליידי לוטרה אמיתית. היא תמיד אמרה: "לוטרה טובה נמדדת בשלושה דברים: בנימוס, בשחייה ובפוטוגניות".

ליטל לקחה את הדברים לתשומת ליבה והקפידה תמיד על שלושת הדברים. הנימוסים שלה היו ללא דופי, היא הייתה שחיינית למופת (בזכות אימונים יום יומיים) ובעיקר היא הצטיינה בפוטוגניות שלה.

היא חילקה את זמנה בין שמורת החולה לבין אגמון החולה, כאשר הגורם המכריע בהחלטתה היכן להיות היה מספר הצלמים בכל אתר (וכמובן אורך העדשה של מצלמותיהם).

ליטל הייתה גאה בהצלחתה. כל פעם מחדש היא שמחה לשמוע את קריאות הצלמים (והנלווים אליהם):

"תראו! הנה לוטרה!"

"איזה יופי היא שוחה!"

"צלמי אותה! צלם אותה!"

הדבר היחיד שקצת אכזב את ליטל היה שהיא מעולם לא שמעה מישהו אומר: "כמה היא מנומסת!"

הנימוסים שלה באמת היו מצוינים, אבל משום מה בני האדם לא שמו לב אליהם.

כדי להגדיל את הסיכויים שבני האדם יבחינו בנימוסיה הטובים היא אזרה אומץ והלכה והתקרבה אליהם יותר ויותר.

זה בהחלט הוסיף למחמאות שליטל קיבלה, אבל מסיבה עלומה המחמאות עדיין לא התייחסו לנימוסיה אלא לאומץ ליבה:

"תראו איזה לוטרה אמיצה!"

"איך היא לא פוחדת מאיתנו!"

"למה אתה מחכה? צלם אותה לפני שתברח!"

ליטל כמובן לא ברחה. באדישות מלכותית היא הסתובבה ליד הצלמים כשהיא מקפידה להפנות אליהם את הצד היותר יפה שלה (שני הצדדים שלה היו יפים, אבל היא תמיד האמינה שנקודת החן בצד ימין של שפתה גורם לצד זה להיות יפה עוד יותר).

היא כמובן שמרה על מרחק ביטחון מבני האדם והיא נשארה קרוב למים.

בני אדם יכולים להיות מאוד לא צפויים ואין לדעת מתי אחד מהם יחליט להכניס פיסת לוטרה לכריך שלו.

רק דבר אחד היה ברור לגבי בני אדם: הם לא שחיינים טובים.

ליטל מעולם לא ראתה בן אדם שוחה בחולה.

יום אחד, בזמן שליטל הסתובבה על השביל המוביל למגדל התצפית כשהיא מקפידה להפנות את צידה הימני לצלמים ולא להתרחק מהמים, היא שמעה פתאום משהו שזעזע את עולמה.

זה התחיל בצורה די רגילה. ילדה אחת קראה: "הנה לוטרה! איזה חמודה!"

וילד לידה קרא לאדם עם מצלמה גדולה: "צלם אותה לפני שתברח!"

לליטל הייתה הרגשה טובה. היא חשבה שהאיש עם המצלמה יצלם אותה ואז יגיד: "איזה לוטרה מנומסת!"

זה היה יום מתאים לכך.

הוא באמת צילם אותה, אבל אז להפתעה הוא אמר: "ילדים, זו לא לוטרה. זו נוטריה"

מה??? ליטל הייתה בטוחה שהיא לא שמעה טוב.

כנראה גם הילדים חשבו ככה כי הם שאלו: "נוטרי-מה? מה זה נוטריה?"

בדיוק מה שליטל רצתה לשאול. היא הייתה לוטרה. אביה היה לוטרה (או לוטר?) אמה הייתה לוטרה. כל חבריה וחברותיה היו לוטרות. היא מעולם אפילו לא ראתה נוטרי-מה או נוטריה.

אבל אותו אדם לא חזר בו מההאשמה הטפשית. הוא הסביר לילדים: "נוטריה היא מכרסם דרום אמריקאי שהובא לארץ לפני הרבה זמן – גידלו אותן בשביל הפרווה שלהן. אבל למזלן הסתבר שבאקלים הישראלי הן לא מגדלות פרווה יפה. אז שחררו אותן והן התרבו מאוד."

"אז איך נראית לוטרה?" שאלו הילדים.

ליטל רצתה לצעוק שלוטרה נראית בדיוק כמוה כי היא לוטרה – ודווקא מאוד מנומסת ופוטוגנית – אבל בגלל שהיא הייתה מנומסת היא שתקה בזמן שאותו אדם הסביר כי הלוטרות נדירות בהרבה בארצנו והן קטנות ורזות יותר.

ליטל הייתה מאוד מאוכזבת. היא התחילה להתרחק  לאט (ובנימוס) אבל אז היא שמעה משהו שניחם אותה במקצת: "רבים מבלבלים בין לוטרות ונוטריות בגלל ששתיהן שחייניות טובות".

"ומנומסות!"  קראה ליטל ושחתה לגדה השנייה.

מוסר השכל: נוטריה לעולם לא נוטרת טינה (ולוטרה לא ממלאת לוטו!)

שבת שלום!

לקריאה נוספת – טבלה משווה בין לוטרה ובעלי חיים דומים

והרשומה המומלצת (על עוד בעל חיים שאפשר לראות גם בחולה) – פרפור עקוד – בבלוג של עננת

סיכום עשור 2010 – 2019

לאחרונה נראה שכולם מסכמים את העשור, או לפחות עורכים מצעדי עשור. זה גרם לי גם לרצות לסכם את העשור שלי.
כשהתחלתי לחשוב מה עבר עליי בעשר השנים האחרונות, הדבר הראשון (ובתחילה גם היחיד) שעלה בדעתי היה שהילדים שלי גדלו.
לא סתם גדלו: בתחילת העשור הייתי אב לילדה בת 11 ולילד בן 9. כיום אני אב לאשה צעירה בת 21 (שכבר הספיקה להשתחרר מהצבא) ולבחור צעיר בן 19, סטודנט בטכניון (עתודאי).

להמשיך לקרוא סיכום עשור 2010 – 2019