הבלדה (והסיפור לשבת) על משה יואל סלומון

ובכן סיפורינו מתחיל, ובכן סיפורינו מתחיל בבית קטן בפינת רחוב מזא"ה ורחוב למה.

סליחה – זה סיפור אחר ובלדה אחרת.

הסיפור שלנו לא מתחיל בתל אביב (שם כידוע שוכן רחוב מזא"ה), אלא בשכנתה יפו, עוד לפני שתל אביב הוקמה – בשנת תרל"ח (1878 למניינם) – כשמזא"ה המקורי היה כבן 20 שנה בלבד.

היה זה בוקר לח. זקני צפת כבר אז לא זכרו בוקר לח שכזה,אך בכל זאת הם שלחו את בניהם הצעירים יותר לבציר הענבים. כלומר אם היו להם כרמים – מה שלא סביר, כי הישוב בצפת ובירושלים התבסס על לימוד תורה ונדבות מחו"ל (רוב העובדים בכלל והחקלאים  בפרט היו אז ערבים והם לא קראו לשוויון בנטל).

למרות הבוקר הלח, יצאו מיפו על סוסים חמישה רוכבים.

שלוש ציפורים – סיפור לשבת

שחרור קטן קיפץ לו בגינה בעצב וחשב לעצמו: "כמה טוב היה לו לא הייתי שחור כל כך. תמיד דופקים את השחורים ובשל כך חיי כל כך אומללים".

לפתע נחתו לידו שתי ציפורים. הראשונה – יונה צחורה כשלג והשנייה – ציפור בלתי מוכרת בצבע אדום בוהק (למרות שחלק מקוראיי מוכנים להישבע שהיא הייתה כחולה).

ברגע הראשון השחרור נרתע לאחור מחשש שמדובר בעופות דורסים. אך לאחר שראה שציפורים אלה אינן שיכורות ונראות כנהגים אחראיים שלא ידרסו עוברי אורח תמימים, הוא יצא אליהן ושאל לשמן.

הלך הזרזיר אצל העורב – סיפור לשבת

זורו (שם בדוי) היה זרזיר צעיר וחביב שגר לו ביער אלונים גדול אי שם באירופה.

אני רוצה להבהיר כבר בנקודה זאת בסיפור כי זורו לא היה סייף אמן, לא לוחם חופש ולא הרפתקן. הוא היה רק זרזיר שבמקרה נקרא באותו שם כמו הזורו המפורסם.  למעשה, כשהוא בקע מהביצה אמו קראה לו "זירו" אבל כשהוא גדל הוא גילה שהרבה צוחקים עליו בגלל השם הזה (בעיקר מי שידע אנגלית) ולכן הוא שינה את שמו לזורו.