הלביאה שאמרה לא רוצה  – סיפור לשבת

לאה (שם בדוי) הייתה לביאה צעירה שחיה עם הלהקה שלה אי שם בטנזניה (מדינה לא בדויה). כמה צעירה? היא כבר הייתה אמא לכמה גורים חמודים, אבל השנים הטובות היו עוד לפניה. או לפחות ככה היא קיוותה.

בדרך כלל לאה חשבה שיש לה את כל מה שאפשר להשיג בחיים: חברות טובות, ילדים חמודים, בעל חתיך וחזק, שפע חיות טעימות לאכילה וזמן פנוי בשפע לשיזוף ושינה.

אבל, לילה אחד כשחברותיה הלביאות קראו לה לצאת לציד גנו, היא אמרה פתאום: "לא רוצה". חברותיה מאוד הופתעו. גם היא בעצם הופתעה. מאיפה הגיע ה-"לא רוצה" הזה?

לינה, חברתה הטובה (שהייתה גם אחותה) שאלה בדיוק את השאלה הזאת. לאה חשבה קצת על השאלה ואחרי הרהורים מעמיקים היא ענתה: "אני לא רוצה לצאת לצוד בשביל אריה. למה שהוא לא יעבוד קצת בעצמו? ואני לא רוצה לצאת לצוד בשביל הגורים.  הם אמנם מאוד חמודים, אבל אני מרגישה שהם לא מעריכים אותי מספיק. מבחינתם זה מובן מאליו שאני (או בעצם אנחנו) דואגת לאוכל. הם אף פעם לא אומרים תודה – אפילו לא ביום האם!"

להמשיך לקרוא הלביאה שאמרה לא רוצה  – סיפור לשבת

שלוש ציפורים – סיפור לשבת

שחרור קטן קיפץ לו בגינה בעצב וחשב לעצמו: "כמה טוב היה לו לא הייתי שחור כל כך. תמיד דופקים את השחורים ובשל כך חיי כל כך אומללים".

לפתע נחתו לידו שתי ציפורים. הראשונה – יונה צחורה כשלג והשנייה – ציפור בלתי מוכרת בצבע אדום בוהק (למרות שחלק מקוראיי מוכנים להישבע שהיא הייתה כחולה).

ברגע הראשון השחרור נרתע לאחור מחשש שמדובר בעופות דורסים. אך לאחר שראה שציפורים אלה אינן שיכורות ונראות כנהגים אחראיים שלא ידרסו עוברי אורח תמימים, הוא יצא אליהן ושאל לשמן.

להמשיך לקרוא שלוש ציפורים – סיפור לשבת

דוד, דוֹדוֹ והדוֹדוֹ (סיפור לשבת)

יום בהיר אחד (זה היה בינואר אבל הימים היו בהירים אחרי התפזרות ערפילי הבוקר) קיבל דוד (שם בדוי) מכתב מאוד מוזר.

בתור התחלה, המכתב לא נשלח בדואר אלא הושם ישירות בתיבה ביד נעלמה.

דוד הבין את זה מכך שעל המכתב לא היו בול ו/או חותמת דואר וחוץ מזה היה כתוב על המעטפה בעט אדום: "מכתב זה לא נשלח בדואר אלא הושם ישירות בתיבה ביד נעלמה".

להמשיך לקרוא דוד, דוֹדוֹ והדוֹדוֹ (סיפור לשבת)