הברווז והברווזן (סיפור לשבת)

בערבות אוסטרליה הסתובב לו בארי (שם בדוי) הברווז שמח וטוב לב.

הוא היה שמח בחלקו וחשב שאין בעל חיים יפה ומוכשר ממנו בכל אוסטרליה (וכנראה גם בשאר העולם). אל הקנגורו התייחס בביטול כי לא היה לה מקור יפה ושימושי כמו שלו.

את הקואלות בכלל לא החשיב כי הם לא ידעו להטיל ביצים.

וכלבי הדינגו? הם קצת הפחידו אותו אבל הם לא ידעו לשחות יפה כמוהו. הם הכירו רק שחיית כלב.

אכן, בארי נהנה מכל העולמות ותמיד בירך את עצמו על מזלו הטוב.

יום אחד הסתובב בארי באזור שהוא עדיין לא הכיר. היו שם נחל חביב והרבה צמחיה כך שבארי העריך שזהו מקום אידיאלי לברווז מושלם כמוהו.

לפתע הוא הבחין ביצור חום קטן חומק בין השיחים אל תוך המים.

הוא לא הספיק לראות הרבה ממנו, אבל מהמעט שהוא ראה היה לו ברור שזה לא היה קנגורו, לא קואלה, לא דינגו וגם לא ברווז.

אז מה כן?

בארי קרא בקול בוטח: "היי! אתה שם! מי אתה ומה אתה?"

קרוב לגדת הנחל, בין השיחים נשמע קול: "אני ברווזן"

"ברווזון?" – שאל בארי בפליאה – "אתה ברווז קטן? בוא נראה אותך!"

"לא, אני לא ברווזון" – ענה הקול – "אני ברווזן"

"איזה מין ציפור זו ברווזן?" שאל בארי – ספק את עצמו, ספק את היצור המוזר. לראשונה בחייו הוא התחרט על כך שאין לו סמארטפון והוא לא יכול לבדוק מהו הברווזן בויקיפדיה.

"אני לא ציפור" – ענה הקול – "אני יונק"

בארי היה מוכן להישבע שמעט נימת גאווה התגנבה לקולו של היצור. זה היה מוזר ובארי היה נחוש להעמיד את היצור במקומו הנכון.

"יונקים הם יצורים עלובים" – קבע בארי – "אפילו מקור אין להם!"

"אבל לי יש מקור" – ענה הקול ורגע אח"כ הציץ בין השיחים מקור. אולי לא מאוד מקורי, אבל בהחלט מקור.

יונק בעל מקור? על זה בארי עוד לא שמע.

"אתה בטוח שאתה יונק?" הוא שאל בזהירות והיצור ענה מיד: "ככה אמא שלי אמרה כשהיא הניקה אותי!"

"יונקים…" – אמר בארי בזלזול – "צמודים לאמא שלהם מבפנים ואח"כ מבחוץ במשך זמן רב כל כך. תלותיים שכאלה. אין כמו בקיעה מביצה כדי ללמד אותך אחריות ועצמאות. יונקים לעולם לא יבינו זאת!"

"אני יודע בדיוק על מה אתה מדבר" – אמר הקול – "כי אני בקעתי מביצה".

"אתה בטוח שאתה יונק?" – שאל בארי שוב בפליאה הולכת וגוברת.  

"כשבקעתי מהביצה" – אמר הקול – "אמא שלי הבהירה לי שעליי לינוק.כי אני לא ציפור"

"ואתה עוד גאה בכך?" שאל בארי בהשתאות. אחרי מחשבה הוא הוסיף: "ראיתי שקפצת למים. אתה יודע לשחות בכלל?"

"בוודאי שאני יודע לשחות" – אמר הברווזן (אנחנו הרי כבר יודעים שהקול שייך לברווזן).

"אבל אין לך קרומי שחיה יפים כמו שלי" –קבע בארי.

בתגובה הציג הברווזן רגל קטנה עטויה בקרומי שחייה מפוארים.

בארי הרגיש מאוד מתוסכל. הוא מעולם לא נתקל ביצור חי שאתגר כל כך את עליונותו.

"ונוצות – יש לך?" הוא שאל בזהירות, מוכן לעוד אכזבה.

:מה פתאום שיהיו לי נוצות?" – שאל הברווזן לשמחתו של בארי, אבל הוסיף – "יש לי פרווה נהדרת!"

"פרווה לא יכולה להיות שווה כמו נוצות!" – קרא בארי בהתרגשות.

הברווז והברווזן החלו להתווכח בשאלה האם  פרווה עדיפה על נוצות או להיפך. הם היו שקועים כל כך בוויכוח עד שלא שמו לב לצייד שהתגנב מאחוריהם ובידו רובה.

ברגע האחרון ממש קרא הברווזן: "זהירות! צייד!" וקפץ למים.

בארי המריא מיד לשמיים ובגעגוע ניצחון קרא: "כמעט שכחתי! אני יודע לעוף!"

הברווזן הוציא לרגע את ראשו מהמים לרגע וענה: "אני אמנם לא יודע לעוף, אבל אני בטוח שבגוגל אפשר למצוא הרבה יותר מתכוני ברווז ממתכוני ברווזן!"

מוסר השכל: אם זה הולך כמו ברווז ויש לו מקור כמו של ברווז זה אולי ברווזן

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – כלך דו דורי – בבלוג של עננת

הלביאה שאמרה לא רוצה  – סיפור לשבת

לאה (שם בדוי) הייתה לביאה צעירה שחיה עם הלהקה שלה אי שם בטנזניה (מדינה לא בדויה). כמה צעירה? היא כבר הייתה אמא לכמה גורים חמודים, אבל השנים הטובות היו עוד לפניה. או לפחות ככה היא קיוותה.

בדרך כלל לאה חשבה שיש לה את כל מה שאפשר להשיג בחיים: חברות טובות, ילדים חמודים, בעל חתיך וחזק, שפע חיות טעימות לאכילה וזמן פנוי בשפע לשיזוף ושינה.

אבל, לילה אחד כשחברותיה הלביאות קראו לה לצאת לציד גנו, היא אמרה פתאום: "לא רוצה". חברותיה מאוד הופתעו. גם היא בעצם הופתעה. מאיפה הגיע ה-"לא רוצה" הזה?

לינה, חברתה הטובה (שהייתה גם אחותה) שאלה בדיוק את השאלה הזאת. לאה חשבה קצת על השאלה ואחרי הרהורים מעמיקים היא ענתה: "אני לא רוצה לצאת לצוד בשביל אריה. למה שהוא לא יעבוד קצת בעצמו? ואני לא רוצה לצאת לצוד בשביל הגורים.  הם אמנם מאוד חמודים, אבל אני מרגישה שהם לא מעריכים אותי מספיק. מבחינתם זה מובן מאליו שאני (או בעצם אנחנו) דואגת לאוכל. הם אף פעם לא אומרים תודה – אפילו לא ביום האם!"

להמשיך לקרוא הלביאה שאמרה לא רוצה  – סיפור לשבת

שלוש ציפורים – סיפור לשבת

שחרור קטן קיפץ לו בגינה בעצב וחשב לעצמו: "כמה טוב היה לו לא הייתי שחור כל כך. תמיד דופקים את השחורים ובשל כך חיי כל כך אומללים".

לפתע נחתו לידו שתי ציפורים. הראשונה – יונה צחורה כשלג והשנייה – ציפור בלתי מוכרת בצבע אדום בוהק (למרות שחלק מקוראיי מוכנים להישבע שהיא הייתה כחולה).

ברגע הראשון השחרור נרתע לאחור מחשש שמדובר בעופות דורסים. אך לאחר שראה שציפורים אלה אינן שיכורות ונראות כנהגים אחראיים שלא ידרסו עוברי אורח תמימים, הוא יצא אליהן ושאל לשמן.

להמשיך לקרוא שלוש ציפורים – סיפור לשבת

דוד, דוֹדוֹ והדוֹדוֹ (סיפור לשבת)

יום בהיר אחד (זה היה בינואר אבל הימים היו בהירים אחרי התפזרות ערפילי הבוקר) קיבל דוד (שם בדוי) מכתב מאוד מוזר.

בתור התחלה, המכתב לא נשלח בדואר אלא הושם ישירות בתיבה ביד נעלמה.

דוד הבין את זה מכך שעל המכתב לא היו בול ו/או חותמת דואר וחוץ מזה היה כתוב על המעטפה בעט אדום: "מכתב זה לא נשלח בדואר אלא הושם ישירות בתיבה ביד נעלמה".

להמשיך לקרוא דוד, דוֹדוֹ והדוֹדוֹ (סיפור לשבת)