בקהילת הפרפרים שאני שמח להיות חבר בה נפתח באדיבות הבלוגרית אמפי (וכמובן מנהל הקהילה קנקן) מדור חדש – "השרביט החם".
הרעיון של המדור הוא די פשוט – במדור יוצע לבלוגרים החברים בקהילה נושא לכתיבה וכל מי שיכתוב עליו ישאיר קישור לרשומה שלו שם.
בתפוז ז"ל גם היה קיים "הנושא החם" ומפעם לפעם כשחיפשתי רעיונות לכתיבה השתמשתי בנושא זה. (לעיתים גם לעגתי לו, אבל זה כבר סיפור אחר).
"השרביט החם" הראשון הוא "הסגר השלישי" (בתפוז היה הבדל בין הנושא החם לשרביט… זה קצת מבלבל אותי אבל אתרגל). החלטתי לכתוב על הנושא כי אני בעד נושאים חמים ובעד נושאים לכתיבה…
אולי זה גם יגרום לי, כמו בבלוג הקודם, לכתוב לא רק סיפורים לשבת.
אז מהו הסגר השלישי בשבילי? הסגר השלישי התחיל בעצם לפני קצת יותר משבועיים (ביום ראשון 27.12 בשעה 17:00) ומבחינתי ההבדל העיקרי מהימים טרום הסגר היה שחזרתי לעבוד מהבית (דבר שבחברה שלי עושים בשנה האחרונה מפעם לפעם לפי החלטות הממשלה והמנכ"ל).
איכשהו יצא שבימים הראשונים של הסגר השלישי יצאתי כל יום מהבית – כמעט תמיד מסיבות מוצדקות (לדוגמא – לקחת את אבא שלי להתחסן, או לקחת את בתי למקום העבודה החיוני שלה). התפלאתי לראות כמה תנועה יש בחוץ – גם של מכוניות וגם של הולכי רגל – וכמה עסקים היו פתוחים למרות שלהבנתי היו אמורים להיות סגורים לפי התקנות.
שמתי לב גם לכך שלא נראו בדרכים מחסומי משטרה או סתם שוטרים או אפילו פקחי עירייה שיאכפו את הסגר. הקשר בין הדברים היה בולט למדי: מצד אחד נראה שהרבה אנשים כבר התייאשו מהסגרים (למרות שהובטח לנו שזהו הסגר האחרון לשנת 2020) ומצד שני חוסר האכיפה חיזק את הנכונות להפר את מגבלות הסגר. עצם העובדה שבתי הספר ולא מעט מקומות עבודה (שלא מקבלים קהל) נשארו פתוחים נתן לגיטמיצה לאנשים לצאת מהבית בכל מקרה.
אני בהחלט יכול להבין את הייאוש: הרבה אנשים איבדו את מקום עבודתם וההיגיון בהחלטות הממשלה לא תמיד ברור (אולי בעצם לרוב לא ברור). הסגרים הקודמים השיגו את מטרותיהם – מספר הנדבקים, החולים הקשים והנפטרים ירד באופן משמעותי – אבל זמן קצר יחסית לאחר הסגר המספרים עלו שוב וגם הגיעו לשיאים חדשים. אז מה הטעם בסגר?
לדעתי יש טעם בסגר… די פשוט להבין שככל שאנשים פחות נפגשים זה עם זה הם גם פחות נדבקים ומדביקים. כעת כשהסגר "הודק" יש גם סיכוי שהוא ישיג תוצאות. אבל השאלה היא כמה זמן נוכל לחיות בסגר. לא כולם יכולים לעבוד מהבית כמוני וגם מי שיכול חש לפעמים רצון לצאת קצת, לפגוש משפחה וחברים, אולי אפילו ללכת לקולנוע או למסעדה (אפילו אני לפעמים).
אני מקווה שאנחנו רואים את הסוף – שהחיסונים באמת יעבדו ותוך כמה חודשים המגיפה הזאת תדעך ותיעלם מחיינו. לצערי אני לא כל כך אופטימי – אבל לרוב אני לא אופטימי. אני לא באמת צריך סיבה לכך. אני רק מקווה להתבדות.
בעוד כמה חודשים נהיה חכמים יותר.
.
והרשומה המומלצת היא – Bighorn Sheep – בבלוג של PAPPAQUAIL
החיים שלי (או של אחרים) 