היה היה בית ספר – סיפור לשבת

"אמא" – שאלה טלי (שם בדוי) את אמה – "למה קוראים לבית ספר בית ספר?"
אמא של טלי (ששמה הבדוי היה טליה, אבל כולם קראו לה פשוט 'אמא של טלי') לא ידעה מה לענות. מאיפה השאלה הזאת הגיעה כעת???

"את יודעת מה זה בית, טלי" –התחילה אמא לענות – "ואת בטח יודעת מה זה ספר. אז…"
טלי קטעה את אמא ואמרה – "בית זה קל! בית זה המקום שבו אנחנו גרים. ספר זה קצת יותר קשה, אבל אני חושבת שלמדתי על זה…"
אמא הסתכלה על טלי שהייתה שקועה במחשבות עמוקות. אחרי שניות ארוכות שנדמו כדקות טלי חייכה ואמרה: "ספר זה כמו סיפור! למדתי בהיסטוריה שפעם הסיפורים היו משהו שאפשר ממש להחזיק ביד ולזה קראו ספרים!"

"נכון מאוד" – אישרה אמא בשמחה – "כשאני הייתי ילדה עוד היו ספרים בעולם. פעם אפילו קראתי אחד. אז אם את יודעת מה זה בית ומה זה ספר, די ברור מה זה בית ספר"
"כן"- אישרה טלי – "בית ספר זה בית כמו שלנו אבל גרים בו ספרים שהם סיפורים שאפשר להחזיק ביד. אבל מה הקשר לבית ספר שאני לומדת בו?"

"זה קצת מסובך" – הסכימה אמא – "השם בית ספר הוא בעצם שם היסטורי. את יודעת מה זה היסטוריה?"
"בטח!" – ענתה טלי בחיוך גדול – "כבר למדתי היסטוריה! היסטוריה זה מה שהיה פעם – אפילו לפני אתמול. למדתי בהיסטוריה למשל על זה שפעם אנשים יכלו לטוס באוויר כמעט כמו ציפורים!  את טסת באוויר פעם אמא?"

"כשהייתי ילדה קטנה קטנה ההורים שלי – סבא וסבתא שלך – לקחו אותי לטיול בארץ רחוקה שהייתה קיימת אז שקראו לה איטליה. ככה הם סיפרו לי. אני לא זוכרת הרבה מהטיול הזה אבל הם אמרו לי שטסנו לשם…".  אמא שקעה בהרהורים אבל התנערה מהם למשמע השאלה הבאה של טלי: "את מתכוונת לסבא וסבתא שאנחנו תמיד פוגשים בזום ביום שישי?"

"כן, בוודאי" – ענתה אמא – "ההורים שלי. את יודעת".
"אני יודעת" – אמרה טלי – "אבל עוד לא יודעת למה קוראים לבית ספר בית ספר".

אמא נאנחה וחזרה להווה – או אולי בעצם לעבר: "פעם כשילדים היו צריכים ללמוד, הם היו צריכים לצאת מהבית שלהם ולהכנס לבית גדול אחר שם הם היו לומדים. בבית הזה היו הרבה ספרים ולכן הוא נקרא 'בית ספר'. איכשהו גם היום כשהילדים לומדים דרך המחשב בבית שלהם, בלי ספרים, השם נשאר"

טלי הייתה המומה לנוכח המידע המדהים הזה. היא שתקה במשך כמה דקות שלמות בניסיון לעכל אותו. לבסוף היא שאלה: "גם המורים הלכו לבית הגדול הזה?"

"ברור"- אמרה אמא – "הם היו צריכים ללמד את הילדים"
"אבל זה קצת מוזר" – הרהרה טלי בקול רם – "שהם היו צריכים לצאת מהבית שלהם וללכת לבית אחר כדי לשדר שם את השיעורים. הם לא יכלו לעשות את זה מהבית שלהם?"
אמא צחקה קצת והסבירה: "אז לא 'שידרו' שיעורים. המורים עמדו קרוב לילדים והסבירו להם את החומר פנים מול פנים. ממש כמו שאנחנו מדברות כעת"

טלי נבהלה מאוד וקראה בהתרגשות: "אז הילדים היו צריכים להיות ממש ליד אנשים זרים חיים! איחס! מזל שלא הייתי אז בעולם!"
אמא ניסתה להסביר שלפגוש אנשים זרים זה לא בהכרח מגעיל – זה יכול להיות אפילו מעניין – אבל באמצע המחשבה היא נזכרה שהוריה תמיד הזהירו אותה לא לדבר עם זרים (ולא לקחת מהם ממתקים) והיא נאלצה להסכים עם טלי שהעולם המודרני הרבה יותר מוצלח מהעבר הפרימטיבי מלא הסכנות.

 

מוסר השכל: ללמוד מהבית זה לא בהכרח רע. אבל עד מתי יימשך המצב הזה???

 

שבת שלום ובריאות לכולם!

 

והרשומה המומלצת היא – יצירה בעקבות תמונה ושיר – כלניות – בבלוג של כתוממה

 

תחרות התחפושות – סיפור לשבת ולפורים

כשהודיעו בעבודה של קורן (שם בדוי) על תחרות התחפושות המסורתית הגדולה לכבוד פורים, הוא התחיל לתהות למה יתחפש.
קורן היה ידוע בעבודה בתחפושות המקוריות והמפתיעות שלו. למרות תדמיתו הרצינית והתפקיד הזוטר אך הלא כל כך חשוב שהוא מילא בארגון, קורן היה מוכן תמיד (כלומר רק בפורים) להשתטות ולהעז.  החברים של קורן נהנו להעלות השערות למה הוא יתחפש השנה ונהנו עוד יותר כמובן לראות את התחפושת ביום המסיבה והתחרות.
("חברים" זאת מילה קצת גדולה בהקשר זה. אולי הייתי צריך לכתוב "עמיתים").

להמשיך לקרוא תחרות התחפושות – סיפור לשבת ולפורים

אהבה בימי קורונה – סיפור לשבת ולוולנטיין דיי

שבועות רבים לפני החג הקדוש וולנטיין דיי (על שם האדמו"ר הקדוש וולנטיין זצוק"ל זיע"א), חיפש עונג (שם בדוי) דרכים חדשות ומקוריות להפתיע את אהובתו אהובה (שם בדוי גם כן) ולבטא את גודל אהבתו רבת השנים אליה.

עונג הקפיד כבר שנים רבות לקנות לאהובתו מתנות בכל וולנטיין דיי ובכל ט"ו באב. הוא לא רצה שיהיה לאהובה ספק – אפילו הקטן ביותר – באהבתו אליה והוא היה משוכנע שאם חלילה לא יקנה מתנה ליום האהבה (העברי והלועזי) או ליום ההולדת או ליום הנישואים אהובה תחשוד שהוא כבר לא אוהב אותה.

להמשיך לקרוא אהבה בימי קורונה – סיפור לשבת ולוולנטיין דיי