הנושא החם – הפער בין המציאות לבין מה שאמור להיות

במדור השרביט החם  הוצע לכתוב על הפער בין מה שבאמת קורה במציאות לבין מה שלדעתנו אמור להיות.
ההגדרה רחבה מאוד וכך כתוב בהצעה לנושא –

" זה יכול להיות במיקרו – הילדים, המצב הכספי שלכם, מקום העבודה, הזוגיות, המשקל….וזה יכול להיות במאקרו – המצב במדינה, בעולם, באקלים…."

הדבר הראשון שחשבתי עליו כשקראתי את ההצעה הזאת היה המקצוע שלי. מהו המקצוע שלי? אני "עובד במחשבים". פשוט, לא?

אז הנה הרקע, ההיסטוריה, המציאות והפער…(זהירות, ארוך)

כשהייתי בכיתה ח' (מה שהיה בזמני ובשבילי סיום בית הספר היסודי) התלבטתי בבחירת תיכון. ההורים שלי הכווינו אותי ואת אחיי לבחור בתיכון "מקצועי" – הם רצו שאנחנו (בניגוד אליהם) נסיים בית ספר עם "מקצוע ביד". כך אחי הגדול למד בתיכון אלקטרוניקה ואחותי הגדולה למדה גרפיקה. ואני?  משום מה החלטתי שאני רוצה ללמוד מחשבים. לא הייתי בטוח מה זה אומר בדיוק, אבל ידעתי שזה מקצוע מתוחכם שדורש מחשבה ואינטליגנציה (שחשבתי שיש לי) ושלא דורש כוח פיזי, מוטוריקה עדינה וקואורדינציה (שידעתי שאין לי).  

התחלתי ללמוד מחשבים בתיכון ואהבתי את זה. תכנתי בבייסיק בהתחלה ואחר כך ב- C ובקובול והייתי די מוצלח בזה – מהטובים בכיתה.  במבחנים הוצאתי ציונים גבוהים ונהניתי מלכתוב תכניות ולמצוא ולתקן באגים.

תמונה אימפרסיוניסטית – סיפור לשבת

החלטתי להיות אמן. זה טוב להיות אמן. רצוי  לא אמן מיוסר, אלא אמן מפורסם ומצליח, כזה שיש לו הרבה מעריצים (וכמובן מעריצות) והיצירות שלו נמכרות בהרבה כסף.  נשמע לי שזה כיוון טוב לקריירה.

בשל הדרישה למכור את היצירות בהרבה כסף, ויתרתי מהר מאוד על האפשרות להיות משורר שחפן, אבל עדיין נשארו לי לא מעט תחומים באמנות שיכולתי לבחור מהם.

אחרי התלבטות לא פשוטה – בחירת קריירה היא לא עניין של מה בכך – החלטתי לבצע תחקיר מקצועי ומעמיק. חיפשתי בגוגל את המילים "אמן מפורסם"  ולשמחתי קיבלתי מיד תוצאות שבראשן מספר תמונות של אנשים שככל הנראה היו (או עודם) אמנים  מפורסמים. אני אוהב שגוגל מספק תמונות. זה חוסך לי קריאה.

התמונות הראשונות היו של אנשים עם השמות המוזרים קלוד מונה, וינסנט ואן גוך, סלבדור דאלי, פבלו פיקסו ואפילו מישהו בשם המוזר וסילי קנדינסקי.

לחיצה על השמות גילתה לי שכולם היו ציירים ולכן הבנתי שגם אני צריך להיות צייר. זה נשמע מקצוע לא מסובך. ככל הזכור לי כבר בגן הילדים ציירתי!

שמתי לב שעל הציירים האלה כתבו בגוגל כל מיני מילים מסובכות שבקריאה שנייה הבנתי שהן מתארות את הסגנון בו השתמשו אותם ציירים מפורסמים. מסתבר שיש הרבה סגנונות!  באיזה אבחר?

שוקו ולחמניה (סיפור לשבת)

באיחור צנוע – סיפור לחופש הגדול. מומלץ לקריאה עם כוס שוקו קר.

כשסיים שוקי (שם בדוי) את כיתה א' אי שם בשנות השמונים המוקדמות (של המאה שעברה), הוא התוודע לראשונה לשני מושגים חדשים: "חופש גדול" ו"קייטנה". (אמנם יש ילדים שמתוודעים למושגים אלה כבר בגן הילדים, אך שוקי היה מהילדים ששהו בגן ילדים פרטי שעבד 12 חודשים בשנה).

לכל מצליחן יש מגנט (ולכל שבת יש סיפור)

כשיגאל (שם בדוי) היה כמעט בן חמש, הוא חזר ממסיבת יום הולדת אצל חבר מרוגש כולו.  היה לו כיף. הוא רקד ושר ושיחק ואכל ממתקים ובעיקר קיבל שלוש מתנות – גם הפתעה (דביקי – אימת ההורים), גם פרס (סרגל – מכיוון ששר "הכי יפה" את "היום יום הולדת") וגם מגנט (כן, פרסומת של הבחור שתמורת סכום צנוע הפעיל את הפעוטות וחילק את הפרסים).

הוריו של יגאל שמחו בשמחתו ולא טרחו להסביר לו את ההבדל בין "פרס" ל"פרסומת" (בסה"כ אותו שורש, אז למה להיכנס לצרות?) אבל הם שילמו על זה ביוקר כשמסיבת יום ההולדת של יגאל עצמו התקרבה והוא דרש כי אותו מפעיל ("מושיק הליצן") יערוך גם את המסיבה שלו. להורים היו רעיונות אחרים, אבל אחרי לחץ פיזי מתון (שכלל השכמות בחמש בבוקר עם השאלה החוזרת: "הזמנתם כבר את הליצן?") הניסיון המגומגם להסביר שהם לא יודעים איך להשיג אותו נתקל בנפנוף של המגנט עם הצבעה על מספר הטלפון.

הסושי הישראלי של שי וסו

כאשר שי (שם בדוי) השתחרר מהצבא וחזר ארצה מהטיול הגדול וגם מהטיול הפחות גדול שאחריו, הוא התחיל לחשוב על בחירת קריירה.
שי לא רצה לבזבז שנים על גבי שנים באוניברסיטה ולכן פסל מיד כל מקצוע הדורש תואר אקדמאי.
היו לו שתי דרישות ברורות מהקריירה הרצויה לו: סוג העבודה בו יבחר יהיה מהנה והעבודה תכניס לו הרבה כסף.

אבל שי לא היה בטוח איזה סוגי עבודות יכולים לענות על דרישותיו. הוא נהנה למשל לשחק במשחקי מחשב, אבל לא מצא דרך להרוויח מכך הרבה כסף. (הוא ניסה להתקבל לחברות המפתחות משחקים בתפקיד בודק, אבל נחרד לגלות שרוב החברות דורשות תואר אקדמאי או לפחות ניסיון בבדיקות תכנה ולא רק במשחקים).

האיש שניצח את הסטטיסטיקה

כבר כשנולד אריאל (שם בדוי, אבל זה כלום לעומת כל הנתונים הבדויים – שלא לומר המצוצים מן האצבע – שיבואו בהמשך הסיפור) ידעו הוריו שהוא נולד לגדולות.

אריאל נולד כבר בחודש השמיני – ובכך הקדים את זמנו. למרות הלידה המוקדמת שקל אריאל 3.560 ק"ג – כחצי ק"ג מעל משקל הלידה הממוצע בישראל.

הוריו של אריאל הבינו כי לבנם התחלה מצוינת. כדי לשפר את סיכוייו לנצח את הסטטיסטיקה, הם קראו לו בשם אריאל – שם בעל חמש אותיות, מעבר לממוצע השמות לבנים בישראל שעמד באותה תקופה על ארבע אותיות.