הסיפור לשבת על תעלומת המושית

פרה (שם בדוי – השם האמיתי היה כמובן מושית) הייתה מושית שבע חמודה להפליא שגרה לה על שיח ורדים בגליל העליון.  (לא ורד הפרה, אלא ורד הכלב – אבל לא היה שם שום כלב. היה שם דווקא שום משולש, אבל זה לא היה במשולש אלא בגליל. אני מקווה שכעת הכל ברור).

פרה חיה את החיים שלה בלי להפריע לאיש ובלי לפגוע בזבוב. היא דווקא כן פגעה בלא מעט כנימות, אבל חייבים לחיות ממשהו, לא?

שגרת יומה של פרה הייתה פשוטה למדי. היא הייתה מתעוררת לה עם קרני השמש הראשונות ויוצאת לסיור בשיח הורדים שלה. מנשנשת כמה כנימות דשנות, נחה קצת וחוזר חלילה עד בוא הערב.

אותו יום שני התחיל דומה לכל יום אחר. אבל, כשפרה פרשה את כנפיה היא ראתה משהו מוזר בזווית העין. מכיוון שהיא חששה מטורף אפשרי היא מיד סגרה את כנפיה וצנחה על הענף. שום דבר חשוד לא נראה בסביבה (פרט לשום המשולש). היא פרשה כנפיים שוב – ושוב משהו הפריע לה. כעת היא הבינה: הנקודות שלה – שבע הנקודות היקרות שלה, מקור גאוותה – נעלמו.

פרה הרגישה כאילו עולמה חרב עליה. היא אהבה את הנקודות שלה כמו שהיא אהבה כנימות. אבל כמובן היא לא אכלה את הנקודות שלה… אז להיכן הן נעלמו? לרגע תהתה פרה האם ייתכן שהיא הייתה סהרורית ובאמת כרסמה את הנקודות שלה מתוך שינה, אבל היא פסלה את המחשבה המשונה הזאת על הסף. טכנית זה פשוט היה בלתי אפשרי.

המסקנה ההגיונית היחידה הייתה שהנקודות פשוט אבדו להן במהלך הלילה. אבל לא ייתכן שהן הרחיקו לכת. פרה החליטה לצאת לחפש אותן.

ראשית היא סרקה את הענפים התחתונים של השיח. נדמה היה לי שהיא רואה את אחת הנקודות – אך כשהתקרבה היא גילתה לחרדתה שמדובר בעכביש שחור ועגול. היא מיהרה להסתלק מהמקום (תוך תהיה האם ייתכן שהעכביש אכל את הנקודות שלה) ועברה לסרוק את הענפים העליונים. שוב היה נדמה לה שאחת הנקודות קוראת לה מהענף העליון – היא טסה לשם במלוא המהירות רק כדי לגלות שהפעם מדובר בחיפושית קטנה ושחורה שישבה על העלה. החיפושית השחורה קצת נבהלה לראות את פרה טסה אליה במלוא המהירות אבל מכיוון שהיא לא הייתה כנימה היא נרגעה במהרה והחלה לשוחח עם פרה. פרה שאלה אותה אם במקרה היא ראתה שבע נקודות שחורות ללא בעלים בסביבה. החיפושית השחורה דווקא חשבה שהיא ראתה משהו מרחוק כשהיא טסה לשיח של פרה, בין עצי הזית במדרון.

פרה קצת היססה – היא מעולם לא עזבה את שיח הורדים שלה – אבל היא הייתה מוכנה לעשות בכל כדי להחזיר לה את הנקודות שלה. בזהירות רבה היא טסה לכיוון עצי הזית עליהם הצביעה החיפושית השחורה. בדרך כמעט חטפה אותה ציפור אכזרית (הסיפור מנקודת ראותה של הציפור כמובן שונה לגמרי, אבל הוא יחכה ליום חמישי אחר).

לאכזבתה הרבה לא היו שם נקודות חופשיות – אבל הייתה שם מושית שבע אחרת עם נקודות דהויות במקצת. המושית השנייה (ששמה הבדוי שמור במערכת)  בירכה את פרה וכששמעה על הבעיה שלה ציינה שכנראה זה בא עם הגיל. לטענתה הנקודות דוהות ככל שגיל המושית עולה ולדעתה אצל פרה שלנו הן דהו כל כך עד שנעלמו.

פרה לא הסכימה עם ההסבר המלומד – אולי זה נכון שהנקודות דוהות, אך היא רק בת שלושה ימים! למשמע התשובה ציינה המושית השנייה שהיא מכירה רופא טוב על עץ האלה ממול ואולי הוא יוכל לעזור.

פרה שוב יצאה למסע. אני נאלץ לקצר בתיאור התלאות שעברו עליה מכיוון שהדדליין שלי הולך וקרב, אבל תשמחו לדעת שלאחר כמה הרפתקאות קטנות פרה הגיעה בשלום לעץ ופגשה את הרופא המפורסם (שהיה דווקא ארינמל בשם בדוי ד"ר אריה). הרופא אפילו לא טרח לבדוק אותה ואיבחן מיד – אבעבועות רוח. מסתבר שזה רץ כעת בין החרקים בגליל… לתמיהתה של פרה הסביר הדוקטור שאמנם המחלה הזאת בד"כ מתאפיינת בהוספת נקודות שחורות לגוף, אבל אצל מי שכבר יש לו נקודות הן פשוט נעלמות. אין צורך לדאוג – הן יחזרו תוך מספר ימים.

פרה הודתה לרופא במילים נרגשות ויצאה חזרה לשיח שלה כשמחשבה אחת מנקרת במוחה: אז לאן הנקודות הלכו בסופו של דבר? היא החליטה לבדוק איתן כשיחזרו.

   מוסר השכל: דרך שבע נקודות עוברת מושית אחת

   שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – איך סאמרהיל הפכה לתל קיץ – בבלוג של שלומית עוזיאל

הבלדה (והסיפור לשבת) על משה יואל סלומון

ובכן סיפורינו מתחיל, ובכן סיפורינו מתחיל בבית קטן בפינת רחוב מזא"ה ורחוב למה.

סליחה – זה סיפור אחר ובלדה אחרת.

הסיפור שלנו לא מתחיל בתל אביב (שם כידוע שוכן רחוב מזא"ה), אלא בשכנתה יפו, עוד לפני שתל אביב הוקמה – בשנת תרל"ח (1878 למניינם) – כשמזא"ה המקורי היה כבן 20 שנה בלבד.

היה זה בוקר לח. זקני צפת כבר אז לא זכרו בוקר לח שכזה,אך בכל זאת הם שלחו את בניהם הצעירים יותר לבציר הענבים. כלומר אם היו להם כרמים – מה שלא סביר, כי הישוב בצפת ובירושלים התבסס על לימוד תורה ונדבות מחו"ל (רוב העובדים בכלל והחקלאים  בפרט היו אז ערבים והם לא קראו לשוויון בנטל).

למרות הבוקר הלח, יצאו מיפו על סוסים חמישה רוכבים.

האריה שאמר לא רוצה (סיפור לשבת)

לפני לא הרבה שנים, בארץ לא רחוקה, חי אריה גדול וחזק שהיה (כמובן) מלך החיות.

כל החיות רעדו מפחד כשרק עבר בסביבה. אמהות היו מאיימות על ילדיהן שאם לא יגמרו לאכול האריה יבוא (לא היה צריך לציין מה הוא יעשה כשיבוא, כי למשמע האיום הילדים מיד גמרו את האוכל).

וכשהוא היה שואג – כל היצורים החיים (וגם הצמחים והפטריות) היו משתתקים מיד.

זה לא שהוא היה אריה אכזרי במיוחד. הוא אמנם אכל בשר כמו כל אריה, אבל הוא בסך הכל היה אריה נחמד ורגוע. הוא העדיף לבלות את יומו בשינה ואת לילותיו בנמנום.

אבל הוא היה גדול וחזק ולכן – גם בלי לנסות – הוא היה מפחיד כל כך.

הסיפור (לשבת) על החופרים בע"מ

כבר בימיו הראשונים של משה (שם בדוי) בגן השעשועים שבעמק חפר, שמה אמו לב כי יש לו חיבה מיוחדת לחפירה.

בעוד שפעוטות אחרים חילקו את זמנם בין הנדנדות, המגלשות, הסולמות וחפירת בורות בחול, משה הקדיש את מירב זמנו לחפירה וראה בשאר הפעילויות בזבוז זמן.

אמו של משה חשבה כי המשיכה העזה לחפירות היא בעייתית משהו ולקחה אותו לרופא הילדים. הרופא ניקה היטב את החול מגופו של משה, בדק אותו מכל הכיוונים והודיע שהכל בסדר.

היידעונית השכונתית התייעצה ברוחות המנחות אותה (וגם קצת עם החייזרים) והודיעה לאמו של משה כי בגופו התגלגלה נשמה של חייל צרפתי שנהרג במהלך מלחמת העולם הראשונה ועד למותו שהה רבות בחפירות ועל כן הכל כשורה (250 שקלים בבקשה).

הנסיכה שרצתה את הירח (סיפור לשבת)

הנסיכה הייתה חולה. היא שכבה במיטה , לא אכלה, לא שתתה ולא שיחקה.

היא גם לא רקדה, לא שרה ולא ציירה.

לא קראה ספר, לא דיברה בטלפון ולא בישלה.

היא לא עישנה, לא פיצחה גרעינים ולא ירקה.

לפחות היא ראתה טלוויזיה.

אביה המלך היה מודאג מאוד.

הוא ביקר אותה כל יום לפחות לחמש דקות ושאל אותה שוב ושוב: "ילדתי! משוש חיי! מה אוכל לעשות כדי שתחלימי?"

אחרי כמה וכמה ביקורים הנסיכה שמה לב פתאום שאביה שם והוא מדבר אליה. היא הוציאה את האוזניות מהאוזניים ולאחר שגם שמעה את השאלה היא ענתה: "אבא יקר – אני רוצה את הירח. רק אם אקבל את הירח אבריא!"

ענה לה המלך: "איזה שטויות אלה? אני חושב שאת צריכה רופא."

יצא המלך בסערה, כועס על עצמו מכיוון שלא חשב על כך קודם והתקשר לקופת החולים להזמין רופא.

להפתעתו הסתבר לו שלמרות שהוא והנסיכה מבוטחים  ברמה הגבוהה ביותר ומשלמים לא מעט זהב לקופת החולים בכל חודש, הם אינם זכאים לביקור בית.

שלח המלך את אחד מאביריו חמוש במגן זהב וחרב פיפיות לקופת חולים ותוך זמן קצר חזר האביר יחד עם רופא.

הרופא בדק את הנסיכה ביסודיות ולאחר מכן אמר למלך: :אין ספק שהנסיכה חולה. אולי אפילו חולה מאוד. אבל זה כנראה רק וירוס. אני יכול לרשום לה משהו להקלה על הסימפטומים".

התייעץ המלך עם הנסיכה והיא אכן ביקשה "משהו להקלה על הסימפטומים".

הוציא הרופא פנקס מרשמים, רשם משהו בכתב ידו הבלתי קריא, הוסיף חתימה וחותמת ונס על נפשו.

לקח המלך את המרשם והלך לבית המרקחת.

הסתכל הרוקח על המרשם ואמר: "ירח? אין לנו ירח בבית המרקחת".

"על מה אתה מדבר?" שאל המלך ההמום והרוקח הסביר לו שהמרשם בפירוש אומר: "ירח".

אחרי דין ודברים קצר רכש המלך תרופה הומואופטית מעולה שיכולה לרפא כל מחלה.

המלך חזר בשמחה הביתה והציע את התרופה המצוינת לנסיכה שדחתה אותה בבוז ואמרה: "אבל איפה הירח? הרופא רשם לי את הירח!"

המלך הבין שנרקמה קנוניה נגדו ופנה לבכיר יועציו – שר החוץ הנכבד.

שר החוץ הקשיב בכובד ראש לסיפורו המרגש של המלך ואמר:

"פנית לאדם הנכון. אני שר החוץ והירח נמצא בחוץ. אין מתאים ממני להשיג את הירח עבור הנסיכה!"

שר החוץ זימן מיד את האסטרונום הראשי במדינה – בו הוא ראה את שגריר הירח – הושיב אותו על כסא נמוך במיוחד ונזף בו במשך שלוש שעות ברציפות על כך שהוא לא הביא את הירח לנסיכה.

לאחר מכן הוא איים על האסטרונום בגירוש מהארץ וניתוק הקשרים הדיפלומטיים עם הירח, אבל האסטרונום המשיך לטעון בתוקף שאין ביכולתו להביא את הירח.

חזר שר החוץ אבל וחפוי פנים אל המלך והודה בכשלונו.

פנה המלך ליועצו השני – שר האוצר הצעיר והחתיך – וסיפר לו את סיפורו.

אמר לו שר האוצר: "פנית לאדם הנכון! אני מסוגל לעשות הכל".

כתב שר האוצר סטאטוס נרגש בפייסבוק שלו בו הוא פנה אישית לירח וביקש ממנו לרדת ממרום מושבו ולגשת אל הנסיכה.

אבל למרות שפתו השנונה של שר האוצר, הירח לא נענה וגם הוא (שר האוצר, לא הירח) נאלץ להודות בכשלונו.

פנה המלך ליועצו השלישי – שר החינוך השמנמן והצחקן – וביקש את עזרתו.

שר החינוך צחקק ופנה מיד לחדר הנסיכה. במשך שעות רבות הוא לימד אותה עובדות מדהימות ומשעממות על הירח כולל גודלו, מרחקו מכדור הארץ ומספר האנשים שהגיעו אליו לפני גיל 21.

בהתחלה הנסיכה סירבה להקשיב והתבצרה במכשיריה האלקטרונים, אך כשהשיעור הגיע לשעתו השישית צעקה הנסיכה: "אני לא רוצה לשמוע יותר אף מילה על הירח!" היא קמה ממיטתה בקפיצה ורצה החוצה.

המלך שמח מאוד לראות את הנסיכה מחוץ למיטה. הוא הודה לשר החינוך במילים נרגשות וקיצץ את תקציבו לטובת תקציב הביטחון.

מוסר השכל:   תן לרעב דג והוא ישבע ליום אחד. למד אותו הכל – אבל הכל – על דיג ודגים והוא יהפוך לצמחוני

שבת שלום!

הסיפור כמובן מבוסס באופן חלקי מאוד על סיפור הילדים החביב "הנסיכה שרצתה את הירח"

והרשומה המומלצת היא – המהפיכה היער עד – אביגדור המאירי – בבלוג של דני קרמן

 

בלילה ההוא נדדה שנת המלך

לדני (שם בדוי) מעולם לא היו בעיות שינה. הוא היה הולך לישון בשעה סבירה, נרדם מיד וישן כל הלילה עד לרגע שהשעון המעורר (כלומר הטלפון) העיר אותו. בבוקר הוא היה מתעורר בקלות ומתחיל את היום ביעילות ובמרץ.

אשתו ועמיתיו לעבודה תמיד קינאו בו על היכולת הזאת. לאשתו היה תמיד קשה להירדם. היא הייתה מתהפכת במיטה מצד לצד לפחות חצי שעה עד שנרדמה ומתעוררת מספר פעמים כל לילה. לא פלא שבבקרים היא הייתה תמיד עייפה.

העצלנות משתלמת

צילי (שם בדוי) הייתה עדיין גורה צעירה כאשר הוריה שמו לב (בדאגה כמובן, כטבעם של הורים) שהיא שונה מכל אחיה ואחיותיה. בעוד כל אחיה ואחיותיה השתוללו, רצו וקפצו (כמו שמצופה מגורים צעירים), צילי הקפידה לישון הרבה וגם כשהייתה ערה היא הקפידה לעשות הכל לאט. אפילו מאוד לאט. היא הלכה לאט, אכלה לאט ושיחקה לאט מאוד.

בהתחלה ההורים ניסו לדבר איתה כדי להבין מה הבעיה. צילי טענה שאין כל בעיה. היא הדגישה ש"החיפזון מן השטן" וגם "דברי חכמים בנחת נשמעים". היא סיפרה להוריה על הצב שניצח את הארנב והזכירה כי הסבלנות משתלמת.

ההורים קצת כעסו על עצמם מכיוון שהם לימדו אותה את כל הפתגמים האלה וסיפרו לה על הצב והארנב. הם מיהרו (!) לקחת אותה לרופא שבדק אותה היטב במשך זמן רב (רק לחכות עד שהיא תשתעל לקח למעלה מעשר דקות) והגיע למסקנה שהכל בסדר. הוא ציין שהגורה בריאה כמו שור אבל לדעתו קצת עצלנית. הוא גם המליץ לקחת אותה לפסיכולוג גורים ידוע.

הפסיכולוג אבחן מיד שאכן יש בעיה. הוא אמר שהטיפול ייקח זמן רב (במיוחד בהתחשב בכך שבשיחת ההיכרות הצליחה צילי לומר שני משפטים במשך 45 דקות) וגם יעלה הרבה כסף.

בנקודה זאת נקלעו ההורים לדילמה קשה: מצד אחד הם רצו את הטוב ביותר לבתם. מצד שני, לא היה להם כסף. הם אפילו לא היו בטוחים מהו כסף: הם חיו ביער, טיפסו על עצים ואכלו עלים. מאיפה הם יוכלו להשיג כסף?

אבל הם לא היו מוכנים לוותר בקלות. הם ישבו בערב בקרחת היער החביבה עליהם וניסו לטכס עצה – כיצד יוכלו להשיג כסף.
הדיון כמעט הגיע למבוי סתום כאשר אמא של צילי נזכרה שביער צומח עץ בשם המשונה מעט "צרקופיה כסופה". אם העץ הוא כסוף, עליו או פירותיו ודאי עשויים מכסף, או לפחות מכילים כסף, או שווים כסף.

כל המשפחה שיבחה את אמא על חוכמתה הרבה וכולם (פרט לצילי) הסתערו על עץ הצרקופיה במהירות ושמחה מתוך כוונה ברורה לאסוף כמה שיותר עלים ופירות בזמן קצר.

ואכן תוך זמן קצר להדהים ירדה כל המשפחה מהעץ. אבל, באופן מפתיע, במקום לרדת ממנו בצהלות שמחה עמוסים בהרבה פירות ועלים השווים הרבה כסף, הם ירדו בצרחות כאב, בידיים ריקות, מתגרדים בכל גופם.

מסתבר שעל העץ (או למעשה בתוכו) חיו נמלים מרושעות במיוחד. ברגע שמשפחתה של צילי טיפסה על העץ, הנמלים יצאו להגנתו ונשכו את בני המשפחה באופן מכאיב מאוד.

בעוד בני המשפחה מתגלגלים סביב העץ ומנסים להיפטר מהנמלים שנצמדו אליהם, הם שמו לב לצילי שצעדה לאיטה לכיוון העץ. אמא ואבא התחילו לצעוק לכיוונה אזהרות שונות, אבל היא לא שעתה אליהם (תמיד רציתי להשתמש במילה הזאת בסיפור!) והמשיכה באיטיות אך בנחישות לצעוד אל העץ.

אבא של צילי כמעט הצליח לעצור בעדה, אך ברגע האחרון ננשך שוב ע"י נמלה והתקפל בכאב.

צילי טיפסה על העץ ולתדהמת כולם התחילה לאכול (לאט כמובן) מהפירות והעלים של העץ.

לאחר שאכלה ושבעה היא ירדה מהעץ והודיעה לבני המשפחה כי החיפזון מן השטן – כמו הנמלים שעל העץ – אך נראה שהן לא מטרידות את מי שמתייחס לעץ בסבלנות.

מאז ועד היום בני המשפחה של צילי ניגשים לעץ בסבלנות ובאיטיות וידועים בכל העולם כעצלנים.

מוסר השכל: אם החיפזון מהשטן, האיטיות היא ללא ספק מן המלאכים

שבת שלום!

הסיפור מבוסס על עובדות מעניינות: העץ אכן קיים והוא חי בסימביוזה עם נמלים המתגוררות בגזעו וממהרות לתקוף כל מי שמנסה לפגוע בו. אבל העצלנים הולכים על העץ מאוד לאט ובעדינות, כך שהנמלים לא חשות בהם ולא תוקפות אותם.

ניתן לקרוא על העץ, הנמלים והעצלנים כאן (באנגלית).

תודה לעננת שסיפרה לי על העץ המיוחד והיתרון של עצלנים על חיות אחרות בהקשר לעץ זה וסיפקה לי גם קישורים מתאימים.

והרשומה המומלצת היא – Migrating to See the Birds at the Lower Klamath National Wildlife Refuge – בבלוג של Mamma Quail

כאב ראש

כאב לי הראש. קורה. למי לא כואב הראש לפעמים? זה סימן טוב שכואב לך הראש: סימן שיש לך ראש.
לא התרגשתי. שתיתי קפה שחור חזק. אבל הכאב לא עבר… שתיתי נס קפה אבל גם זה לא עזר.

אכלתי שוקולד (מריר משובח). שמעתי ששוקולד הוא תרופה מצוינת נגד כאבי ראש. והוא גם בריא באופן כללי וטעים.

באמת היה טעים, אבל הראש עדיין כאב.

בוכות הדמעות מעצמן (סיפור לשבת)

כשדני (שם בדוי) נכנס לחדרו של רופא העיניים בליווי אימו נבהל הרופא לראות כי מעיניו של דני זולגות הדמעות ללא הפסקה – כאילו מעצמן. דני לא בכה אבל עיניו (ולחייו) היו מוצפות דמעות.

הרופא שאל מיד את אמו של דני כמה זמן נמשך המצב המוזר הזה. אמא סיפרה לו כי זה נמשך מאז אתמול בצהרים וביקשה מדני להסביר מה קרה.

"אינני בוכה אף פעם! אינני תינוק בכיין!" אמר דני.

חלק ממה שרציתי שתדעו על שוקולד ואולי לא מעניין אתכם

בשבת חגגה בתי את יום הולדתה ה-10 בסדנת שוקולד (אם מישהו מחפש המלצות – יש).

הארוע לימד אותי מעט דברים חדשים על שוקולד הביא אותי למחשבות קיומיות בנושא. מהו שוקולד? למה הוא טעים כל כך? למה אנשים מתמכרים אליו? ולמה הוא גורם לי להרגיש טוב?

רשומה זו אולי תענה על חלק  מהשאלות