אפס אפס שמונה – סיפור לשבת

הקדמה מתבקשת: זהו הסיפור הראשון שכתבתי על הסוכן החשאי האגדי גיא אג"ח כבר בשנת 2014. החלטתי שכדאי לפרסם אותו שוב. הופתעתי לגלות שבמקור היו לגיא הרבה יותר גאדג'טים מאשר בסיפורים האחרונים. תודה לידידי גל שהציע את הרעיון העקרוני.
ונעבור לסיפור:

גיא  אג"ח (שם בדוי) התעורר באמצע הלילה מצלצול הטלפון המובנה בטבעת הזרת שלו. בעזרת חושיו החדים ושנים רבות של אימונים הוא זיהה תוך שבריר שנייה היכן הוא (במיטה שלו בבית). הוא ענה לטלפון בקולו הסמכותי אך הסקסי: 'אג"ח מדבר. גיא אג"ח'

בצדו השני של הקו נשמעו רק התנשמויות מוזרות וכעבור רגע נותקה השיחה.

גיא התיישב במיטתו והדליק את מנורת הקריאה (חסינת הכדורים ובעלת יכולת שיגור קרני לייזר) שניצבה לצד מיטתו. מי יכול היה להתקשר? מספר טבעת הזרת שלו היה ידוע רק לכחמישים אנשים בעולם כולו  – כולם סוכנים חשאיים, אנשי ביטחון, בכירי ממשל או בחורות יפות.
אין ספק שמי שהתקשר (ועדיף – מי שהתקשרה) נזקק לעזרתו. מן הסתם היא נחטפה או נרצחה ובכוחותיה האחרונים היא התקשרה אליו. פעולה מהירה נדרשה פה.

להמשיך לקרוא אפס אפס שמונה – סיפור לשבת

איך להותיר רושם בלתי נשכח בראיון עבודה

יש אנשים החוששים מראיונות עבודה, מתרגשים או נבוכים בהגיעם לראיון וכתוצאה מכך עלולים להותיר רושם לא מיטבי על המראיין.

כמרואיין מנוסה שהשתתף לפחות בחמישה ראיונות אני שמח לשתף אתכם בכמה הוראות פשוטות שאם תפעלו לפיהם התוצאות מובטחות:

הלבוש – ידוע כי הבגדים עושים את האדם וחייבים להגיע לריאיון בלבוש מתאים. הבעיה היא כי פעמים רבות לא ניתן לדעת מהו "לבוש מתאים". הפתרון פשוט: יש לארוז בתיק גדול מבחר בגדים החל מחליפה מהודרת וכלה במכנסיים קצרים וכפכפים. במהלך הריאיון יש להחליף בגדים מספר פעמים – אחת התלבושות ודאי תתאים לחברה.

להמשיך לקרוא איך להותיר רושם בלתי נשכח בראיון עבודה

שאלון פיבו

בתגובה לאזכור שלי של השרביטים שהיו פעם בתפוז בקהילת פרפרים, הזכיר אריק בנדק חביב את שאלון פיבו. קראתי את השאלות ולא ממש התחברתי אליהן, אבל לאחר שקראתי את הרשומות שפרסמו Empiarti ו-קנקן ולאור אהבתי מפעם לשרביטים בבלוגיה של תפוז (די ז"ל לצערי) החלטתי לנסות את כוחי במענה על השאלון.

בלי הקדמות מיותרות נוספות, השאלות והתשובות שלי:

.1 מהי המילה שאתה הכי אוהב?

אין מילה שאני "הכי אוהב" אבל כשאני חושב על כך אני אוהב את המילים "אהבה", "שלווה", "אמא", "משפחה", "בית"… הכיוון ברור. ואני כמובן אוהב את המילה supercalifragilisticexpialidocious.

להמשיך לקרוא שאלון פיבו

היה היה בית ספר – סיפור לשבת

"אמא" – שאלה טלי (שם בדוי) את אמה – "למה קוראים לבית ספר בית ספר?"
אמא של טלי (ששמה הבדוי היה טליה, אבל כולם קראו לה פשוט 'אמא של טלי') לא ידעה מה לענות. מאיפה השאלה הזאת הגיעה כעת???

"את יודעת מה זה בית, טלי" –התחילה אמא לענות – "ואת בטח יודעת מה זה ספר. אז…"
טלי קטעה את אמא ואמרה – "בית זה קל! בית זה המקום שבו אנחנו גרים. ספר זה קצת יותר קשה, אבל אני חושבת שלמדתי על זה…"
אמא הסתכלה על טלי שהייתה שקועה במחשבות עמוקות. אחרי שניות ארוכות שנדמו כדקות טלי חייכה ואמרה: "ספר זה כמו סיפור! למדתי בהיסטוריה שפעם הסיפורים היו משהו שאפשר ממש להחזיק ביד ולזה קראו ספרים!"

להמשיך לקרוא היה היה בית ספר – סיפור לשבת