חג מתן תורה – סיפור לשבועות ולשבת

מתן (שם בדוי) היה ילד רגיל – עד לתחילת כיתה ב'.
אתם ודאי מתחילים לחשוב על הטראומות שמתן חווה בכיתה ב' – מורה מתעללת, חרם חברתי או שיעורי בית קשים – אבל אתם טועים בגדול. לא מדובר בטראומה, אלא בסיפור אהבה.  

כבר בתחילת שנת הלימודים שמע מתן כי בקרוב ייחגג בכיתה "חג מתן תורה" –לא, לא חג השבועות, אלא חגיגה אמיתית (כלומר עם עוגות שוקולד ולא עוגות גבינה) במסגרתה יקבלו התלמידים ספרי תורה.
מתן התאהב מיידית ברעיון של חג מתן תורה. לא (רק) בגלל עוגות השוקולד אלא גם בגלל ההזדמנות החד פעמית כמעט לקבל לידיו ספר תורה שיהיה לגמרי שלו.

היו לו הרבה תכניות לספר התורה הזה. הוא חשב לקרוא בו לפני השינה ואז לשים אותו מתחת לכר לכל הלילה, לקחת אותו איתו כשהוא הולך לים או לקניון וכמובן לנשק אותו באהבה אם במקרה הוא יפול.

הוריו של מתן היו קצת מודאגים לשמע התכניות המפורטות של בנם (עליהן הוא חזר פעמים רבות באוזניהם).
הם לא ממש הבינו מאיפה הגיעו הרעיונות האלה.  מתן היה בן יחיד, כך שהרעיונות לא הגיעו מאחיו הגדולים. ההורים לא היו דתיים ובוודאי מעולם לא נישקו ספר תורה (למעשה הם כמעט לא נישקו זה את זה).

החברים הקרובים של מתן לא סיפרו סיפורים דומים (לפחות לא כשביקרו אצלו בנוכחות הוריו).

נשאר רק אדם אחד להאשים: המורה.

ההורים המודאגים מיהרו לפגוש את המורה (ששמה הבדוי היה אורה) כדי לדרוש ממנה להפסיק לשטוף את מוחו של בנם ברעיונות הזויים שכאלה. ללא ספק הייתה פה הדתה לא מאוד סמויה שאין מקומה בבית ספר חילוני.

להפתעתם המורה הייתה שותפה לדאגה.

מסתבר שהיא לא הייתה המקור להדתה ולמעשה ככל שהיא ידעה רק מתן התלהב כל כך מטקס מתן התורה הצפוי (מסתבר שרק הוא קרא לכך "חג מתן תורה") והמורה הניחה שההתלהבות הגיעה מהוריו…

ההורים היו כעת מבולבלים. לאחר התלבטות קשה הם החליטו להתקין תוכנת מעקב על הטלפון של מתן כדי לגלות מהיכן הגיעו ההשפעות הזרות והפסולות המסכנות כל כך את בנם.

לאחר מחקר מקיף באינטרנט הם בחרו את התוכנה הטובה ביותר, אך כשהם ניסו להתקין אותה הם גילו שהיא כבר מותקנת על הטלפון של מתן… רק כעת הם נזכרו בפרשה האומללה מכיתה א' כאשר מתן התעקש לאמץ כלב והם התקינו את התוכנה כדי לגלות מי מחבריו של מתן מנסה להשפיע עליו בכיוון מסוכן זה.

התוכנה הופעלה (שוב) בהצלחה וכבר אחרי ימים מעטים בלבד נראה שנמצא האשם: בדרכו לבית הספר מתן התעכב יותר מדי זמן ליד הכניסה לבית חב"ד המקומי. כעת הכל היה ברור (כמעט). ההורים הנזעמים מיהרו לבית חב"ד ותקפו בחריפות (מילולית בלבד) את האברך התורן שהציע להם להניח תפילין (טוב, רק לאבא של מתן).
האברך הכחיש בתוקף כל היכרות עם מתן או שיחוד ילדים חילוניים מתחת לגיל מצוות.

תחקיר קצר בקרב שאר האברכים, הרבנים וסתם שב"בניקים העלה חרס (שאפילו לא היה עתיק).

להורים לא נותרה הרבה ברירה. הם לקחו חופש מהעבודה וארבו ליד בית חב"ד בניסיון נואש לגלות מי משחית כך את בנם הרך.
לאחר כמה ימים חסרי תוצאות הגיע הרגע הגדול. ממקום מחבואם ההורים ראו את מתן מגיע בצעד בוטח לכיוון בית חב"ד ו… נעצר ליד דוכן הגלידה הסמוך.

מוכר הגלידה הצעיר חייך אל מתן ושאל: "מה נשמע מתן? כבר הגיעה תורה?"

מתן ענה: "עוד לא… אבל המורה אמרה שבקרוב מאוד יגיע".

המוכר חייך ונתן למתן כדור גלידה בגביע ומתן הלך לדרכו.

ההורים חיכו עוד קצת במחבוא וכשמתן התרחק מספיק הם מיהרו אל מוכר הגלידה כדי להבין מה בעצם קרה פה.

התשובה הייתה בעצם פשוטה: מוכר הגלידה היה מאוהב במורה של מתן, אבל היא תמיד אמרה לו שעוד לא הגיע תורה להיכנס לזוגיות. המוכר החליט לשחד את התלמידים כדי שיספרו לו מתי יגיע תורה של המורה לזוגיות והוא יוכל לתפוס את ההזדמנות.

מתן גילה נכונות לעזור וסיפר למוכר על כך שהמורה הבטיחה שבקרוב יגיע תורה ואפשר יהיה ללכת איתה לים, לנשק אותה וללכת לישון איתה…

מוסר השכל: תורה לי אורה לי

חג שבועות (ומתן תורה) שמח ושבת שלום!

והרשומה המומלצת היא  – בעקבות הגולם: מהגולם מפראג עד הגלמית מניו-יורק – בבלוג של שלומית עוזיאל

השרביט החם – מאכלי שבועות

במדור השרביט החם  הוצע לנו לכתוב על מאכלי שבועות.  הנושא הוא די פתוח, יש שיחשבו שמן הסתם אבחר באפשרות הרביעית המוצעת, בגלל קרבתי הבלתי מוכחשת לעורך:

" אפשר (כמו שאני עושה כמעט כל שנה) להתלונן על המיתוג של שבועות כ"חג החלב" ועל ניצול החג ע"י חברות מוצרי החלב הגדולות ועל ניצול הפרות"

אבל אבחר בדרך הקשה והמקורית ולא אכתוב אף מילה על נושא זה, אלא אחלק את הרשומה – כמקובל בצה"ל – לשלושה חלקים:

חלק ראשון: מאכלי שבועות מילדותי

בתור ילד גדלתי במשפחה דתית, שהפכה פחות ופחות דתית ככל שהתבגרתי. כמובן שאכלנו ארוחת שבועות.

כמובן שלא אכלנו בשר בארוחת שבועות – אבל למען האמת ברוב הארוחות לא אכלנו בשר.

אני זוכר בבירור שלשבועות אמי הייתה אופה עוגת גבינה. לא מדהימה, אבל מתוקה ככה שזה היה טעים.

נדמה לי, אבל אני לא בטוח לחלוטין שבארוחות שבועות אצל סבתי היינו אוכלים גם בלינצ'ס במילוי גבינה ואיכשהו זכורה לי גם עוגת ביסקוויטים שאמי הייתה מכינה – משכבות של ביסקוויטים וגבינה לבנה בתוספת סוכר.

מה אכלנו חוץ מזה בשבועות? אני ממש לא בטוח… די ברור לי שלא מאכלי חלב. לא פסטה ברוטב שמנת, לא פיצה ואפילו לא בורקס גבינה…   אבל אני די בטוח ששבענו בארוחות אלה.

חלק שני – ומרכזי – מדוע נהוג לאכול מאכלי חלב בשבועות?

כולם, או לפחות הרבה אנשים, יודעים שאנו אוכלים מאכלי חלב בשבועות כי התורה נמשלה לחלב ושבועות הוא חג מתן תורה.

לפני שנים קראתי בתפוז ברשומה שפירטה את שש הסיבות המסורתיות לאכילת מאכלי חלב בשבועות. כן, יש לפחות שש סיבות לכך. כתבתי אז סיפור חכמים שתהה לגבי ההיגיון בסיבות אלה.

יש לי הזדמנות כעת לחזור על כך וכמובן שאעשה זאת…

הנה מאמר שמסכם את שש הסיבות הנ"ל. לא חייבים להיכנס לקישור, להלן הסיבות ומה שאני חושב עליהן:

1. הסיבה הראשונה היא שרק בעת קבלת התורה קיבלנו את חוקי הכשרות ולכן מרגע זה כל כלי הבישול והבשר הפכו ללא כשרים. לא נותרה ברירה לעם אלא לאכול מאכלי חלב.

ואני אומר… כיצד בישלו ואכלו בני ישראל את מאכלי החלב האלה? האם באותם כלים בהם בישלו ואכלו קודם בשר? זה הופך את מאכלי החלב ללא כשרים גם כן!

אבל מגדיל לעשות המאמר וקובע כי   " מדהים להיווכח, שאותו יום בהר סיני היה הפעם הראשונה שבני ישראל אכלו מאכלי חלב. יש איסור כללי של "אכילת איבר מן החי" (חלק מחיה שלא מתה), שלכאורה כולל גם חלב, תוצר הנובע מבהמה חיה. 'איסור איבר מן החי' הוא משבע מצוות בני נח, שאותן שמרו בני ישראל גם לפני מעמד הר סיני (ואשר חלות על כל בני האדם מאז ימי נח)."

אני אכן נדהם. המאמר הזה בעצם קובע באופן חד משמעי שאסור באיסור חמור לאכול מוצרי חלב לכל בני האדם בעולם. קשה לי להבין את ההיגיון האומר כי  עד למתן תורה היה אסור לנו לאכול חלב כי זה "איבר מן החי" אבל מרגע שניתנה התורה מותר לאכול את אותו איבר מן החי…

2. הסיבה השנייה היא המוכרת ביותר לדעתי – התורה נמשלה לחלב. אבל למה? שוב אצטט את המאמר – "בדיוק כפי שהחלב יכול לסעוד ולקיים את הגוף האנושי (הנקת תינוק), כך גם התורה מספקת את התזונה הרוחנית הדרושה לנשמת האדם."

גם על כך יש לי השגות. השאלה הראשונה העולה בדעתי היא מדוע אנו צריכים לאכול את התורה ביום חגה. אבל השאלה היותר חשובה היא מדוע אנו לא יכולים לאכול מאכלים אחרים היכולים לסעוד ולקיים את  הגוף האנושי בעת בגרותו. אנחנו (לפחות רובנו) כבר לא תינוקות. ואם כבר מזכירים תינוקות יש לי גם שאלה קנטרנית – מדוע אוכלים מוצרים מחלב פרה בשבועות ולא מחלב אם?

3. הסיבה השלישית היא מקורית במיוחד: חלב בגימטרייה = 40. משה שהה על הר סיני 40 ימים ולילות לפני שקיבל את התורה ולכן הגיוני לאכול מאכל שבגימטרייה הוא 40.

אני חושב שאני לא צריך לכתוב הרבה על חוסר ההיגיון שבנימוק זה אבל אכתוב שגם "גזל" = 40 בגימטרייה ולכן לפי אותו הגיון נהוג לגזול בשבועות.

4. הסיבה הרביעית היא ההזויה שבהן לדעתי. מסתבר שעפ"י הזוהר כל אחד מימי השנה שקול לאחת משס"ה (365) מצוות לא תעשה שבתורה ויומו של חג השבועות שקול למצוות לא תבשל גדי בחלב אימו.

קודם כל, קשה לי עם המספר הזה. 365 ימים יש בשנת שמש ולא בשנת ירח. בשנה עברית (לא מעוברת) יש כידוע 354 ימים (שישה חודשים של שלושים יום ושישה של עשרים ותשעה יום).

האם הזוהר נוהג למנות את הימים לפי שנת שמש?

אבל נניח לרגע שהנימוק הזה נכון וחג השבועות הוא היום של מצוות "לא תבשל גדי בחלב אמו".  יש כל כך הרבה מאכלים שאנחנו יכולים לאכול ביום זה שאינם גדי בחלב אמו… אפילו גדי (לא בחלב אמו). אז למה דווקא מאכלי חלב?

5. הסיבה החמישית גם היא מוזרה קצת. מסתבר שאחד השמות של הר סיני הוא "הר גבנונים". המילה גבנונים מזכירה כמובן גבינה ולכן לכבוד קבלת התורה על הר גבנונים מומלץ לאכול גבינה.

אבל אחד השמות היותר מוכרים של הר סיני הוא כמובן "הר סיני" ולכן נראה לי יותר הגיוני לאכול בשבועות אוכל סיני או לכל הפחות סינייה (בשר עם טחינה).

6. הסיבה האחרונה היא מעט מסובכת וגם מדהימה לא פחות מסיבות 3 ו-4. להלן התקציר:
משה רבנו נולד בשביעי באדר ונשאר בבית עד גיל שלושה חודשים  בו הונח בתיבה על הנילוס – בדיוק ביום ו' בסיון שהוא חג שבועות.
לאחר שנמצא ע"י בת פרעה משה סירב לינוק חלב של נשים מצריות (בגלל שפיו היה חייב להישאר טהור!) ולכן נמצאה לו מינקת יהודיה כשרה – אמו הביולוגית. כך יוצא שמשה רבינו ינק חלב בשבועות ולכן גם אנחנו אמורים לאכול מאכלי חלב בשבועות.

חלק מוזר אחד בהסבר הוא הסירוב של משה לינוק חלב של אישה לא יהודייה. לא ידעתי שחלב אם של אישה לא יהודייה הוא טמא אבל מחיפוש קצר באינטרנט מצאתי שיש דעות (גזעניות ומטופשות) האוסרות על חלב אם לא יהודייה.

אבל החלק המוזר באמת בהסבר הוא עניין הקשר בין הנקתו של משה ב-ו' בסיון לאכילת מאכלי חלב ביום זה. סביר להניח שמשה ינק חלב אם גם בשלושת החודשים בהם שהה בבית – כלומר גם בפורים, בפסח, ביום העצמאות ובל"ג בעומר. אם כך, אנו יכולים לאכול מאכלי חלב בחגים אלה באותה מידה של היגיון.

(אולי תאמרו שבזמן שמשה היה תינוק עדיין לא נחגגו פורים, פסח, יום העצמאות ול"ג בעומר ותצדקו בכך, אבל גם שבועות עדיין לא נחגג).

לנושא זה הוסיפה בתי במקור עוד טענה הגיונית – מאכל מתאים לשבועות הוא "משה בתיבה" (נקניקיות בבצק).

עד כאן מדוע אוכלים מאכלי חלב בשבועות.

חלק שלישי: מתכון ל"עוגת גבינה" טבעונית

פטור בלי כלום אי אפשר. מכיוון שאחת ההצעות שלי הייתה לפרסם מתכון למאכל שבועות, אני מפרסם פה מתכון למאכל שבועות שהכנתי כמה פעמים בשנים האחרונות. זה לא בדיוק עוגה ובטח לא גבינה, אבל זה מתוק וטעים ועגול וגם לא טבעונים אהבו לאכול.

את המתכון המקורי קיבלתי ממישהי שעבדה אתי כך שאני לא יכול לתת קרדיט למי שיצר את המתכון במקור. אני חייב לציין שאם הייתי מקבל את המתכון בלי לראות ולטעום קודם את התוצאה הסופית לא הייתי מנסה אפילו להכין אותה כי המתכון נראה קצת הזוי, אבל התוצאה נהדרת.

להלן המתכון:

לתחתית

1.5 כוסות אגוזי קשיו לא קלויים

8 תמרים (מג'הול)

1/4 כוס שמן קוקוס

1 כף מיץ לימון טרי

קורט מלח

לטחון במעבד מזון לעיסה. לשטוח בתבנית. להקפיא בזמן הכנת המלית.

למלית

3 כוסות אגוזי קשיו לא קלויים

3/4 כוס מיץ לימון
3/4 כוס סירופ מייפל 
3/4 כוס שמן קוקוס
1 כפית תמצית וניל
1/4 כוס מים

לטחון את כל המרכיבים בבלנדר, למרוח על התחתית ולהחזיר למקפיא לשעה

שכבה עליונה

  2 כוסות תות שדה
1/2 כוס תמרים

טוחנים בבלנדר, מורחים על העוגה ומחזירים למקפיא עד שקופא (המתכון המקורי אמר 5 שעות אבל לקח הרבה פחות זמן)

קישטתי בפרוסות תות לפני שקפא

תוספת 26.5.23 – הכנתי את העוגה לארוחת שבועות וצילמתי (תמונה לא מאוד מוצלחת)

חג שבועות שמח לכולם!

.

והרשומה המומלצת היא – ניו אורלינס – בבלוג של adiad

מצות שעבר עליהן הפסח – סיפור לשבת

מכל החגים, פסח היה החג האהוב ביותר על מוצי (שם בדוי, אין קשר למוצי אביב למרות שהסיפור מתרחש באביב). הוא אהב את הנקיונות לקראת פסח, את ליל הסדר, את הקריאה בהגדה וכמובן את מאכלי הפסח.

בצעירותו אהב מוצי מאוד לאכול עוגיות קוקוס ומצות (בעיקר עם שוקולד).
לצערו, ככל שהתבגר, מאכלים אלו איבדו מקסמם. הסתבר לו שעוגיות הקוקוס מתוקות מדי והמצות יבשות מדי (אפילו אם מורחים אותן בשכבה עבה במיוחד של שוקולד).

עובדות אלה לא מנעו ממנו לאכול בפסח עוגיות קוקוס ומצות, אבל מדי שנה הוא קיצץ קלות בכמויות.

בשלב מסוים הוא הפסיק לאכול עוגיות קוקוס כמעט כליל, אבל המצות היוו מצרך יסוד שלא ניתן לוותר עליו.

כשהיה מוצי ילד וחי עם משפחתו הגדולה ושומרת הכשרות, היה קונה אביו לקראת הפסח חבילה (או שתיים) של שניים וחצי ק"ג מצות וכל המצות היו נעלמות מהבית עד ליום העצמאות.

כשבגר מוצי ועבר לגור בדירה משלו, הוא החליט לקנות כמות מצומצמת יותר של מצות.

בפסח הראשון שלו בדירתו העצמאית הוא קנה חבילה של 400 גרם מצות והיא הספיקה לו בדיוק עד סוף החג.

בפסח השני הוא קנה חבילה זהה בגודלה, אך איכשהו נעשה לו נס והמצות הספיקו לו עד יום העצמאות.

בפסח השלישי עמד מוצי לפני משבר: הסתבר לו כי יותר לא ניתן להשיג חבילות של 400 גרם, אלא רק אם מדובר במצות עם ביצים, עם יין, עם שוקולד, מסובין או מחיטה מלאה (או הכל יחד).

למרות אהבתו למצות עם שוקולד, העדיף מוצי לקנות מצות רגילות שאותן יוכל למרוח במה שירצה (כולל שוקולד), להכין מהן מצבריי ועוגת מצות (עם שוקולד) וגם לשבור אותן לתוך המרק.

לאחר התלבטות ארוכה וביקורים בכמה חנויות – בהן גם לא נמצאו חבילות מצות קטנות – קנה מוצי מחוסר ברירה חבילה של ק"ג מצות.

הוא פיזר חלק מהמצות בבית הוריו, אחרות בבית חברתו ועוד כמה אצל חברים ומכרים אליהם הוזמן במהלך החג, אבל במוצאי החג עדיין נותרו אצלו כחצי ק"ג מצות.

יום העצמאות היה כבר קרוב, ולמרות כמויות המצבריי האסטרונומיות שהוא צרך, עדיין נותרו אצלו מצות לא מעטות.

ביום העצמאות עצמו הוזמן מוצי ל-"על האש" המסורתי ורעיון גדול עלה במוחו: הוא אפה פשטידת מצות ענקית שתספיק לכל המוזמנים.
אמנם  בסופו של היום רוב הפשטידה הגיעה לפח, אבל המטרה הושגה: דירתו של מוצי נותרה נקייה ממצות וכשרה לחמץ למהדרין.

הימים נטולי המצות חלפו להם חיש קל ושוב מצא את עצמו מוצי מול חבילות המצות (נא לא לשבור את השיניים על משפט זה).

ושוב – למרבה האכזבה – לא היו בחנויות חבילות מצות קטנות מקילו אחד.

הריטואל של השנה שעברה חזר, אבל במוצאי החג נשארו למוצי כמה מצות יותר מבשנה שעברה.

וחמור מכך – כשהוא הוזמן ל"על האש" הזהירו אותו המארחים לא להביא פשטידת מצות (כי הם יכינו כזאת בעצמם).

מוצי שקל לשרוף את המצות שנותרו במדורת ל"ג בעומר, אבל החינוך שלו לא אפשר לו להשמיד אוכל סתם כך (ולאלה מהקוראים שחושבים שמצות הן לא אוכל אני רוצה להמליץ על מצה עם שוקולד).

היה קצת מוזר לאכול פשטידת מצות בשבועות, אבל הוא השתדל להוסיף לה הרבה גבינות כך שהאורחים שלו כמעט לא הרגישו שמדובר במצה.

ועוד פסח הגיע… וגם עבר. מוצי ניסה לעניין את משרד השיכון ברעיון נהדר להוזלת מחירי הדיור, אבל כמה ספקנים חסרי תקווה טענו שבניינים ממצות לא ישרדו את החורף – אפילו חורף ישראלי.

בצר לו ניסה מוצי להנהיג אכילת מצה בדבש בראש השנה אבל המנהג החדש לא הצליח לכבוש את המדינה בסערה.

גם הסופגניות מקמח מצה (כלומר ממצות שבורות) לא היו הצלחה גדולה.

יש לי מתכון מצוין לאוזני המן: לוקחים מצה, מורחים אותה בשוקולד ושוברים בצורת משולש.

מוסר השכל: לא סתם נאמר בהגדה: "שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה"

שבת שלום ואחרי פסח שמח!
והרשומה המומלצת היא – A Déjà vu Spring Hike to Frog Lake at Henry W Coe State Park – בבלוג של Mamma Quail

ביכורי קציר חיטים – סיפור לשבת ולשבועות

יותר מכל החגים אהב בכור (שם בדוי כמובן) את חג השבועות.
וזה היה קצת מוזר. אולי אפילו יותר מקצת. בינינו, כמה אנשים יאמרו שהחג האהוב עליהם הוא שבועות?

יש האוהבים את פסח (בגלל האביב), יש שאת פורים (בגלל התחפושות) יש שאוהבים את חנוכה (בגלל הסופגניות, או האש אם הם פירומנים) ואפילו יש אנשים שאוהבים את ראש השנה. אבל שבועות? מה כל כך מיוחד בחג הזה?

סיפור לבן לשבועות ולשבת

לבן "וייט" ליבנה היה יו"ר מועצת החלב כבר קרוב לעשור. לזכותו נזקפו מבצעים מרשימים כמו " I LOVE CHALAV", "לבן זה סידן" וכמובן "כל אישה ובת חולבת פרה לשבת".

חייו היו טובים. לא סתם טובים – מעולים. ביתו המסויד לבן נבנה אל מול חרמון הסבא והרי הלבנון. לבן אהב לשבת בגינתו על הספסל הלבן מוקף בשיחי הליבנה הרפואי , הלוטם המרווני והנרקיסים ולהשקיף על ענני הכבשים והנוצה (ביום) או על הלבנה (בלילה).

עבודתו לא הייתה קשה. מי שבאמת עבד עבורו היו הפרות (בעיקר הלבנות שבהן) ולו נותר רק לקצור את הפ(י)רות.

קמפיין קריאטיבי פה ושם, קצת שוחד לשר או לח"כ הנכון והוא מסודר.

אבל משהו היה חסר לו בחיים.  לפעמים היה נדמה לו שבאמצע בטנו קיים חור לבן השואב אליו את ליבו ומוחו.

שבועות חג החלב – סיפור לשבת ולחג

כשאמא של יוגורט (שם בדוי, שמו האמיתי היה מילקי) לקחה אותו מהגן, היא שאלה אותו כמו בכל יום: "איך היה ביום בגן?" ויוגורט ענה, כמו בכל יום: "כיף!"

אמא (ששמה הבדוי היה דניאלה) לא התרגשה מהתשובה הצפויה והמשיכה לשאול (כרגיל): "מה למדתם היום בגן?"

"למדנו על חג החלב" – ענה יוגורט בשמחה.

"חג החלב?" – שאלה אמא. היא אמנם ידעה שבשנים האחרונות יצרניות החלב ניכסו לעצמן את חג השבועות, אבל קצת הופתעה מכך שזה הגיע לגן.

יוגורט הבין שהוא טעה במשהו. אחרי מחשבה מאומצת הוא תיקן את עצמו ואמר: "חג מתן חלב".