סיפור חכמות לשבת שאחרי יום כיפור

מעשה ברבנית רחל והרבנית שרה והרבנית רבקה והרבנית חסיה והרבנית כרוביה והרבנית מושית והרבנית רינה שהיו מסובות בביתה של הרבנית רחל בבני ברק, התאוששו מהצום ומהארוחות של יום כיפורים והתכוננו (לפחות נפשית) לשבת המלכה וחג סוכות (הנסיכה?).

אמרה הרבנית רחל:  "בישלתי כל כך הרבה לכבוד יום כיפור, שאינני יודעת כבר מה אבשל לשבת ולסוכות"

הסכימה איתה הרבנית שרה והוסיפה: "אנשים חושבים שמכיוון שיום כיפור הוא יום צום, אין צורך לבשל עבורו. אבל הם שוכחים שיש ארוחה גדולה לפני הצום וארוחה גדולה עוד יותר אחריו!"

שאלה הרבנית רבקה: "בהקשר זה של ארוחות… אני תמיד מבלבלת: מי מהן היא הסעודה המפסקת? זאת שבערב הצום המפסיקה את האוכל, או זאת שבמוצאי הצום המפסיקה את הצום?"

בדקה הרבנית חסיה בויקיפדיה וענתה: "כמובן שהסעודה המפסקת היא זאת שלפני הצום! כל גולש באינטרנט ר"ל יודע זאת!"

אמרה הרבנית כרוביה: "אחרי שהבהרנו נקודה זאת… אצלי בבית כאשר יום כיפורים חל ברביעי בשבת אנו נוהגים לאכול בשישי בערב לכבוד שבת שאריות מהארוחות שהכנתי לכבוד יום כיפור ורק לחג הסוכות אני מכינה אוכל חדש, טרי, מקורי, בריא וכמובן טעים מאוד".

הזדעזעו הרבניות לשמוע את דברי הכפירה של הרבנית כרוביה והרבנית מושית ביטאה את רחשי לב כולן (פרט לכרוביה) בקוראה: " אבל לכבוד שבת קודש מצווה עלינו להכין מזון טרי וטעים!  לא יעלה על הדעת שנאכל אוכל ישן ביום שישי בערב!"

ענתה לה הרבנית כרוביה: "הכיצד? אין חולק על כך שיום כיפור הוא היום הקדוש בשנה ולכן אוכל שהוכן עבור יום כיפור מוסיף מקדושתו לקדושת השבת!"

תהו הרבניות אם יש היגיון כלשהו בתשובתה של הרבנית כרוביה והרבנית רינה שאלה: "האם יום כיפור – שהוא ללא ספק היום הקדוש בשנה – חולק מקדושתו לאוכל שהוכן לארוחות לפני ואחרי היום הקדוש?"

אמרה הרבנית רחל: "זוהי שאלה קשה שבוודאי נידונה כבר ע"י גדולי החכמים. אולי כדאי להביא אותה לפני בעלינו – מי ייתן שלא תיפול שערה משערות זקנם – כדי שיכריעו בה?"

מחתה הרבנית רינה ואמרה: "בעלינו אמנם מבינים בהלכה, אבל הם לא ממש מבינים באוכל. מדוע שנבקש את דעתם בנושא זה?"
אמרה הרבנית רבקה: "בעלי שיחיה דווקא מבין באוכל. אני חושדת שאם אגיש לו בערב שבת שאריות מהסעודה של מוצאי יום כיפור הוא ירגיש מיד שלא מדובר באוכל טרי!"

אמרה הרבנית חסיה בהיסוס קל: "אבל… אם תגידי לבעלך החכם שמדובר באוכל קדוש המתאים לשבת קודש, האם הוא לא יסכים לאכול אותו?"
ענתה הרבנית רבקה: "לא אמרתי שבעלי לא יסכים לאכול! הוא מסכים לאכול את הכל כמעט… רק ציינתי שהוא ירגיש שלא מדובר באוכל טרי (אבל בכל זאת יאכל אותו)."

שאלה הרבנית כרוביה: "אם כך, מה הבעיה?"

חשבו קצת הרבניות בנושא, לגמו מעט קפה, אכלו כמה פרוסות עוגה (שנשארה מהסעודה שלאחר הצום) ולאחר פסק זמן זה אמרה הרבנית מושית: "העוגה הזאת מאוד טעימה. מרגישים בה את קדושת יום הכיפורים!"

הסכימו איתה כל הרבניות בהתלהבות וסיכמו ביניהן שאין ספק שאוכל שנותר מיום הכיפורים ספג מקדושת היום ואין מתאים ממנו לארוחת ערב שבת קודש.

מוסר השכל:   מי שטרחה בערב יום כיפור, בעלה יאכל אוכל קדוש בשבת

שבת שלום וחג סוכות שמח!

והרשומה המומלצת היא – בדרך כלל – בבלוג של CHIC

הסיפור (לשבת) על הדייג ודג הזהב

רבים מכם ודאי מכירים את הסיפור הקלאסי על הדייג שהעלה בחכתו (או ברשתו) דג זהב מדבר שיכול היה להגשים את משאלותיו.

ובכן, צר לי לבשר לכם כי הסיפור הנ"ל לא התרחש במציאות.

צר לי לא פחות לבשר לכם כי הסיפור לשבת השבוע לא יעסוק בנושא הקלאסי הנ"ל.

אבל, לעונג לי הוא לבשר לכם שאחרי עבודת בילוש מעמיקה מצאתי את המקור לסיפור הקלאסי – מסתבר שהוא מבוסס על סיפור אמיתי  שהתרחש בארצנו.

ללא הקדמות נוספות – קבלו את הסיפור האמיתי על הדייג ודג הזהב.

בני הדייג (שם בדוי אך מוגן) היה חובב דייג מושבע מגיל צעיר. כל שבת וחג הוא היה מתייצב על שובר הגלים בחוף בת ים ומטיל חכתו למים. היו הרבה סיבות בזכותן בני אהב לדוג.

ראשית, בני אהב דגים.

שנית, בני אהב את הרוגע  והשלווה שאפפו אותו בזמן שישב ליד החכה והמתין לשללו.

שלישית, בני אהב את שתיית הבירה שהתלוותה לדייג.

רביעית, בני אהב את החברה הנעימה של הדייגים האחרים איתם שוחח על ענייני דיומא.

וסיבה חמישית ואחרונה – בני אהב את הבדידות שהקיפה אותו לאחר שהשתכר מכל הבירות, רב עם הדייגים האחרים על ענייני דיומא וננטש על ידיהם על החוף.

הייתה רק בעיה אחת שהטרידה את בני בהקשר לתחביב הכמעט מושלם שלו – הוא מעולם לא תפס אפילו דג אחד.

בשנים הראשונות הוא היה בטוח שזה יגיע עם הזמן וקצת סבלנות, ציוד טוב יותר ותולעים שמנות יותר יצליחו לגרום לו לתפוס דגים, אבל אחרי חמש שנים של דייג בכל שבת וחג ללא תוצאות הוא התחיל להתייאש.

בני השתמש בכל הרמזים והשיטות שהודלפו לו ע"י דייגים ותיקים ממנו, אך ללא הועיל.

לאחר ניסיונות רבים לחשוף את סוד הדיג המוצלח, הוא סוף סוף הצליח לגלות את השיטה הבטוחה לתפיסת דגים שמנים: דייג בפארק דיג.

בני נטש  את מקומו הקבוע על שובר הגלים בבת-ים ועבר לדוג בפארק דיג בצפון. כבר ביום הראשון שלו בפארק הצליח בני להעלות בחכתו כחמישה קילו של דגים טריים ומשובחים.

הבעיה היחידה הייתה שהתחביב נהיה יקר בצורה משמעותית…  בני לא יכול היה להרשות לעצמו להגיע לפארק הדיג בכל שבת ותסכולו גבר.

לאחר שלוש שבתות ללא דיג הרגיש בני כמו דג מחוץ למים. הוא ניסה לחדור לפארק הדיג בלי לשלם, אך נתפס ע"י שני גברתנים ונזרק החוצה ללא גינוני כבוד.

כאן, באחת מנקודות השפל של חייו, גילה בני תגלית מפתיעה. בזמן שהועף בקשת מעל גדר הפארק, הוא הצליח להבחין כי מצידו השני של הכביש הראשי שוכנות בריכות דגים לא מגודרות (!).

בשבת הבאה התייצב בני מעבר לכביש והתיישב לדוג בבריכות הדגים של הקיבוץ השכן.  השלל היה נאה ובמשך כמה שבועות נראה היה שבני הגיע אל המנוחה והנחלה, אך בשבת החמישית הוא כמעט נתפס ע"י קצין הביטחון של הקיבוץ. ממש ברגע האחרון הוא הבחין בטנדר הנוסע לכיוונו על דרך העפר והוא הצליח לחמוק אל הסבך.

החל מהשבת הבאה בני החל לנקוט בטקטיקות חדשות כדי להמשיך בתחביבו בלי להיתפס. הוא היה מחנה את רכבו רחוק ככל האפשר מבריכות הדגים, לובש בגדי הסוואה , מרכיב משקפי שמש ומדביק שפם מלאכותי ובעיקר מגיע לבריכות בשעות לא קונוונציונליות.

הריגוש שבהתחמקות מקצין הביטחון הוסיף לא מעט לחוויות הדיג ולאט לאט גילה בני שהוא נהנה יותר מתכסיסי ההתחמקות מאשר מהישיבה עם החכה ליד המים.

במקביל גילה בני עוד שתי תגליות מפתיעות. הראשונה הייתה כי הוא כבר לא אוהב לאכול דגים. אמנם הוא אוהב לדוג אותם, אבל ניקוי הדגים וריח הדגים המבושלים גרם לו לבחילה.

התגלית השנייה הייתה כי הנסיעות השבועיות לבריכות הדגים בצפון גובות מחיר כבד מרכבו – בבלאי ובדלק.

בני חיבר אחת ועוד אחת ועוד אחת והגיע לתובנה מעמיקה: לא צריך לנסוע עם חכה עד למעגן מיכאל כאשר בקניון במרחק הליכה מביתו שוכנת חנות חיות מחמד עמוסה באקווריומים.

התחמקות לחנות,שליית דג מן האקווריום ובריחה מהירה יספקו את תשוקתו העזה של בני לדייג – או ליתר דיוק – לתכסיסי התחמקות והרג דגים.

הבעיה העיקרית הייתה שחנות החיות הייתה סגורה בשבת. אבל בני לא נשבר. הוא הבין כיצד ניתן ליהנות מכל העולמות. הוא חזר בשבתות לשובר הגלים שם התרועע עם חבריו הדייגים (ולא תפס דגים) ובימי שלישי אחר הצהרים הוא היה ניגש לקניון לדוג דגים.

בני נכנס לחנות החיות, הסתובב סביב כלובי הציפורים, משם עבר בצעד זהיר לאקווריומים וברגע של חוסר תשומת לב מצד המוכר הוא הכניס יד למים ותפס דג גופי אותו תחב מיד לכיסו.

תחושת הסיפוק הייתה מעבר לכל דמיון.

בשבוע הבא בני העז יותר ויצא מחנות החיות כשבכיסיו שני דגי קרב סיאמיים.

בשבוע השלישי בני כיוון את צעדיו אל מה שהחשיב כדג השמן ביותר בחנות – דג זהב. בני הביט ימינה ושמאלה, וידא שאף אחד לא שם לב למעשיו ובזריזות תפס דג זהב שמן וגדול.

להפתעתו הרבה, פתח דג הזהב את פיו ואמר: "אנא, אל תאכל אותי!"

בני לא הכיר את האגדה הותיקה על הדייג ודג הזהב (שכאמור הייתה מבוססת על סיפור זה ולכן עדיין לא נוצרה אז) אך מכיוון שהיה ישראלי מבטן שאל מיד: "ומה יצא לי מזה?"

הדג ענה: "אני דג שיודע לדבר! אם תקנה אותי תוכל להרוויח הרבה כסף מהצגתי בקרקס!"

בני לא השתכנע. "אני אוהב את הריגוש שבהוצאת דגים מן המים…. אני לא צריך כסף ולא אוהב קרקסים!"

הדג נשם בכבדות ואמר במהירות "אני אמלא כל משאלה שלך! רק תחזיר אותי למים!"

בני ניסה לחשוב במהירות. בזווית העין הוא כבר קלט את המוכר מתקרב לכיוונו. "בעצם, יש דבר אחד. האם אתה יכול לגרום לכך שיכתבו עלי ספר רב מכר?"

הדג חשב רגע וענה: "אני יכול לעשות משהו קרוב… אני יכול לגרום שיכתבו עליך סיפור לשבת!"

המוכר היה כבר ממש קרוב. בני זרק את הדג חזרה לאקווריום ויצא בצעד מהיר.

מוסר השכל: טוב שם טוב משמן דגים טוב

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – השתקפות שלווה – בבלוג של L Weaves Words (יש קרבה מסויימת לסיפור שלי…)

חג שני של פסח

"אבא" – שאל משה (שם בדוי) ביום האחרון של חול המועד את אביו עמרם (שם בדוי גם כן, אבל מובן בהקשר זה).
"רצית לשאול משהו?" – שאל עמרם את בנו משה.
"אני חושב שכן" – ענה משה – "אבל מרוב סוגריים ושמות בדויים כבר שכחתי מה רציתי לשאול והאם בכלל רציתי לשאול… למה אתה חושב שרציתי לשאול משהו?"
"משתי סיבות"  ענה עמרם – " הראשונה היא שאני יודע שאתה בן חכם ולכן מן הסתם אינך זה שאינו יודע לשאול. והשנייה היא שהמילים הראשונות ברשימה אחרי המילה 'אבא' הן – 'שאל משה' – מה שמרמז שרצית לשאול משהו"

סיפור חכמים לשבת של סוף דצמבר

מעשה ברבי עקיבא ורבי אלעזר ורבי אליעזר ורבי ששון ורבי שמחה ורבי יוסף בעל הנס ורבי שמעון בעלה של רינה ורבי יהושע ורבי בוריס שהיו מסובין בבני ברק בדירתו המרווחת (יחסית) והחדשה (יחסית) של רבי עקיבא (ברחוב רבי עקיבא) וערכו הכנות לשבת הבעל"ט.

אמר רבי עקיבא: "כל שבת היא מלכה, אבל השבת הקרובה קדושה יותר מהרבה שבתות אחרות"

שאל אותו רבי אלעזר: "ומדוע חושב אתה כך ידידי המלומד? האם בגלל ששבת זאת חלה אחרי צום י' בטבת?"

הוסיף ושאל רבי אליעזר: "ואולי אתה רומז לכך שזוהי השבת השנייה אחרי חג חנוכה וסוף סוף נגמרו בביתנו הסופגניות?"

סיפור לשבת הראשונה של שנת הלימודים

כמו בכל שנה, החופש הגדול של נועם ועומר(שמות בדויים) נגמר מהר מדי. רק אתמול (או לפני עשרה שבועות וקצת) הם עזבו את בית הספר והנה מחר כבר מתחילה שנת הלימודים!

הם ממש לא היו מתנגדים לעוד כמה ימים (או חודשים) של חופש…

אבל את המציאות אין לשנות ועוד לא נולד המניאק שיכול לעצור את הזמן (והכדור הוא עגול וכן הלאה).

סיפור חכמות לשבת האחרונה של 2018

מעשה ברבנית רחל והרבנית שרה והרבנית רבקה והרבנית חסיה והרבנית כרוביה והרבנית מושית והרבנית רינה שיצאו יחדיו לקניות לקראת שבת המלכה בסופרמרקט גדול וזול במיוחד בבני ברק.

אמרה הרבנית רחל: "אין כמו קניות לקראת שבת (אולי פרט לקניות לקראת חג) ובייחוד כשמדובר בשבת מיוחדת"

הסכימה איתה הרבנית שרה ואמרה: "אני מסכימה איתך כבוד הרבנית רחל. אין כמו קניות לשבת (פרט אולי לקניות לקראת נסיעה לחו"ל) ובייחוד כשמדובר בשבת מיוחדת"

שאלה הרבנית רבקה: " ומה כל כך מיוחד בשבת הקרובה? אני יודעת שאולי יירד בה גשם, אבל גם בשבת שעברה אולי ירד גשם"

אמרה הרבנית חסיה: "אמנם לכאורה אין דבר מיוחד במיוחד בשבת זאת, אך מהיכרותי עם בעל הבלוג יודעת אני כי מבחינתו קיימים שני דברים מאוד מיוחדים בשבת זאת: הראשון הוא יום הולדתה של זוגתו עננת והשני הוא היותה של שבת זאת השבת האחרונה לשנת 2018 למניינם"

שאלה הרבנית כרוביה: "למניינם? איזה מניין? האם מניין המנחה הנהוג במקום עבודתו של בעל הבלוג בכל יום חול בשעה שתיים בצהריים?"

 

הסתכלו הרבניות בתמיהה על הרבנית כרוביה והרבנית מושית מיהרה להסביר: "כשיהודים כשרים (ויהודיות כשרות עוד יותר) משתמשים במונח "למניינם" בהקשר לתאריכים, הם מתכוונים לכך שמדובר על תאריכים לועזיים ולא תאריכים יהודים כשרים"

התעקשה הרבנית כרוביה והוסיפה לשאול: "אבל על איזה מניין מדובר?".

 

מיהרה הרבנית רינה לענות: "המילה מנין לא מתארת רק עשרה יהודים גברים מעל גיל בר מצווה אלא משמעותה ספירה ובהקשר זה – ספירת השנים"

הודתה לה הרבנית כרוביה והוסיפה: "כעת הכל ברור לי! תמיד תהיתי למה מדברים על מניינם כאשר גויים אינם כשרים למניין!"

העירה הרבנית רחל: "גויים אינם כשרים כלל!"

הוסיפה הרבנית רינה בחיוך: "ולכן מעולם לא אכלנו אותם…"

 

אמרה הרבנית שרה: "חברותיי היקרות והמכובדות! אני מבקשת להתרכז! רצינו לדבר על שני הדברים המיוחדים לבעל הבלוג בשבת הקרובה והנה כהרגלנו סטינו מהנושא!"

שאלה הרבנית רבקה: "האם בעל הבלוג הוא כשר?"

ענתה הרבנית חסיה: "תלוי איך מסתכלים על זה… מצד אחד הוא יהודי כשר שנולד לאם יהודייה, עבר את גיל המצוות וכמובן לא אוכל מאכלים שאינם כשרים. מצד שני שמעתי שהוא נוסע בשבתות (ר"ל) ולא מניח תפילין כל יום."

הוסיפה הרבנית רינה: "ומצד שלישי כמובן הוא לא מפריס פרסה ולא שוסע שסע ולכן אינו כשר למאכל (למרות שלעיתים הוא מעלה גירה)!"

 

חייכו הרבניות בעצבנות מסוימת והרבנית כרוביה אמרה בהיסוס: "אני עדיין לא בטוחה שהדיון הזה מוביל אותנו לאנשהו… האם מישהי יכולה לתרום קצת מידע לנושא האמיתי של הרשומה?"

שאלו אותה הרבניות מהו הנושא האמיתי והרבנית כרוביה הזכירה: "יום ההולדת של עננת והשבת האחרונה של 2018… כלומר – שני נושאים"

 

אמרה הרבנית מושית: "ככל הידוע לי, לרוב בימי ההולדת של עננת נהוג לצאת לטייל, ליהנות מהפריחה ואולי גם לאסוף פטריות, אך מכיוון שהשנה יום ההולדת נופל על שבת, איננו יכולות להמליץ על טיול הכרוך בנסיעה ובחילול שבת"

הוסיפה הרבנית רינה: "ובסוף שנה נהוג בעדות החילוניים לסכם את השנה שחלפה, אך נראה לי שגם סיכום כרוך בחילול שבת (מכיוון שהוא פעולה חשבונית, הקרובה רעיונית לענייני כספים) ולכן איננו יכולות להמליץ על סיכום השנה בשבת זאת."

 

שאלה הרבנית רחל: "אם כך על מה אנחנו כן יכולות להמליץ?"

ענתה הרבנית שרה: "על איחולי יום הולדת שמח לעננת ואיחול 2019 מוצלחת לכל הקוראות והקוראים!"

 

 

מוסר השכל:  מזל טוב לעננת ו-2019 מוצלחת לכל הקוראות והקוראים!

 

וגם שבת שלום!

 

והרשומה המומלצת היא  –קלוכורטוס בצהוב ולבן – בבלוג של עננת

סיפור חכמים לשבת שאחר יום כיפור

מעשה ברבי עקיבא ורבי אלעזר ורבי אליעזר ורבי ששון ורבי שמחה ורבי יוסף בעל הנס ורבי שמעון בעלה של רינה ורבי יהושע ורבי בוריס שנפגשו בתחנה המרכזית של בני ברק לאחר צאת יום הכיפורים, ובעודם ממתינים לקו 725 החליטו לא לבטל את זמנם ולדון בהלכות צאת יום הכיפורים שהרי נאמר "והגית בה יומם ולילה".

ההחלטה נשמעה חכמה אך לאחר דקות ארוכות נאלצו הרבנים להודות שהלכות "צאת יום הכיפורים" אינן קיימות והם מצאו את עצמם מול שוקת שבורה (שמאוחר יותר הסתברה ככיור שבור בשירותים של התחנה המרכזית).