הברווז והברווזן (סיפור לשבת)

בערבות אוסטרליה הסתובב לו בארי (שם בדוי) הברווז שמח וטוב לב.

הוא היה שמח בחלקו וחשב שאין בעל חיים יפה ומוכשר ממנו בכל אוסטרליה (וכנראה גם בשאר העולם). אל הקנגורו התייחס בביטול כי לא היה לה מקור יפה ושימושי כמו שלו.

את הקואלות בכלל לא החשיב כי הם לא ידעו להטיל ביצים.

וכלבי הדינגו? הם קצת הפחידו אותו אבל הם לא ידעו לשחות יפה כמוהו. הם הכירו רק שחיית כלב.

אכן, בארי נהנה מכל העולמות ותמיד בירך את עצמו על מזלו הטוב.

יום אחד הסתובב בארי באזור שהוא עדיין לא הכיר. היו שם נחל חביב והרבה צמחיה כך שבארי העריך שזהו מקום אידיאלי לברווז מושלם כמוהו.

לפתע הוא הבחין ביצור חום קטן חומק בין השיחים אל תוך המים.

הוא לא הספיק לראות הרבה ממנו, אבל מהמעט שהוא ראה היה לו ברור שזה לא היה קנגורו, לא קואלה, לא דינגו וגם לא ברווז.

אז מה כן?

בארי קרא בקול בוטח: "היי! אתה שם! מי אתה ומה אתה?"

קרוב לגדת הנחל, בין השיחים נשמע קול: "אני ברווזן"

"ברווזון?" – שאל בארי בפליאה – "אתה ברווז קטן? בוא נראה אותך!"

"לא, אני לא ברווזון" – ענה הקול – "אני ברווזן"

"איזה מין ציפור זו ברווזן?" שאל בארי – ספק את עצמו, ספק את היצור המוזר. לראשונה בחייו הוא התחרט על כך שאין לו סמארטפון והוא לא יכול לבדוק מהו הברווזן בויקיפדיה.

"אני לא ציפור" – ענה הקול – "אני יונק"

בארי היה מוכן להישבע שמעט נימת גאווה התגנבה לקולו של היצור. זה היה מוזר ובארי היה נחוש להעמיד את היצור במקומו הנכון.

"יונקים הם יצורים עלובים" – קבע בארי – "אפילו מקור אין להם!"

"אבל לי יש מקור" – ענה הקול ורגע אח"כ הציץ בין השיחים מקור. אולי לא מאוד מקורי, אבל בהחלט מקור.

יונק בעל מקור? על זה בארי עוד לא שמע.

"אתה בטוח שאתה יונק?" הוא שאל בזהירות והיצור ענה מיד: "ככה אמא שלי אמרה כשהיא הניקה אותי!"

"יונקים…" – אמר בארי בזלזול – "צמודים לאמא שלהם מבפנים ואח"כ מבחוץ במשך זמן רב כל כך. תלותיים שכאלה. אין כמו בקיעה מביצה כדי ללמד אותך אחריות ועצמאות. יונקים לעולם לא יבינו זאת!"

"אני יודע בדיוק על מה אתה מדבר" – אמר הקול – "כי אני בקעתי מביצה".

"אתה בטוח שאתה יונק?" – שאל בארי שוב בפליאה הולכת וגוברת.  

"כשבקעתי מהביצה" – אמר הקול – "אמא שלי הבהירה לי שעליי לינוק.כי אני לא ציפור"

"ואתה עוד גאה בכך?" שאל בארי בהשתאות. אחרי מחשבה הוא הוסיף: "ראיתי שקפצת למים. אתה יודע לשחות בכלל?"

"בוודאי שאני יודע לשחות" – אמר הברווזן (אנחנו הרי כבר יודעים שהקול שייך לברווזן).

"אבל אין לך קרומי שחיה יפים כמו שלי" –קבע בארי.

בתגובה הציג הברווזן רגל קטנה עטויה בקרומי שחייה מפוארים.

בארי הרגיש מאוד מתוסכל. הוא מעולם לא נתקל ביצור חי שאתגר כל כך את עליונותו.

"ונוצות – יש לך?" הוא שאל בזהירות, מוכן לעוד אכזבה.

:מה פתאום שיהיו לי נוצות?" – שאל הברווזן לשמחתו של בארי, אבל הוסיף – "יש לי פרווה נהדרת!"

"פרווה לא יכולה להיות שווה כמו נוצות!" – קרא בארי בהתרגשות.

הברווז והברווזן החלו להתווכח בשאלה האם  פרווה עדיפה על נוצות או להיפך. הם היו שקועים כל כך בוויכוח עד שלא שמו לב לצייד שהתגנב מאחוריהם ובידו רובה.

ברגע האחרון ממש קרא הברווזן: "זהירות! צייד!" וקפץ למים.

בארי המריא מיד לשמיים ובגעגוע ניצחון קרא: "כמעט שכחתי! אני יודע לעוף!"

הברווזן הוציא לרגע את ראשו מהמים לרגע וענה: "אני אמנם לא יודע לעוף, אבל אני בטוח שבגוגל אפשר למצוא הרבה יותר מתכוני ברווז ממתכוני ברווזן!"

מוסר השכל: אם זה הולך כמו ברווז ויש לו מקור כמו של ברווז זה אולי ברווזן

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – כלך דו דורי – בבלוג של עננת

אומרים שאני אינני אני (סיפור לשבת)

ליטל (שם בדוי) הייתה לוטרה חביבה שגרה לה באזור עמק החולה מאז שנולדה.

אמה של ליטל חינכה אותה להיות ליידי לוטרה אמיתית. היא תמיד אמרה: "לוטרה טובה נמדדת בשלושה דברים: בנימוס, בשחייה ובפוטוגניות".

ליטל לקחה את הדברים לתשומת ליבה והקפידה תמיד על שלושת הדברים. הנימוסים שלה היו ללא דופי, היא הייתה שחיינית למופת (בזכות אימונים יום יומיים) ובעיקר היא הצטיינה בפוטוגניות שלה.

היא חילקה את זמנה בין שמורת החולה לבין אגמון החולה, כאשר הגורם המכריע בהחלטתה היכן להיות היה מספר הצלמים בכל אתר (וכמובן אורך העדשה של מצלמותיהם).

להמשיך לקרוא אומרים שאני אינני אני (סיפור לשבת)