הסיפור (לשבת) על האיש שפשפש בציציות

יעקב יצחק (שם בדוי) היה הילד הרביעי במשפחה של עשר נפשות (כולל ההורים) שהתגוררה בבני ברק.

כבר כשהיה תינוק רך היונק משדי אימו, שמו לב הוריו כי הוא חש משיכה עזה לציציות (והרי בכל בית יהודי – ובייחוד חרדי לא חסרות ציציות שיעסיקו תינוק רך).

כשיעקב יצחק גדל קמעא המשיכה שלו לציציות הפכה לאובססיה של ממש. הוא היה עסוק בלהשוות את הציציות שראה אלו לאלו ולתהות לגבי גודלן, צורתן, התחושה שמקבלים כשממששים אותן…

 כמובן שאת רוב הציציות שהוא ראה הוא לא יכול היה למשש באמת. זה ממש לא מקובל בחברה תרבותית – ובודאי חרדית. יעקב יצחק נאלץ להסתפק בדמיונות לגבי התחושה שבמישוש הציציות עפ"י מראן – ובעצם הוא גם בד"כ לא ראה הרבה מהן מכיוון שרוב הציצית היה תמיד מוסתר תחת שכבות מלבושים רבות ורק קצותיה הציצו החוצה.

הנסיכה והעדשה (סיפור לשבת)

אלישבע (שם בדוי) הייתה נסיכה אמיתית. לא סתם ילדה שהוריה קראו לה נסיכה, אלא אחת כזאת שבעורקיה זרם דם כחול – אביה היה מלך הפלאפל (המקורי) ושם אמה היה מלכה.

כבר מגיל צעיר הבחינו הוריה של אלישבע בשתי תכונות מיוחדות שאפיינו אותה: ראשית כל היא מאוד אהבה לאכול עדשים – בכל צורת הכנה – ושנית עיניה היו חלשות והיא נזקקה למשקפיים כדי לקרוא או לראות טלביזיה.

אבל כדי לשמור על יופיה ותדמיתה לא הרכיבה אלישבע משקפיים אלא עדשות מגע.

הוריה של אלישבע הבינו מיד כי אלו הם סימניה של נסיכה אמיתית (מכיוון שהם הכירו את סיפורה המקורי של הנסיכה על העדשה, אבל לא מספיק טוב, כך שנראה היה להם שכל קשר לעדשה מעיד על נסיכה אמיתית) ולכן הם התחילו לחפש לה נסיך ראוי.

הם לא מיהרו יותר מדי – כי אלישבע הייתה רק בת עשר – אבל מצד שני הם לא נחו על שמריהם (כי מי שם שמרים בפלאפל?) אלא חיפשו בקפדנות את הנסיך המתאים ביותר לנסיכה שלהם.

הבעיה הייתה שבאותה הארץ לא היו הרבה נסיכים. פה ושם נמצא בחור צעיר שטען שהוא נסיך (או שלפחות ראה את הסרט "נסיך הגאות והשפל"), אבל חקירת רקע מקיפה העלתה שהוא לכל היותר היה נסים ולא נסיך.

עם חלוף השנים החלו הוריה של אלישבע להתייאש מהרעיון כי היא תתחתן עם נסיך אמיתי והתחילו לחשוב שאולי בכל זאת יסתפקו במיליונר, כאשר יום אחד התדפק על דלתם בחור צעיר שהודיע להם שהוא נסיך אמיתי.