פעם הייתי בתימן – סיפור ושיר לשבת

פעם הייתי בתימן.

טוב, לא בדיוק בתימן. כי תימן – כידוע לכולם – היא מדינה שלא מקיימת יחסים רשמיים עם מדינת ישראל וישראלים לא יכולים לבקר שם.

אני לא בטוח שאתם יודעים, אבל אין לי דרכון זר. וגם אם היה לי, אני לא חושב שהייתי רוצה להסתכן בביקור בתימן.

אבל הייתי בהרבה מדינות אחרות. פעם (ואפילו מספר פעמים) הייתי באנגליה, בהולנד, בגרמניה, בשוויץ, אפילו בסינגפור ובדרום קוריאה.

פעם הייתי בארצות הברית!

להמשיך לקרוא פעם הייתי בתימן – סיפור ושיר לשבת

פיל-פילון אפו ארוך (סיפור לשבת)

ההיריון של אמא פילפילה היה קשה וארוך. קודם היו בחילות, אח"כ כאבי גב והיה קשה לסחוב את הבטן הגדולה.
רבים ממכריה חשבו שיש תאומים ברחמה אבל הרופא התעקש שמדובר בפילפילון אחד.
אמא פילפילה ממש ספרה את הימים עד תאריך הלידה המשוער, וכשהוא עבר ההריון כאילו נהיה קשה יותר.
אבל שבועיים לתוך החודש ה-23 של ההיריון החלו לפתע הצירים ולאחר לידה לא ארוכה ולא קצרה יצא לאוויר העולם פילפילון מתוק בעל אף ארוך במשקל של 132.4 ק"ג.
במבחן האפגר הוא קיבל תוצאה מושלמת ואמא הייתה מאוד גאה בו, אבל היה דבר אחד שקצת הטריד אותה: נראה היה שלמרות אפו הארוך, פילפילון לא ידע כיצד לדרוך.
רופא הפילפילונים הרגיע את אמא והסביר לה כי זה טבעי מאוד שפילפילונים יתחילו לדרוך רק כמה שעות לאחר הלידה – לפעמים אפילו רק ביום שמחרת.
הוא הדגיש שפילפילון עם אף ארוך שכזה ודאי יידע כיצד לדרוך מהר מאוד.

להמשיך לקרוא פיל-פילון אפו ארוך (סיפור לשבת)

חוטב העצים – סיפור (ושיר) לשבת

האמת היא שלא רציתי לכתוב סיפור לשבת. לא רציתי לכתוב בלוג שיכיל סיפורים ושירים.

גם לא רציתי לעבוד במחשבים… זה מקצוע כל כך משרדי.

רציתי לעסוק במקצוע גברי אמיתי. לעבוד בעבודה פיזית מאומצת בחיק הטבע.

כן, רציתי להיות חוטב עצים. חוטב עצים בקנדה. לקפוץ מעץ לעץ בזמן שהם צפים בנהרות של קולומביה הבריטית.  עצים כמו הסקויה, ארזית, אשוח ועוד עצים גבוהים וחסונים שלא רואים כמותם בארץ שלנו.

להמשיך לקרוא חוטב העצים – סיפור (ושיר) לשבת

שלומית בונה סוכת שלום – סיפור (ושיר) לשבת (ולסוכות)

שלומית (שם כלל לא בדוי) הייתה מאוד עסוקה באותו יום (שבשבילה היה היום אבל בשבילנו הוא כבר חלף): היא בנתה סוכה.
בסה"כ זה די הגיוני עבור אנשים מסוימים לבנות סוכה כאשר חג סוכות מתקרב, אבל שלומית לא סתם בנתה סוכה לנצח או אפילו סתם סוכה רגילה.
לשלומית היו שלוש דרישות חשובות מהסוכה אותה היא בנתה:
ראשית, היה חשוב לה שהסוכה תהיה מוארת. שלומית שנאה חושך. היא העדיפה לגרש אותו כשהתאפשר לה. נכון, החג האהוב עליה היה כמובן חנוכה, אבל גם בכל שאר החגים היא השתדלה להביא אליה את האור. לדוגמא, בפורים היא אפתה אזני המן מוארות, ביום העצמאות היא קנתה צעצועים סיניים מלאי אורות מהבהבים ובסוכות היא בנתה סוכה מוארת היטב.

להמשיך לקרוא שלומית בונה סוכת שלום – סיפור (ושיר) לשבת (ולסוכות)

טבעת האש  – סיפור (ושיר) לל"ג בעומר ולשבת

האהבה היא דבר שורף נורא

במיוחד אם אתה פוגש את אהובתך

בל"ג בעומר ליד המדורה

והיא יוצרת טבעת בוערת גדולה

במיוחד אם מסביב בוערות כל מדורות השכונה

להמשיך לקרוא טבעת האש  – סיפור (ושיר) לל"ג בעומר ולשבת

מעוז צור ישועתי

מעוז (שם בדוי) מאוד אהב את חג החנוכה. הוא כמובן נולד בחנוכה (אחרת הוא לא היה מקבל את השם הבדוי מעוז) ולכן חג החנוכה התקשר אצלו עם מתנות ועוגת יום הולדת, אבל הוא אהב גם את הלביבות, הסופגניות והדלקת נרות. וגם את השירים. הוא מאוד אהב לשיר שירי חנוכה.

 

אבל דווקא עם השיר שהתחיל בשמו הבדוי היו לו בעיות. הוא ידע את המילים בעל פה – אפילו את הבית שהתחיל במילים "יוונים נקבצו עליי" – אבל הוא לא באמת הבין את משמעות המילים וזה קצת הביך אותו.

 

רק ביום הולדתו ה-11 הוא סוף סוף אזר אומץ ושאל את אביו צור (שם בדוי כמובן) מה משמעות המילים. אבא חייך במבוכה והסביר שהן די ברורות. הוא עיין קצת בקופסת הנרות שעליה הודפס השיר וקרא לזוגתו (היא אמו של מעוז): "ישועה, את יכולה לעזור לי רגע בבקשה?"
ישועה (שם בדוי) מיהרה להצטרף למעוז ולצור ושאלה במה העניין. מעוז חזר על שאלתו וישועה אמרה שהיא תשמח להסביר. היא כמובן התחילה בהתחלה:

"מעוז צור ישועתי – זה די ברור. מעוז משמעותו (חוץ מהשם הבדוי שלך מבצר, מקלט, מקום בטוח. צור זה (חוץ מהשם הבדוי של אבא) סלע חזק מאוד וישועתי זה (חוץ ממני) זאת ההצלה שלי או הגאולה שלי. כלומר, המבצר החזק שלי שמציל אותי."
אבא התערב כאן והסביר שהמבצר החזק שמציל אותי (או את מעוז) הוא למעשה כינוי לאלוהים.

אמא המשיכה: "לך נאה לשבח – זה עוד יותר ברור. זה כיף להלל את אלוהים". היא הסתכלה על צור במבט שאמר שכדאי שהוא ימשיך מכאן.

אבא הבין את הרמז ואמר: "יכון בית תפילתי – הוא (אלוהים) יקים את בית הכנסת שלי שבו אני מתפלל"

כאן עצר אותו מעוז ושאל: "אם אתה רוצה להתפלל אתה לא יכול פשוט ללכת לבית הכנסת בקצה הרחוב? למה אתה צריך שאלוהים יקים בית כנסת בשבילך?"

 

אבא השתעל במבוכה ומיהר לתקן את עצמו: "בעצם זה לא בית כנסת… התפילה בלבלה אותי. זה בית המקדש. אלוהים יקים לנו את בית המקדש 'ושם תודה נזבח' – כלומר נקריב קורבנות לאלוהים לאות תודה על כך שהוא הקים את בית המקדש. או שהוא הציל אותנו. או משהו"

 

מעוז שוב התערב ושאל: "אלוהים באמת רוצה שנהרוג בעלי חיים בשבילו???"
אמא ראתה שאבא מסתבך ונחלצה לעזרתו: "לא בדיוק – זה רק משל, או שיר, או תקוות שווא. אבל השורה הבאה הרבה יותר מעניינת: 'לעת תכין מטבח מצר המנבח' – הכוונה היא לזמן שבו אלוהים יחסל את אויבנו הנובחים כמו כלבים"

"אבל אני אוהב כלבים" – אמר מעוז בעצב ונבח נביחה קצרה.
אבא ליטף את ראשו (של מעוז) ואמר: "כל הכלבים הולכים לגן עדן. אבל פה מדובר על אויבים שאינם באמת כלבים. ואז 'אגמור בשיר מזמור – חנוכת המזבח'. וזה הסוף וגם זה אומר לנו שמדובר בחנוכה כי בבירור כתוב 'חנוכת' והמזבח מחבר אותנו לבית המקדש – עליו אנחנו מקריבים את הקורבנות הסמליים ולא באמת הורגים חיות וזהו. רוצה סופגנייה?"

 

מעוז לא נפל בפח (ולא בפך) ואמר: "כן, אני רוצה סופגנייה. עם שוקולד וקצפת. אבל אני יודע שלשיר יש עוד בתים ו-'אז נגמור' – זה לא הסוף. יש בתים שמדברים על פורים, יציאת מצרים ועוד"

אמא מאוד התפלאה ושאלה: "מאיפה אתה יודע את זה?" מעוז הסביר שהוא קרא על השיר באינטרנט. אבא ואמא שאלו יחד: "אז למה שאלת אותנו?"

מעוז חייך וענה: "כדי לקבל סופגנייה! (עם שוקולד וקצפת)"

 

 

מוסר השכל: אפשר למצוא כמעט הכל באינטרנט, אבל לא סופגניות (אלא רק מתכונים וחנויות בהם ניתן לקנות אותן)

 

 

שבת שלום וחג שמח!

 

 

והרשומה המומלצת היא –  טיולים ללא עשן וגם תוספתא על נקרים– בבלוג של Pappa Quail