בלוגנאורי – השבוע הרביעי

גם השבוע אני מפרסם רשומה מרכזת של כל נושאי בלוגנאורי – bloganuary  – של השבוע שעבר.

הנושאים כמובן כתובים באנגלית, להלן הנושאים בתרגום חופשי (ולא לגמרי מדויק) ומה שיש לי לכתוב עליהם:

• מה הייתה עבודת החלומות שלך כילד?
  
  במהלך שנות ילדותי היו שלוש עבודות שאני זוכר שחשבתי עליהן. לא בטוח ש-"חלמתי" עליהן, אבל חשבתי ברצינות עליהן כעל עבודה עתידית. הראשונה הייתה הוראה. רציתי להיות מורה… טוב שזה עבר לי מהר כי הייתי יכול להגשים את "החלום" הזה די בקלות ואני די בטוח שלא הייתי נהנה מכך. השנייה הייתה להיות וטרינר. יכול להיות שהייתי מסוגל להצליח גם בכך, אבל לא הגעתי לכיוון. השלישית והאחרונה הייתה "לעבוד במחשבים".  לא בדיוק הייתי בטוח מה המשמעות של עבודה במחשבים כשהחלטתי ללמוד מחשבים בתיכון, אבל גיליתי שאני נהנה מתכנות ואני גם טוב בכך. מאז גיל 14 אני עוסק במחשבים ומאז גיל 22 גם עובד במחשבים. כך יוצא שהגשמתי חלום, ואני לא ממש מאושר לחיות את החלום הזה. (גם סיוטים הם חלומות, לא?)

23.1  איזה שקר אתה מספר לעצמך?

אני חושב שהשקר העיקרי שאני מספר לעצמי הוא שהכל יסתדר ויהיה טוב.

24.1  איך אתה מראה אהבה?

זאת שאלה שצריך לשאול את האהובים עליי… אני לא כל כך אדם של חיבוקים ונשיקות ושליחת אימוג'ים של לבבות ונשיקות, אבל אני לא מתבייש לומר "אני אוהב אותך" ומקווה שאני מראה את האהבה שלי גם בתמיכה המלאה ובדאגה לאנשים שאני אוהב.

25.1  איזה שיר מדבר אלייך ומדוע?

שאלה קשה מאוד. אני אוהב הרבה שירים (חלקם הזכרתי בשרביט השירים האהובים עליי) , אבל לרוב אני אוהב אותם כי הם נשמעים טוב לאוזניי ולא כי הם "מדברים אליי". מהו שיר שמדבר אליי? האם זהו שיר שאני מזדהה עם המילים שלו? או שיר שמעורר בי רגשות עזים?

בקיצור, אחרי התלבטות קצרה החלטתי על comfortably numb של פינק פלויד שתמיד מעציב אותי לשמוע אותו ולפעמים (אבל לשמחתי לא תמיד) אני מזדהה עם חלק מהמילים שלו.

26.1 איזה שפה היית רוצה לדעת לדבר?
יש שתי שפות עיקריות שהייתי רוצה לדעת לדבר ויותר מזה להבין – הראשונה היא ערבית והשנייה היא רוסית. הסיבה ברורה – אלה שתי שפות המדוברות ע"י לא מעט אנשים הסובבים אותי ואני חושב שזה חשוב שאבין אותם ואוכל לדבר איתם בשפתם.  לצערי אין לי ממש כשרון לשפות. בשנים האחרונות התחלתי ללמוד ערבית (אחרי ששכחתי כל מה שלמדתי בכיתות ז-ח) אני יודע כעת קצת יותר אבל ממש לא מדבר או מבין את השפה. רוסית אפילו לא ניסיתי. אולי בעתיד.

 .

27.1. מהם היתרונות והחסרונות של דחיינות?
החסרונות ברורים לי – מגיעים למטלות ברגע האחרון, עושים אותם בלחץ ולא באופן מיטבי. לא חשבתי שיש יתרונות לתכונה זאת, אבל Adiad הציגה בבלוג שלה יתרון אפשרי.
אחרי מחשבה נוספת הגעתי למסקנה שיכול להיות יתרון לדחיינות – אם נדחה את העבודה אולי בסוף היא תתבטל ונגלה שלא היינו צריכים להשקיע כלל…

28.1 תאר את עוגת יום ההולדת המושלמת

דווקא עוגת יום הולדת? ועוד מושלמת? מזמן לא הכינו לי ממש עוגת יום הולדת ואני לא חש בחסרונן. בכל זאת אני בגיל שבו לא כדאי לשים נרות על העוגה. וכמובן הטבעונות שלי לא  עוזרת למי שרוצה להכין לי עוגה. יש אמנם עוגות טבעוניות נחמדות, אבל נראה לי שכדי שעוגה תהיה באמת טובה היא צריכה להכיל ביצים וחלב או מוצריו.
בשנים האחרונות אני נוהג לכבוד יום הולדתי להביא לעבודה שתי עוגות טבעוניות שאני מכין בעצמי. אף אחת מהן לא מושלמת…
בימים שלפני הטבעונות אהבתי עוגות גלידה בטעם שוקולד. אז אולי זאת.

והרשומה המומלצת היא – לאן שנפנה – בבלוג של arik benedek chaviv

הנושא החם – ספרו לנו על הבלוג שלכם

במדור השרביט החם הוצע לנו לכתוב על הבלוג שלנו, לפי מספר שאלות מנחות.
השאלות הועתקו ברובן מהצעה דומה בבלוגיה של תפוז ז"ל שפורסמה לפני יותר מ-13 שנים ולא הייתי מסכים לשתף פעולה עם ההעתקה הזאת לולא אני הייתי זה שמציע את הנושא…

לכאורה כל מה שהייתי צריך לעשות הוא להעתיק את תוכן הרשומה המקורית שפרסמתי בתפוז, אבל במהלך השנים הרבה מהתשובות שלי השתנו, לכן אני מעתיק רק חלק קטן מהתשובות המקוריות ומוסיף תשובות עדכניות לשאר.

.

אז ללא הקדמות נוספות – השאלות מהמדור והתשובות שלי:

1. ספר לנו על הרגע או האירוע שבו החלטת לפתוח בלוג. הרי זהו רגע מכונן בחייו של בלוגר (שלפניו היה "סתם" אדם). מה היה הטריגר או מי היה האדם שבזכותו הצטרפת לקהילת הבלוגרים?

בדצמבר 2008, בהשפעת ההצלחה של הבלוג של עננת בת זוגי ובגלל השאיפה שלי להוכיח לעצמי שאני עדיין יודע לכתוב, החלטתי לפתוח בלוג ובו לפרסם רשימות יצירתיות ומקוריות מפרי עטי.

את הבלוג פתחתי בתפוז גם בגלל שהייתי פעיל בפורומים שם וגם בגלל שהבלוג של עננת היה שם.

הרשומה הראשונה שלי "בניגוד לאחרים, אני לא אוהב פקקי תנועה" קיבלה כמה תגובות מעודדות ולכן המשכתי לכתוב ללא הפסקה משמעותית מאז ועד היום (כבר למעלה מ-12 שנים).

2.  איך חשבת שהבלוג ייראה כשפתחת אותו? בוודאי הייתה לך תוכנית פעולה מסודרת… לכתוב בנושאים מסוימים, בקצב מסוים. האם אתה כותב על אותם נושאים או ששינית כיוון בדרך?

הייתה לי תוכנית פעולה. דמיינתי בלוג בו אני מפרסם אחת לשבוע רשומה משעשעת על חיי, בסגנון הרשימות של רבי ומורי אפרים קישון זצוק"ל.

במהלך הזמן התחלתי לגוון ופרסמתי גם רשומות אישיות יותר וכמובן סיפורים לשבת. בשלב מסוים אפילו פתחתי בלוג מתכונים…
במהלך השנים האחרונות פרסמתי בעיקר את הסיפורים לשבת, כך שבעיקר עמדתי בתכנית המקורית לפרסם אחת לשבוע (אם כי לא רשומה על חיי).

3.  לו היית מתחיל מחדש היום, כשאתה כבר יודע ומכיר את מערכת היחסים שלך עם הבלוג, האם היית משנה משהו? כותב אחרת?

אני לא יודע אם היה לי כוח היום להתחיל מחדש… בעצם כבר התחלתי מחדש כשעברתי ל- WORDPRESS ומאז חלק גדול מהרשומות שאני מפרסם הן רשומות שפורסמו בתפוז בעבר.

4.  איזה שיר כאילו נכתב ממש על הבלוג שלך ויכול לתאר אותו?

ממש על הבלוג שלי? לא חושב שיש כזה. אבל עולה בדעתי שירו של אריאל זילבר – " מיליארד סינים " בגלל ההרגשה שלי שיש מיליארד בלוגים ובלוגרים "ואני, מי אני? מה אני?"

5.  האם יש לך רשומה שבמבט לאחור התחרטת שפרסמת אותה? האם החלטת לבטל אותה בעקבות זאת, או שבחרת להשאיר את העבר במקומו?

לא קיימת כזו, אבל היו מקרים שבהם היססתי אם לפרסם (כמו במקרה שפרסמתי רשומה הקוראת להחליף את ההמנון), אך בסופו של דבר פרסמתי.

6.  כל בלוגר חווה משבר כתיבה. לפעמים מתרצים אותו בחוסר זמן, עומס בעבודה, בלימודים, במשפחה… ולפעמים זו פשוט המוזה שלוקחת חופשה. אם זה כבר קרה לך, אנחנו נשמח לדעת איך המשבר הגיע אליך ומה עשית כדי לצאת ממנו.

היו לי כמה משברים – בד"כ הם קרו בעקבות פרסום רשומה שלא זכתה למספר צפיות/תגובות ראוי להבנתי. זה גרם לי לחשוב שהכתיבה שלי "לא שווה". המשבר הגדול היה כשכל הבלוג בתפוז אבד והרגשתי שאין באמת טעם לכתיבה שלי. עדיין לא לגמרי יצאתי מהמשבר הזה…

7. כשאתה מדפדף אחורה בבלוג שלך ועובר על רשומות ישנות, האם יש לך רשומה מן העבר שהיית מפרסם היום שוב? למה?

 כמו שכתבתי קודם, פרסמתי ב- WORDPRESS מחדש הרבה רשומות שפרסמתי בעבר בתפוז. חלק לא קטן החלטתי לא לפרסם כי הן כבר לא רלוונטיות או פשוט לא מספיק טובות…   אבל יש כמה שלדעתי היו יותר מוצלחות מאחרות ולכן הייתי מפרסם אותן מחדש. לדוגמא את הסיפור לשבת – אץ קוצץ.

8. איזו רשומה של בלוגר אחר שקראת, הרגשת כאילו היית יכול לכתוב אותה בעצמך?

לא רשומה אחת אלא בלוג שלם… בתפוז הייתה בלוגרית בכינוי "המיזנטרופית" שכתבה רשומות נהדרות. מאוד קינאתי בכישרון שלה ואני לא בטוח אם הרגשתי שאני יכול לכתוב את הרשומות שלה בעצמי או שמא קיוויתי שאוכל לכתוב כך. לצערי הרב הכותבת נפטרה (היא הייתה אישה מבוגרת) והבלוג אבד כמו כל תפוז.
פעם אחת כתבתי סיפור המחקה את הסגנון שלה – אולי אפרסם אותו מחדש בבלוג הנוכחי בהזדמנות.

9.  ושאלה אחרונה חביבה – פינת הפירגון: איזה בלוג אתה קורא בקביעות ולא מחמיץ אף רשומה שלו?

כידוע אני ממליץ בכל רשומה על רשומה של בלוגר אחר, אבל הגיוון הוא לא גדול כך שאפשר להבין בקלות איזה בלוגים אני אוהב.

אמליץ כאן על הבלוג של עדה ק. – בלוגיעדה – אבל כמובן שיש עוד רבים ראויים.

מחושך לאור – סיפור לשבת ולחנוכה

אור (שם בדוי, אך חשוב לסיפור) נהנה מאוד משנתו הראשונה בגן טרום-טרום-טרום-חובה.

הוא אהב לצייר, לבנות מגדלים מקוביות, לשחק עם הילדים האחרים, לנשוך אותם, לשמוע סיפורים, לרקוד ולשיר.

מבחינתו, לימוד שירים חדשים היה הדבר הטוב ביותר בגן. כל יום הוא ציפה לרגע שבו אורה הגננת תכריז כי זיוה המנגנת הגיעה וכל הילדים מוזמנים לשיר שיר חדש.

הוא התאמן היטב על השירים ושר אותם בבית לאמא ולאבא שהיו גאים בו מאוד למרות שפה ושם הם תיקנו לו את המילים של השירים (לא תמיד בצדק! הוא היה בטוח ששרים "עוד מעט ירד אלינו יום שבת רטוב" כי בשבת הוא הרבה פעמים הלך לים או לבריכה).

לקראת חג החנוכה החליטה אורה הגננת באופן מקורי לקיים מסיבת חנוכה בהשתתפות ההורים ובכיכובם של ילדי הגן.

הילדים התאמנו בהתרגשות יום יום על שירים וריקודים חדשים שכולם היו קשורים (לפחות בעקיפין) לחנוכה – החל מ"סביבון סוב סוב סוב" וכלה ב-"אמי קנתה סופגניה לי".

אור אהב את כל השירים, אבל השיר אליו הוא נמשך יותר מכל היה "באנו חושך לגרש".

קודם כל, השיר לווה ברקיעות רגליים עזות – שמאוד התאימו לאור בזכות נעליו החדשות שהאירו באור אדום עם כל רקיעה.

שנית, מילות השיר סיקרנו אותו  מאוד.

כשהגיע אור הביתה הוא מיהר לדון עם אמא אורית על משמעות השיר.

"למה לגרש את החושך?" –שאל אור (שהיה ילד פקח יותר מהממוצע) – "והרי הבובה זהבה כבר קבעה שהוא ילד טוב!"

אמא הסכימה עם האבחנה, נתנה לאור נשיקה גדולה ומטבע שוקולד והסבירה לו שחושך הוא לפעמים טוב ולפעמים רע, וכשמדליקים נרות הוא רע ולכן מגרשים אותו.

אור התעקש לא להבין את ההגיון שבתשובה אבל תמורת סופגניה הוא הסכים לחכות להסבר של אבא (כשיצא מהשירותים). בינתיים הוא עבר לשאלה הבאה: "מי מחזיק אותי בידיים ולמה ליד אש? זה מסוכן!"

אמא בהתחלה לא הבינה את פשר השאלה, אבל אבא אורי שיצא בדיוק מהשירותים מיהר לפזם בחיוך "בידינו אור ואש" והסביר לאור שהאור בשיר הוא לא אור הילד אלא אור שהוא ההיפך מחושך.

גם את ההסבר הזה היה קשה לאור לקבל. "איך אפשר להחזיק אור בידיים אם זה לא ילד-אור?" הוא שאל.

אמא ואבא העלו שלל דוגמאות להחזקת אור בידיים – פנס, נר, גפרור, פנס אחר ואפילו נר – אבל אור דחה את כל הדוגמאות בטענה כי מדובר בכלים המפיצים אור, אך לא באור עצמו.

אבא ניסה לשיר "באנו חושך לגרש, בידינו פנס ואש" אבל הוא נאלץ להודות שיש פה משמעות אחרת.

אחרי התייעצות קצרה בין אמא ואבא הוחלט שלמעשה השורה הזאת בשיר מוטעית ואפשר לעבור לשורה הבאה.

השורה הבאה הוכחה כקשה מאוד: "כל אחד הוא אור קטן".

אור מחה בתוקף על המילים האלה: לא כל אחד הוא אור – רק הוא אור – והוא לא אור קטן אלא אור גדול שכבר הולך לגן.

ההורים מיהרו להסכים שאור כבר גדול ונתנו לו עוד סופגניה – הפעם גדולה – כדי להדגיש את הנקודה.

לאחר שאכל את הסופגניה הגיע אור לעוד שורה בעייתית: "וכולנו אור איתן". מיהו אותו אור איתן? היה לו איתן בגן, אבל הוא ללא ספק לא היה אור. 

אבא הסביר שאיתן הוא חזק, אבל אור התעקש שהוא יותר חזק מאיתן והוא תמיד מנצח אותו.

בשלב זה ההורים המותשים הבטיחו שהם ידברו עם אורה הגננת על השיר והציעו שכעת ידליקו נרות – הצעה אותה קיבל אור בחפץ לב.

לאחר הדלקת הנרות וארוחת הערב (בה אור משום מה לא גילה תיאבון רב והסתפק רק בעוד שתי סופגניות) מיהרו ההורים לרחוץ את אור ולשלוח אותה למיטה.

אחרי שני סיפורים ושלושה שירי ערש הם כיבו את האור בחדרו של אור.

חשיכה ושקט שררו בחדר ואבא ואמא יצאו מהחשיכה לאור גדול (אורה של הטלוויזיה כמובן) בתקווה שאור יגדל מהר ויפסיק להציק להם עם שאלות כאלה.

מוסר השכל:  סורה חושך, הלאה שחור – או שאור יתחיל לשאול גם אתכם שאלות קשות

שבת שלום וחנוכה שמח!

והרשומה המומלצת היא –מדריד – הכיכר הראשית Plaza Mayor – בבלוג של adiad

חלום מספר 9 – סיפור ושיר לשבת

זה היה ממש מזמן (עברו כבר 42 שנים… הזמן רץ)
האם זה קרה בחלום

האם היה זה רק חלום?(לצערי זה היה אמיתי)

אני יודע, אני יודע

זה נראה ממש אמיתי. לפחות בשבילי (וכנראה לכל שאר העולם)

מיהו הניבתן? – סיפור (ושיר) לשבת

באותו יום שלישי יצאתי לצפות במרוץ (כמו בכל יום שלישי השלישי בחודש השלישי בשעה שלוש – אם יש לי כוח).
ליד המסלול פגשתי מישהו לא מוכר. בד"כ אני מכיר את כל הצופים והבחור ההוא בלט מיד בחריגותו.
נגשתי להציג את עצמו ושאלתי אותו מי הוא.

התשובה קצת הפתיעה אותי. הוא אמר: "אני הוא"

"הוא?" – שאלתי. חשבתי שאולי הוא הו נשיא סין אבל הוא לא היה נראה סיני.
הוא (!) ראה שאני נבוך והסביר(?) "אני הוא כמו שאתה הוא וכמו שאתה אני וכולנו ביחד"

מיותר לציין שלא בדיוק הבנתי, אבל באותו רגע התחיל המירוץ, לכן לא המשכתי לתחקר אותו אלא מיקדתי את תשומת לבי ברצים שיצאו בריצה כמו חזירים מתותח.

ואז הם התחילו לעוף!  צעקתי בהפתעה: "הם עפים!" אבל נראה היה שאני הייתי היחיד שהתרגש מכך.

הפניתי את מבטי אל חברי החדש "הוא" וגיליתי שהוא יושב על פיסת דגני בוקר. שאלתי אותו מה הוא עושה והוא ענה שהוא מחכה למכונית מסחרית שתבוא לאסוף אותו.
כעת שמתי לב שהוא לובש חולצת טי עם לוגו של חברת הובלות. הנחתי שהוא מחכה למכונית שלהם אבל לא הבנתי למה הוא לא מתעניין במירוץ.
הוא כנראה ראה זאת במבטי כי הוא הסביר לי שכמו בכל יום שלישי מחורבן הוא צריך ללכת לעבוד.
"זה גורלו של ילד שובב עם פנים ארוכות" – הוא הוסיף.

שאלתי אם הוא עובד בהובלות והוא ענה שכלל לא – הוא עובד בחברה לייצור מזון מהיר, עם התמחות בביצים. למעשה כינויו הוא "איש הביצים".
שאלתי מהי המנה המומלצת ביותר אצלם והוא ענה שללא ספק זוהי מנת הביצים עם הניבתן (עם תוספת של קו קו קצ'ו).

התחלתי לחשוד שיש לי עסק עם אדם לא לגמרי שפוי. הסתכלתי לצדדים בחיפוש אחר עזרה והבחנתי בשוטר עירוני יושב לא רחוק. לידו הייתה עוד שורה של שוטרים קטנים.
ניסיתי למשוך את תשומת לבם אבל הם היו עסוקים במירוץ – אחד מהם טען שהרצים עפים בגלל שלקחו LSD.
התחלתי לצעוק ולצעוק אבל זה לא עזר לי. להיפך.

לחרדתי הבחנתי פתאום בכלב מת השוכב לא רחוק מהמסלול וחומר צהוב מגעיל מטפטף מעיניו. התכוונתי להתקשר למחלקת התברואה אבל בינתיים הגיעה אשת הדייג (זאת שמשכירה לוקרים לסרטנים) יחד עם הכוהנת הגדולה של הפורנו וביחד הן פשטו את התחתונים של הוא וכיסו בהן את גופת הכלב.

הוא לא התנגד פיזית, אבל קרא בקול שהוא איש הביצים והוא ממליץ על מנת הביצים עם הניבתן (עם תוספת של קו קו קצ'ו).

התחלתי לחשוב שאולי אני לקחתי LSD בטעות… ניסיתי לחשוב איפה זה היה יכול לקרות. זכרתי שישבתי בגינה אנגלית וחיכיתי לשמש. ככל הזכור לי רציתי להשתזף אבל ידעתי שאם השמש לא תגיע אאלץ להשתזף בגשם האנגלי.

אולי אני הייתי איש הביצים? ואולי אני הוא הניבתן עם הקו קו קצ'ו?        

הכל הטשטש לי. נדמה היה לי שכמה מעשנים נחנקים לידי בניסיון לנתח את הטקסט של הרשומה הזאת (הם ענו שהם מומחים לכך) אבל חשדתי שהם סתם ליצנים שצוחקים עליי. הם ללא ספק חייכו כמו חזירים בדיר והם נחרו בארסיות.

התרחקתי מהם והתחלתי לטפס על מגדל אייפל יחד עם חברי הטוב, הפינגווין ששר "הארי קרישנה". בזווית העין ראיתי שהם בועטים באדגר אלן פו, אבל החלטתי שהשוטרים צריכים לטפל בזה.

על ראש מגדל אייפל התיישבתי לאכול את מנת הביצים עם הניבתן (עם הרבה קו קו קצ'ו). היה טעים מאוד.

מוסר השכל:   לא תמיד צריך לנתח מילים של שירים

שבת שלום!

תודה לביטלס וספציפית לג'ון לנון שכתב את המילים לשיר המקורי ולבתי שהציעה לי לכתוב על השיר

והרשומה המומלצת היא  – קדימה ואחורה – בבלוג של עמי בן בסט

מדינת ישראל נגד פועלי הבניין (סיפור לשבת)

בית המשפט!
אנו דנים היום בתיק 15664/2, מדינת ישראל נגד אריק א., יהורם ג. בני א. ונעמי ש. – כולם ביחד וכל אחד לחוד- באשמת הטרדה מינית.

התובע ישמיע את דברו.

התובע: מדובר פה במקרה חמור ביותר של הטרדה. הנאשמים (או חלקם) בהיותם פועלי בניין  הטרידו כל יום על בסיס קבוע את המתלוננת כשהיא עברה בשעה תשע ליד הבניין עליו עבדו. זה התחיל בשריקות אבל הם לא הסתפקו בכך! זהו פשע ברור ואני מבקש מכבוד השופטת לקבוע את העונש המקסימלי הקבוע בחוק!

הסניגור: זה פשע?  הפשע הוא שהיא לא עצרה אף פעם! היו ימים בהם היא לבשה שמלה אדומה חושפנית ומגרה שהיוותה פרובוקציה של ממש! אבל הנאשמים הגיבו אך ורק בהגברת קצב העבודה, דבר שהוא לא רק פשע אלא אפילו מבורך!

התובע: למתלוננת יש זכות ללבוש מה שתרצה ולעבור בכל רחוב שתרצה ובכל שעה שתרצה בלי לקבל תגובות מבזות מגברים!

כולם יודעים – סיפור (ושיר) לשבת

אהוד (שם בדוי) הרגיש מדוכא. נראה היה לו שאהובתו הנצחית אהובה (שם בדוי גם כן) לא רוצה אותו יותר.

במשך כמה ימים הוא הסתובב עצוב ומיואש עד שלבסוף הוא החליט לפנות אל אהובה ולנהל איתה שיחה מלב אל לב בה הוא ישים את כל הדברים על השולחן.

אחרי לילה כמעט ללא שינה, הוא פנה אליה מוקדם בבוקר ואמר: "אם לא תרצי אותי, אעזוב מיד. אתפוס רכבת ואברח אל ההרים".
להפתעתו אהובה כלל לא הגיבה לדברים. אבל ממראה פניה היה נראה לו כי היא קצת מודאגת. הוא הבין שאם הוא יברח היא תרוץ לחפש אחריו ולכן הוא מיהר (בהקלה רבה) להרגיע אותה ואמר: " אבל לא תצטרכי לחפש אותי כי אחזור מהר מאוד – אפילו מיד – ולא אעזוב אותך יותר כל החיים"

הבלדה (והסיפור לשבת) על משה יואל סלומון

ובכן סיפורינו מתחיל, ובכן סיפורינו מתחיל בבית קטן בפינת רחוב מזא"ה ורחוב למה.

סליחה – זה סיפור אחר ובלדה אחרת.

הסיפור שלנו לא מתחיל בתל אביב (שם כידוע שוכן רחוב מזא"ה), אלא בשכנתה יפו, עוד לפני שתל אביב הוקמה – בשנת תרל"ח (1878 למניינם) – כשמזא"ה המקורי היה כבן 20 שנה בלבד.

היה זה בוקר לח. זקני צפת כבר אז לא זכרו בוקר לח שכזה,אך בכל זאת הם שלחו את בניהם הצעירים יותר לבציר הענבים. כלומר אם היו להם כרמים – מה שלא סביר, כי הישוב בצפת ובירושלים התבסס על לימוד תורה ונדבות מחו"ל (רוב העובדים בכלל והחקלאים  בפרט היו אז ערבים והם לא קראו לשוויון בנטל).

למרות הבוקר הלח, יצאו מיפו על סוסים חמישה רוכבים.

תמונה אימפרסיוניסטית – סיפור לשבת

החלטתי להיות אמן. זה טוב להיות אמן. רצוי  לא אמן מיוסר, אלא אמן מפורסם ומצליח, כזה שיש לו הרבה מעריצים (וכמובן מעריצות) והיצירות שלו נמכרות בהרבה כסף.  נשמע לי שזה כיוון טוב לקריירה.

בשל הדרישה למכור את היצירות בהרבה כסף, ויתרתי מהר מאוד על האפשרות להיות משורר שחפן, אבל עדיין נשארו לי לא מעט תחומים באמנות שיכולתי לבחור מהם.

אחרי התלבטות לא פשוטה – בחירת קריירה היא לא עניין של מה בכך – החלטתי לבצע תחקיר מקצועי ומעמיק. חיפשתי בגוגל את המילים "אמן מפורסם"  ולשמחתי קיבלתי מיד תוצאות שבראשן מספר תמונות של אנשים שככל הנראה היו (או עודם) אמנים  מפורסמים. אני אוהב שגוגל מספק תמונות. זה חוסך לי קריאה.

התמונות הראשונות היו של אנשים עם השמות המוזרים קלוד מונה, וינסנט ואן גוך, סלבדור דאלי, פבלו פיקסו ואפילו מישהו בשם המוזר וסילי קנדינסקי.

לחיצה על השמות גילתה לי שכולם היו ציירים ולכן הבנתי שגם אני צריך להיות צייר. זה נשמע מקצוע לא מסובך. ככל הזכור לי כבר בגן הילדים ציירתי!

שמתי לב שעל הציירים האלה כתבו בגוגל כל מיני מילים מסובכות שבקריאה שנייה הבנתי שהן מתארות את הסגנון בו השתמשו אותם ציירים מפורסמים. מסתבר שיש הרבה סגנונות!  באיזה אבחר?

אנטארקטיקה – סיפור לשבת

קיבלתי ממנו שיחת טלפון קצת מוזרה. בעצם רוב שיחות הטלפון ממנו היו קצת מוזרות, פרט לאלה שהיו מאוד מוזרות, אבל בכל זאת אהבתי אותו. אולי אהבתי אותו גם בזכות שיחות הטלפון המוזרות האלה.

אותה שיחה התחילה בשאלה: "יש סוסים שמדברים עברית?"

רציתי לומר לו שוודאי שיש סוסים שמדברים עברית. הדוגמא הראשונה שעלתה על דעתי הייתה נגרו קבלו – הסוס המפורסם מהספר המצוין "שלושים וחמישה במאי" – אבל אז נזכרתי שלמעשה הסוס הזה דיבר גרמנית ורק זכה לתרגום לעברית.

חשבתי על מר אד, הסוס המדבר מהטלוויזיה האמריקאית, אבל הוא דיבר רק אנגלית.

איפה בעולם יכולים להיות סוסים שמדברים עברית?