חג מתן תורה – סיפור לשבועות ולשבת

מתן (שם בדוי) היה ילד רגיל – עד לתחילת כיתה ב'.
אתם ודאי מתחילים לחשוב על הטראומות שמתן חווה בכיתה ב' – מורה מתעללת, חרם חברתי או שיעורי בית קשים – אבל אתם טועים בגדול. לא מדובר בטראומה, אלא בסיפור אהבה.  

כבר בתחילת שנת הלימודים שמע מתן כי בקרוב ייחגג בכיתה "חג מתן תורה" –לא, לא חג השבועות, אלא חגיגה אמיתית (כלומר עם עוגות שוקולד ולא עוגות גבינה) במסגרתה יקבלו התלמידים ספרי תורה.
מתן התאהב מיידית ברעיון של חג מתן תורה. לא (רק) בגלל עוגות השוקולד אלא גם בגלל ההזדמנות החד פעמית כמעט לקבל לידיו ספר תורה שיהיה לגמרי שלו.

היו לו הרבה תכניות לספר התורה הזה. הוא חשב לקרוא בו לפני השינה ואז לשים אותו מתחת לכר לכל הלילה, לקחת אותו איתו כשהוא הולך לים או לקניון וכמובן לנשק אותו באהבה אם במקרה הוא יפול.

הוריו של מתן היו קצת מודאגים לשמע התכניות המפורטות של בנם (עליהן הוא חזר פעמים רבות באוזניהם).
הם לא ממש הבינו מאיפה הגיעו הרעיונות האלה.  מתן היה בן יחיד, כך שהרעיונות לא הגיעו מאחיו הגדולים. ההורים לא היו דתיים ובוודאי מעולם לא נישקו ספר תורה (למעשה הם כמעט לא נישקו זה את זה).

החברים הקרובים של מתן לא סיפרו סיפורים דומים (לפחות לא כשביקרו אצלו בנוכחות הוריו).

נשאר רק אדם אחד להאשים: המורה.

ההורים המודאגים מיהרו לפגוש את המורה (ששמה הבדוי היה אורה) כדי לדרוש ממנה להפסיק לשטוף את מוחו של בנם ברעיונות הזויים שכאלה. ללא ספק הייתה פה הדתה לא מאוד סמויה שאין מקומה בבית ספר חילוני.

להפתעתם המורה הייתה שותפה לדאגה.

מסתבר שהיא לא הייתה המקור להדתה ולמעשה ככל שהיא ידעה רק מתן התלהב כל כך מטקס מתן התורה הצפוי (מסתבר שרק הוא קרא לכך "חג מתן תורה") והמורה הניחה שההתלהבות הגיעה מהוריו…

ההורים היו כעת מבולבלים. לאחר התלבטות קשה הם החליטו להתקין תוכנת מעקב על הטלפון של מתן כדי לגלות מהיכן הגיעו ההשפעות הזרות והפסולות המסכנות כל כך את בנם.

לאחר מחקר מקיף באינטרנט הם בחרו את התוכנה הטובה ביותר, אך כשהם ניסו להתקין אותה הם גילו שהיא כבר מותקנת על הטלפון של מתן… רק כעת הם נזכרו בפרשה האומללה מכיתה א' כאשר מתן התעקש לאמץ כלב והם התקינו את התוכנה כדי לגלות מי מחבריו של מתן מנסה להשפיע עליו בכיוון מסוכן זה.

התוכנה הופעלה (שוב) בהצלחה וכבר אחרי ימים מעטים בלבד נראה שנמצא האשם: בדרכו לבית הספר מתן התעכב יותר מדי זמן ליד הכניסה לבית חב"ד המקומי. כעת הכל היה ברור (כמעט). ההורים הנזעמים מיהרו לבית חב"ד ותקפו בחריפות (מילולית בלבד) את האברך התורן שהציע להם להניח תפילין (טוב, רק לאבא של מתן).
האברך הכחיש בתוקף כל היכרות עם מתן או שיחוד ילדים חילוניים מתחת לגיל מצוות.

תחקיר קצר בקרב שאר האברכים, הרבנים וסתם שב"בניקים העלה חרס (שאפילו לא היה עתיק).

להורים לא נותרה הרבה ברירה. הם לקחו חופש מהעבודה וארבו ליד בית חב"ד בניסיון נואש לגלות מי משחית כך את בנם הרך.
לאחר כמה ימים חסרי תוצאות הגיע הרגע הגדול. ממקום מחבואם ההורים ראו את מתן מגיע בצעד בוטח לכיוון בית חב"ד ו… נעצר ליד דוכן הגלידה הסמוך.

מוכר הגלידה הצעיר חייך אל מתן ושאל: "מה נשמע מתן? כבר הגיעה תורה?"

מתן ענה: "עוד לא… אבל המורה אמרה שבקרוב מאוד יגיע".

המוכר חייך ונתן למתן כדור גלידה בגביע ומתן הלך לדרכו.

ההורים חיכו עוד קצת במחבוא וכשמתן התרחק מספיק הם מיהרו אל מוכר הגלידה כדי להבין מה בעצם קרה פה.

התשובה הייתה בעצם פשוטה: מוכר הגלידה היה מאוהב במורה של מתן, אבל היא תמיד אמרה לו שעוד לא הגיע תורה להיכנס לזוגיות. המוכר החליט לשחד את התלמידים כדי שיספרו לו מתי יגיע תורה של המורה לזוגיות והוא יוכל לתפוס את ההזדמנות.

מתן גילה נכונות לעזור וסיפר למוכר על כך שהמורה הבטיחה שבקרוב יגיע תורה ואפשר יהיה ללכת איתה לים, לנשק אותה וללכת לישון איתה…

מוסר השכל: תורה לי אורה לי

חג שבועות (ומתן תורה) שמח ושבת שלום!

והרשומה המומלצת היא  – בעקבות הגולם: מהגולם מפראג עד הגלמית מניו-יורק – בבלוג של שלומית עוזיאל

החסידה והכרוב  – סיפור לשבת

חסידה (שם בדוי) הייתה חסידת שמלצקין (שם בדוי גם כן. שם החסידות המדויק שמור במערכת) עוד מלידה.
כמו רוב החסידים והחסידות בחסידות זאת היא הייתה חסודה, העריצה את הרבי (וקצת את הרבנית) ודקדקה במצוות כלה כחתן.

אבל בניגוד לרוב החסידות, למרות גילה המבוגר (26+) ולמרות תכונותיה הטובות היא לא הייתה נשואה וכנראה נגזר עליה להישאר רווקה זקנה כל חייה.

(היו הרבה סיבות סבוכות לכך שהיא לא הייתה נשואה, אבל לא אעסוק בהן כאן גם בגלל שאני רוצה להסתבך בסיבוך אחר וגם בגלל שאני לא מכיר את הסיבות הסבוכות.)

יום אחד הופיעה חסידה בבית אביה נרגשת כולה ובידיה תינוקת יפיפייה.
בני משפחתה הצטופפו סביבה בהתרגשות ושאלו מיהי התינוקת ומדוע היא מחזיקה אותה.

מה רבה הייתה הפתעתם של הבוגרים בבני המשפחה כששמעו שהחסידה הביאה את התינוקת אל חסידה!

חסידה הופתעה מההפתעה של בני משפחתה המופתעים. היא זכרה היטב את אותו יום שבו שאלה את אמה כיצד ילדים באים לעולם וזאת הסבירה לה על החסידה.

כבר שנים היא ציפתה שהחסידה תבקר גם אותה וחשבה שזה לא הוגן שהחסידות מחרימות אותה רק בגלל שהיא לא נשואה (דווקא להיפך: היא ציפתה שהחסידות החסודות יפצו אותה על כך שהיא חשוכת בעל ולא ישאירו אותה חשוכת ילדים!)

הבוגרים במשפחה תבעו הסבר יותר מפורט וחסידה ספרה להם שהיא טיילה בגן החיות וליד כלוב החסידות מצאה את התינוקת.

אביה של חסידה הציע שתיגש למשטרה ותדווח על תינוקת נטושה, אבל חסידה לא הבינה מדוע זה נדרש ומדוע הוא לא מקבל את העובדה הפשוטה שהחסידה סוף סוף ביקרה גם אותה.

אמה של חסידה לקחה אותה לחדר צדדי והתוודתה על כך שהסיפור שסיפרה לה בילדותה על חסידות המביאות תינוקות אינו מדויק.

חסידה ההמומה שאלה מיד האם הגרסה שחברתה סיפרה לה – על כך שתינוקות מגיעים בתוך כרוב גדול – היא הנכונה. היא ציינה שבאמת ראתה גם כמה כרובים גדולים ליד כלוב החסידות, אבל לא קישרה אותם לתינוקת כי הניחה מיד שהחסידה הביאה אותה.

בצר לה הסבירה אמא של חסידה את הטכניקה המדויקת (כמעט) להבאת ילדים לעולם. חסידה – שהייתה באמת חסודה – סירבה להאמין לה.
היא ברחה מהבית יחד עם התינוקת.

הוריה של חסידה התייעצו עם הרב לגבי הבורות של בתם ולגבי גורל התינוקת וזה קבע כי הבורות בנושא ספציפי זה (ועוד כמה נושאים) הינה דווקא מבורכת (לפחות אצל רווקות) ואילו התינוקת ודאי הגיעה אל חסידה בשל רצון הבורא ועל כן תישאר ברשותה.

כך חלפו להן השנים. חסידה גידלה את התינוקת (שמהר מאוד הפכה לפעוטה ולילדה בסדר זה) באהבה ובמסירות והייתה מאושרת.

עד שיום אחד הגיעה הילדה (אקרא לה בשם הבדוי הילדה) אל חסידה ושאלה אותה: "אמא, איך מגיעים תינוקות לעולם?"

חסידה לא הייתה בטוחה בתשובה. קשה היה לה להכריע בין סיפור החסידה לבין סיפור הכרוב ולמען האמת בשנים שחלפו היא נטתה להודות בראשה כי הגרסה האחרונה של אמה דווקא נכונה – אבל הלב סירב להאמין בכך (קל וחומר שלא תוכל לספר זאת להילדה).

אחרי התלבטות קלה היא הודיעה להילדה שתיקח אותה לגן החיות שם תסביר לה הכל.

הילדה אמנם קצת התפלאה על בחירת המקום המוזרה, אך היא מעולם לא התנגדה לביקור בגן החיות ולכן התלוותה אל אמה בשמחה.

הן נעצרו מול כלוב החסידות וחסידה שמה לב שגם הפעם מונחים לידו כרובים.

כשהיא בחנה את הכרובים מקרוב היא ראתה שלמרות שהם גדולים, הם קצת קטנים בשביל להכיל תינוק, לכן היא התחילה להסביר להילדה על החסידות המביאות ילדים להוריהם.

הילדה חשבה קצת על ההסבר ושאלה: "ומאיפה מגיעים התינוקות אל החסידות?"

שאלה זאת הביכה מאוד את חסידה שנאלצה להודות שמעולם לא חשבה על כך.
בגמגום מסוים היא הסבירה שהחסידות מוצאות את התינוקות בכרובים והצביעה על הכרובים שהיו מונחים ליד הכלוב.

הילדה הסתכלה על הכרובים, על החסידה ועל חסידה בחוסר אמון מסוים ושאלה: "ואני גם הגעתי מהכרובים והחסידות פה?"

חסידה אישרה זאת בחיוך והילדה אמרה: "משום מה חשבתי שאמי הביולוגית הפקירה אותי פה כי הייתי תוצאה של הריון לא רצוי אחרי קיום יחסי מין ללא אמצעי מניעה"

מוסר השכל: מפי עוללים ויונקים ייסדת עוז (או במילים אחרות: הילדים יודעים יותר מאתנו)

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – פארק הפרחים Keukenhof – הולנד – בבלוג של יעל כהן

דדלוס ואיקרוס – סיפור לשבת

דדלוס (שם בדוי כמובן, אך סמלי כמובן גם כן) היה ממציא ידוע ומפורסם. לזכותו נרשמו מאות פטנטים והוא היה גם יזם סדרתי שהקים (ומכר) לא מעט חברות הזנק (סטארט-אפ) מצליחות. פעמים רבות הוא כונה בפשטות "הקוסם".
יד ימינו של דדלוס בלא מעט מהמיזמים שלו היה בנו מאשתו השלישית , איקרוס (נדמה לי שזה גם היה שם בדוי). איקרוס אולי לא היה חכם ומוכש כמו אביו, אבל הוא היה מאוד נאמן לו והוא תרם רבות להצלחתו של אביו (ובכך להצלחת כל המשפחה) באמצעות שליטתו הפנומנלית במדיה החברתית.

כידוע לכולם, במאה ה-21 לא פשוט להצליח בעולמנו – מוכשר ככל שתהיה – ללא פרסום עצמי בטיק-טוק, טוויטר, אינסטגרם ואולי אפילו בפייסבוק.

דדלוס, כמו רבים מבני דורו, היה כנראה זקן מדי לכלים האלה ולמרות שהוא הבין את חשיבותם הוא לא באמת ידע איך לנהל אותם והוא סמך על איקרוס בנושא בעיניים עצומות.

כך המשיכו עסקי המשפחה להצליח במשך שנים רבות וזה היה יכול להיות סוף הסיפור, אבל סיפור טוב דורש קונפליקט טוב וכמו כן השמות הבדויים בהם בחרתי מרמזים על אסון העומד להתרחש ואני חייב איכשהו להגיע אליו.

אז מכיוון שאנחנו צריכים קונפליקט… לאט לאט החלה הדרדרות מסוימת בעסקיו של דדלוס. בהתחלה  היא הייתה כמעט בלתי מורגשת ודדלוס מצא נימוקים הגיוניים לכשלונות קטנים או חוסר הצלחה – הקורונה, המשבר הכלכלי, מזג האוויר…

אבל איכשהו גם כשחלפה הקורונה וחברות רבות החלו להתאושש, החברות של דדלוס עדיין נאבקו לשרוד. ולא תמיד הצליחו.

איקרוס נחלץ לעזרתו של אביו ופתח במתקפה תקשורתית בכל הרשתות שהיללה את מעשיו של דדלוס ויותר מכך השמיצה את המתחרים שלדעתו היו האשמים העיקריים בחוסר ההצלחה הזמני. ניכר שיפור מסוים, אבל עדיין לא התרחש מהפך של ממש.

דדלוס קיווה שהעסקים שלו יחזרו למסלולם. אבל בתור יזם וקוסם הוא לא רק קיווה אלא גם פעל. הוא המציא המצאות חדשות, רשם פטנטים נוספים, פתח בשורת שיתופי פעולה עם יזמים אחרים שעבדו בתחומים הדומים לתחומים שלו וכשכל זה לא עזר הוא החליט (לראשונה בחייו  כמעט) לפנות לייעוץ חיצוני.

כשאיקרוס שמע על כך הוא התנגד נמרצות והסביר שדדלוס לא צריך לבזבז את ההון המשפחתי ההולך ומצטמצם על יועצים חיצוניים. כל מה שהעסק צריך הוא קמפיין משולב בעצימות גבוהה בכל הרשתות החברתיות. קמפיין שיעודד קנייה מהעסקים של דדלוס ובמקביל יצמצם את קניית המוצרים מהמתחרים.

איקרוס היה סמוך ובטוח שהוא יצליח לייצר קמפיין כזה בכוחות עצמו, עם רק קצת סיוע חיצוני וקצת יותר מימון חיצוני.

דדלוס היה סקפטי. הוא הכיר את איקרוס שנים רבות (למעשה מאז שאיקרוס נולד!) וידע שהוא בחור מאוד מוכשר, אבל הוא חשש שאיקרוס לוקח את כשרונותיו עד הקצה ובסופו של דבר הקמפיין המתוכנן עלול להזיק לדדלוס ולעסקיו יותר מאשר למתחרים.

הוא הזהיר את איקרוס ואמר: "בני  היקר! היזהר לא להגביה עוף בקמפיינים שלך ברשתות החברתיות! אתה עלול למצוא את עצמך טס קרוב מדי לשמש ולהישרף (או לפחות השעווה שמחזיקה את הכנפיים שלך תימס ואתה תיפול ותתרסק)"

אבל איקרוס, כצפוי, לא הקשיב לעצתו של אביו ופתח בקמפיין אגרסיבי באופן חסר תקדים שהתרומם לגבהים שלא  נודעו קודם לכן עד שבסופו של דבר (גם כן כצפוי) הוא התקרב יותר מדי לשמש, השעווה נמסה והוא התרסק. בדרכו הוא לקח אתו את אביו וכל חברותיו…

מוסר השכל: לא תמיד כדאי להשמיץ ולתקוף במדיה חברתית

שבת שלום!

חלמתי אתמול בלילה על דדלוס ואיקרוס. כשהתעוררתי לא זכרתי כלום מהחלום פרט לגיבוריו והחלטתי לכתוב עליהם סיפור. הפרטים המדוייקים הגיעו רק תוך כדי כתיבה…

והרשומה המומלצת היא – העברית הפרטית של איתמר בן אב"י – בבלוג של שלומית עוזיאל

הזברה הצבעונית – סיפור לשבת

בר (שם בדוי). היה זברה ממוצע.
טוב, כבר בהתחלה קצת הסתבכתי, אבל כנראה אני צריך להבהיר שבר היה זברה ממין זכר. יש גם כאלה. ואיך קוראים לזכר של זברה? זבר (על משקל גבר)?

כל אופן, בר היה זכר, אבל בניגוד להרבה זכרים אחרים הוא לא היה עיוור צבעים וגם לא שווה נפש לגבי איך שהוא נראה ומה שהוא לבש.
הוא היה נראה לא רע בסה"כ – שרירי וחטוב ולראשו רעמה יפה.
אבל לגבי מה שהוא לבש… כצפוי, הוא לבש תמיד חליפת פסים בשחור ולבן. לא שהיא לא הייתה יפה – הרבה זברות (נקבות) אהבו אותה ולא התביישו לומר לבר שהטעם שלו בחליפות מצוין (אבל אף זכר לא שאל אותו מי החייט שלו! כנראה התביישו להיראות כמקנאים בו) – אבל אחרי כמה שנים לבר קצת נמאס ללבוש כל יום אותו דבר (וגם הפיג'מה שלו נראתה דומה באופן חשוד לחליפות!)

(במאמר מוסגר אתנצל על המשפט הקודם המסורבל כל כך עם לא פחות משני מאמרים מוסגרים בתוך משפט שהיה אמור להיות פשוט. הייתי מבטיח לא לעשות זאת עוד, אבל אני מכיר את עצמי.)

בוקר אחד החליט בר שהגיע הזמן להוסיף קצת צבע לחיים. הוא הסתכל סביבו וניסה לקבל השראה מבעלי חיים אחרים שלא הסתפקו בשחור ולבן. נראה שגוונים שונים של צהוב הם מאו פופולריים – אצל הנמרים, האריות, הברדלסים ואפילו אצל הג'ירפות (שלא היו חתולים, אבל גם לא גמלים). מצד שני נראה שהצבע האפור היה ביטוי של כוח שנלבש בגאווה ע"י פילים וקרנפים.
ועוד היו סביב לא מעט גוונים של חום כמו אצל אנטילופות למיניהן.

אבל בר רצה משהו אחר, משהו שונה. הוא ראה שלציפורים יש צבעים הרבה יותר בוהקים ומגוונים והחליט שהוא רוצה להיות צבעוני כמו ציפור. לדוגמא כחלחל כמו עגור חן או ירקרק כמו קוקייה אזמרגדית.
השאלה הקשה – מעבר לאיזה צבע ללבוש – הייתה כמובן כיצד ללבוש צבע זה. באזור בו בר חי לא היו יותר מדי חנויות בגדים או בדים ואפילו לא חנויות צבעים. וגם אם היו, הפרוטה לא הייתה מצויה בכיסו של בר (וגם כיס לא היה לו).

מכיוון שכך, הוא ניסה לאלתר. הרעיון הראשון שעלה במוחו היה להתפלש בדשא עד שידבק בו הצבע הירוק. לצערו במקום לקבל צבע ירקרק יפה הוא רק התלכלך.

לזמן מה בר שקל לוותר על רעיון הצבע הירוק וניסע לשכנע את הזברות (והזברים) הסובבים אותו כי הוא צבעוני כמו ציפורים רבות החיות מסביב – שחפים שונים, חסידות ואפילו פינגוינים – אבל הסבריו לא התקבלו יפה וכמה מחבריו (או מי שהוא חשב לחבריו קודם לכן) התבדחו על כך שאם לא מצליחים להשיג את המטרה אפשר תמיד לשנות את המטרה ולטעון שהשיגו אותה.

בלית ברירה חזר בר למחשבות על הקוקיה האזמרגדית והחליט לנסות לצפות את עצמו בעלים ירוקים של עצים שצמחו סביב, אבל העלים לא נדבקו לעורו.  הוא התפלש בבוץ דביק ואז ניסה להדביק עלים – מה שקצת הצליח – אבל איכשהו במקום לקבל צבע ירקרק יפה הוא קיבל צבע חום-שחור עם קצת כתמים של ירוק והאפקט לא היה בדיוק מה שרצה.

ואז, על סף ייאוש, הוא מצא צמח נמוך יחסית, עם עלים שדבקו לעורו בלי מאמץ. הוא מיהר לצפות את כל גופו בעלים והיה מאוד גאה בתוצאה, אבל לאחר כמה דקות הוא התחיל להרגיש צריבה מוזרה… מסתבר שאלה היו עלים של סרפד!
בר מיהר לטבול בנהר כדי להסיר מעצמו את כל העלים. כשהוא יצא מהמים והביט בהשתקפותו הוא גילה לחרדתו שעורו הפך ורוד!  אבל אחרי רגע של חרדה הוא הבין שכעת הוא צבעוני כמו ציפור פלמינגו והיה מאוד מרוצה.

מוסר השכל: לפעמים בשביל יופי צריך לסבול

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – וושינגטון, עיר הבירה של ארה"ב – בבלוג של  adiad

מצות שעבר עליהן הפסח – סיפור לשבת

מכל החגים, פסח היה החג האהוב ביותר על מוצי (שם בדוי, אין קשר למוצי אביב למרות שהסיפור מתרחש באביב). הוא אהב את הנקיונות לקראת פסח, את ליל הסדר, את הקריאה בהגדה וכמובן את מאכלי הפסח.

בצעירותו אהב מוצי מאוד לאכול עוגיות קוקוס ומצות (בעיקר עם שוקולד).
לצערו, ככל שהתבגר, מאכלים אלו איבדו מקסמם. הסתבר לו שעוגיות הקוקוס מתוקות מדי והמצות יבשות מדי (אפילו אם מורחים אותן בשכבה עבה במיוחד של שוקולד).

עובדות אלה לא מנעו ממנו לאכול בפסח עוגיות קוקוס ומצות, אבל מדי שנה הוא קיצץ קלות בכמויות.

בשלב מסוים הוא הפסיק לאכול עוגיות קוקוס כמעט כליל, אבל המצות היוו מצרך יסוד שלא ניתן לוותר עליו.

כשהיה מוצי ילד וחי עם משפחתו הגדולה ושומרת הכשרות, היה קונה אביו לקראת הפסח חבילה (או שתיים) של שניים וחצי ק"ג מצות וכל המצות היו נעלמות מהבית עד ליום העצמאות.

כשבגר מוצי ועבר לגור בדירה משלו, הוא החליט לקנות כמות מצומצמת יותר של מצות.

בפסח הראשון שלו בדירתו העצמאית הוא קנה חבילה של 400 גרם מצות והיא הספיקה לו בדיוק עד סוף החג.

בפסח השני הוא קנה חבילה זהה בגודלה, אך איכשהו נעשה לו נס והמצות הספיקו לו עד יום העצמאות.

בפסח השלישי עמד מוצי לפני משבר: הסתבר לו כי יותר לא ניתן להשיג חבילות של 400 גרם, אלא רק אם מדובר במצות עם ביצים, עם יין, עם שוקולד, מסובין או מחיטה מלאה (או הכל יחד).

למרות אהבתו למצות עם שוקולד, העדיף מוצי לקנות מצות רגילות שאותן יוכל למרוח במה שירצה (כולל שוקולד), להכין מהן מצבריי ועוגת מצות (עם שוקולד) וגם לשבור אותן לתוך המרק.

לאחר התלבטות ארוכה וביקורים בכמה חנויות – בהן גם לא נמצאו חבילות מצות קטנות – קנה מוצי מחוסר ברירה חבילה של ק"ג מצות.

הוא פיזר חלק מהמצות בבית הוריו, אחרות בבית חברתו ועוד כמה אצל חברים ומכרים אליהם הוזמן במהלך החג, אבל במוצאי החג עדיין נותרו אצלו כחצי ק"ג מצות.

יום העצמאות היה כבר קרוב, ולמרות כמויות המצבריי האסטרונומיות שהוא צרך, עדיין נותרו אצלו מצות לא מעטות.

ביום העצמאות עצמו הוזמן מוצי ל-"על האש" המסורתי ורעיון גדול עלה במוחו: הוא אפה פשטידת מצות ענקית שתספיק לכל המוזמנים.
אמנם  בסופו של היום רוב הפשטידה הגיעה לפח, אבל המטרה הושגה: דירתו של מוצי נותרה נקייה ממצות וכשרה לחמץ למהדרין.

הימים נטולי המצות חלפו להם חיש קל ושוב מצא את עצמו מוצי מול חבילות המצות (נא לא לשבור את השיניים על משפט זה).

ושוב – למרבה האכזבה – לא היו בחנויות חבילות מצות קטנות מקילו אחד.

הריטואל של השנה שעברה חזר, אבל במוצאי החג נשארו למוצי כמה מצות יותר מבשנה שעברה.

וחמור מכך – כשהוא הוזמן ל"על האש" הזהירו אותו המארחים לא להביא פשטידת מצות (כי הם יכינו כזאת בעצמם).

מוצי שקל לשרוף את המצות שנותרו במדורת ל"ג בעומר, אבל החינוך שלו לא אפשר לו להשמיד אוכל סתם כך (ולאלה מהקוראים שחושבים שמצות הן לא אוכל אני רוצה להמליץ על מצה עם שוקולד).

היה קצת מוזר לאכול פשטידת מצות בשבועות, אבל הוא השתדל להוסיף לה הרבה גבינות כך שהאורחים שלו כמעט לא הרגישו שמדובר במצה.

ועוד פסח הגיע… וגם עבר. מוצי ניסה לעניין את משרד השיכון ברעיון נהדר להוזלת מחירי הדיור, אבל כמה ספקנים חסרי תקווה טענו שבניינים ממצות לא ישרדו את החורף – אפילו חורף ישראלי.

בצר לו ניסה מוצי להנהיג אכילת מצה בדבש בראש השנה אבל המנהג החדש לא הצליח לכבוש את המדינה בסערה.

גם הסופגניות מקמח מצה (כלומר ממצות שבורות) לא היו הצלחה גדולה.

יש לי מתכון מצוין לאוזני המן: לוקחים מצה, מורחים אותה בשוקולד ושוברים בצורת משולש.

מוסר השכל: לא סתם נאמר בהגדה: "שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה"

שבת שלום ואחרי פסח שמח!
והרשומה המומלצת היא – A Déjà vu Spring Hike to Frog Lake at Henry W Coe State Park – בבלוג של Mamma Quail

הסיפור לשבת על תעלומת המושית

פרה (שם בדוי – השם האמיתי היה כמובן מושית) הייתה מושית שבע חמודה להפליא שגרה לה על שיח ורדים בגליל העליון.  (לא ורד הפרה, אלא ורד הכלב – אבל לא היה שם שום כלב. היה שם דווקא שום משולש, אבל זה לא היה במשולש אלא בגליל. אני מקווה שכעת הכל ברור).

פרה חיה את החיים שלה בלי להפריע לאיש ובלי לפגוע בזבוב. היא דווקא כן פגעה בלא מעט כנימות, אבל חייבים לחיות ממשהו, לא?

שגרת יומה של פרה הייתה פשוטה למדי. היא הייתה מתעוררת לה עם קרני השמש הראשונות ויוצאת לסיור בשיח הורדים שלה. מנשנשת כמה כנימות דשנות, נחה קצת וחוזר חלילה עד בוא הערב.

אותו יום שני התחיל דומה לכל יום אחר. אבל, כשפרה פרשה את כנפיה היא ראתה משהו מוזר בזווית העין. מכיוון שהיא חששה מטורף אפשרי היא מיד סגרה את כנפיה וצנחה על הענף. שום דבר חשוד לא נראה בסביבה (פרט לשום המשולש). היא פרשה כנפיים שוב – ושוב משהו הפריע לה. כעת היא הבינה: הנקודות שלה – שבע הנקודות היקרות שלה, מקור גאוותה – נעלמו.

פרה הרגישה כאילו עולמה חרב עליה. היא אהבה את הנקודות שלה כמו שהיא אהבה כנימות. אבל כמובן היא לא אכלה את הנקודות שלה… אז להיכן הן נעלמו? לרגע תהתה פרה האם ייתכן שהיא הייתה סהרורית ובאמת כרסמה את הנקודות שלה מתוך שינה, אבל היא פסלה את המחשבה המשונה הזאת על הסף. טכנית זה פשוט היה בלתי אפשרי.

המסקנה ההגיונית היחידה הייתה שהנקודות פשוט אבדו להן במהלך הלילה. אבל לא ייתכן שהן הרחיקו לכת. פרה החליטה לצאת לחפש אותן.

ראשית היא סרקה את הענפים התחתונים של השיח. נדמה היה לי שהיא רואה את אחת הנקודות – אך כשהתקרבה היא גילתה לחרדתה שמדובר בעכביש שחור ועגול. היא מיהרה להסתלק מהמקום (תוך תהיה האם ייתכן שהעכביש אכל את הנקודות שלה) ועברה לסרוק את הענפים העליונים. שוב היה נדמה לה שאחת הנקודות קוראת לה מהענף העליון – היא טסה לשם במלוא המהירות רק כדי לגלות שהפעם מדובר בחיפושית קטנה ושחורה שישבה על העלה. החיפושית השחורה קצת נבהלה לראות את פרה טסה אליה במלוא המהירות אבל מכיוון שהיא לא הייתה כנימה היא נרגעה במהרה והחלה לשוחח עם פרה. פרה שאלה אותה אם במקרה היא ראתה שבע נקודות שחורות ללא בעלים בסביבה. החיפושית השחורה דווקא חשבה שהיא ראתה משהו מרחוק כשהיא טסה לשיח של פרה, בין עצי הזית במדרון.

פרה קצת היססה – היא מעולם לא עזבה את שיח הורדים שלה – אבל היא הייתה מוכנה לעשות בכל כדי להחזיר לה את הנקודות שלה. בזהירות רבה היא טסה לכיוון עצי הזית עליהם הצביעה החיפושית השחורה. בדרך כמעט חטפה אותה ציפור אכזרית (הסיפור מנקודת ראותה של הציפור כמובן שונה לגמרי, אבל הוא יחכה ליום חמישי אחר).

לאכזבתה הרבה לא היו שם נקודות חופשיות – אבל הייתה שם מושית שבע אחרת עם נקודות דהויות במקצת. המושית השנייה (ששמה הבדוי שמור במערכת)  בירכה את פרה וכששמעה על הבעיה שלה ציינה שכנראה זה בא עם הגיל. לטענתה הנקודות דוהות ככל שגיל המושית עולה ולדעתה אצל פרה שלנו הן דהו כל כך עד שנעלמו.

פרה לא הסכימה עם ההסבר המלומד – אולי זה נכון שהנקודות דוהות, אך היא רק בת שלושה ימים! למשמע התשובה ציינה המושית השנייה שהיא מכירה רופא טוב על עץ האלה ממול ואולי הוא יוכל לעזור.

פרה שוב יצאה למסע. אני נאלץ לקצר בתיאור התלאות שעברו עליה מכיוון שהדדליין שלי הולך וקרב, אבל תשמחו לדעת שלאחר כמה הרפתקאות קטנות פרה הגיעה בשלום לעץ ופגשה את הרופא המפורסם (שהיה דווקא ארינמל בשם בדוי ד"ר אריה). הרופא אפילו לא טרח לבדוק אותה ואיבחן מיד – אבעבועות רוח. מסתבר שזה רץ כעת בין החרקים בגליל… לתמיהתה של פרה הסביר הדוקטור שאמנם המחלה הזאת בד"כ מתאפיינת בהוספת נקודות שחורות לגוף, אבל אצל מי שכבר יש לו נקודות הן פשוט נעלמות. אין צורך לדאוג – הן יחזרו תוך מספר ימים.

פרה הודתה לרופא במילים נרגשות ויצאה חזרה לשיח שלה כשמחשבה אחת מנקרת במוחה: אז לאן הנקודות הלכו בסופו של דבר? היא החליטה לבדוק איתן כשיחזרו.

   מוסר השכל: דרך שבע נקודות עוברת מושית אחת

   שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – איך סאמרהיל הפכה לתל קיץ – בבלוג של שלומית עוזיאל

הנושא החם –  בשמי או לא בשמי?

במדור השרביט החם הוצע לנו לכתוב על השאלה האם אנו כותבים באינטרנט (וספציפית בבלוג) בשמנו האמיתי או בכינוי (כלומר שם בדוי!)  ואם בכינוי – מדוע בכינוי הזה.
(יש גם שאלה למה אחרים משתמשים בכינויים או בשמות בדויים, אבל אשאיר לאותם אחרים להסביר זאת).

כשהתחלתי לכתוב באינטרנט, לפני די הרבה שנים, זה היה בפורומים של תפוז וכמעט כולם כתבו שם בכינוי אנונימי. זה היה נראה אז מאוד טבעי ומתבקש לא לכתוב בשם האמיתי. זה איפשר סוג של חופש – כמו שכתוב במדור השרביט החם. קל יותר לכתוב את דעותייך האמיתיות (או אולי קצת להקצין אותן, או אולי לגמרי להתלהם) כשלא יודעים מי אתה.

מכיוון שכך רציתי לבחור לי שם בדוי שייצג אותי בצורה מיטבית. התלבטתי בין "הגאון הגדול", "האדם העליון", "זה שחייבים לציית לו", "השקרן" וכמובן "זה שכותב שטויות בשם בדוי"  כמו שאני כותב כעת.

למעשה השם שרציתי היה Riff Raff על שם דמות מפורסמת ממופע הקולנוע של רוקי, אבל הכינוי הזה היה תפוס. אחרי שניסיתי עוד כמה וריאציות על הכינוי זה וכולן היו תפוסות, החלטתי שבעצם אין לי סיבה רצינית להסתיר את שמי (לא התכוונתי לרצוח אף אחד באינטרנט) אבל לכתוב ממש בשם המלא היה נראה לי רציני מדי ולכן יצרתי את הכינוי Motior  המורכב משמי הפרטי ותחילת שם המשפחה.

בהתחלה הייתי פעיל בכינוי הזה בפורומים של תפוז, שם עשיתי מה שהיה נהוג באותם שנים  ועדיין פופולרי – רבתי עם אנשים שאני לא מכיר.

לאחר מכן פתחתי את הבלוג, שם בכל מקרה לא הייתי אנונימי מדי – ברגע שפתחתי אותו שלחתי קישור לכל בני משפחתי וחבריי הקרובים. לכאורה שמרתי על עמימות מסוימת – לא כל הקוראים בבלוג שלי ידעו מהו שמי המלא, אבל למעשה מי שרצה לדעת יכול היה לגלות בקלות את כל הפרטים עליי – אם דרך הפרטים שחשפתי לגבי עצמי פה ושם ואם דרך קישור לפייסבוק שלי שם אני מופיע בשמי המלא ומפרסם קישורים לבלוג (אם כי לא להיפך).

האם מפריע לי שיש קשר בין הבלוג שלי לשם שלי? לא ממש. בכל מקרה אני לא חושף בבלוג פרטים שאני לא רוצה שאנשים יידעו (כי בכל זאת הרבה אנשים שמכירים אותי בחיים האמיתיים קוראים שם) ובמידה מסוימת (אם כי צנועה) אני שמח שמזהים אותי עם הבלוג שלי (כאשר אני כותב דברים מוצלחים).

לאחרונה התפרסם השם המלא שלי בבלוג של השרביט החם. לרגע זה הפתיע אותי וחשבתי לבקש לשנות את זה ולהשאיר שם רק את הכינוי שלי. אבל אחרי רגע החלטתי שזה לא באמת מפריע לי…
הבהרה מאוחרת בעקבות התגובות: הופתעתי לרגע כשראיתי את השם המלא שלי בבלוג השרביט החם. אחרי אותו רגע הבנתי לא רק שזה לא מפריע לי אלא שכבר בעצמי חשפתי את השם המלא שלי בלא מעט מקומות הקשורים לבלוג.

וזה כנראה אומר הכל בנושא.


והרשומה המומלצת היא  – הרוע המושג בקלות בלתי נסבלת – בבלוג של Arik Benedek Chabeef

הלרדניס, או המרכבה שהפכה לדלעת – סיפור לשבת

לפני שנים רבות, בארץ רחוקה רחוקה,חיה נערה אומללה בשם (הבדוי כמובן) הלרדניס.

הלרדניס הייתה אומללה כי אביה התעלל  בה ואמה הייתה חלשה מכדי להתנגד. לפני שאתם מדמיינים דברים ריאליסטיים מדי, אני חש צורך להבהיר כי ההתעללות התמקדה בכך שהלרדניס  הייתה חייבת לנקות את כל הבית, לבשל ולתפור ומעולם לא קיבלה בגדים חדשים או את המפתחות למכונית.

אך גורלה של הלרדניס שפר עליה – אביה מת לפתע מהתקף לב ואמה התחתנה מחדש עם נסיך טוב לב שלו היו שתי בנות יפות וחכמות מנישואים קודמים.

חייה של הלרדניס השתנו מן הקצה אל הקצה: היא גרה כעת בארמון, לבשה שמלות מפוארות והיה לה צבא משרתות שעשה את כל מה שרצתה. כן, הלרדניס לא הייתה צריכה לנקוף אצבע. כל חלומותיה התגשמו והיא הייתה מאושרת.

מאושרת? לא ממש… בתוך תוכה הלרדניס התגעגעה לימים שבהם הייתה עסוקה מבוקר עד ערב בעבודה קשה. האחיות החורגות היו אמנם חברות נהדרות, אבל הלרדניס מצאה את עצמה פעם אחר פעם חולמת על חיי הבדידות כשרק עכברים וגו'קים אירחו לה לחברה.
בתוך תוכה היא הבינה שמצבה הנוכחי היה טוב בהרבה מחייה לצד אביה הביולוגי, אבל החיים האלה היו כל כך משעממים… כל בוקר היא קמה מאוחר, אכלה ארוחת בוקר עשירה ואז חיפשה עיסוקים שיעזרו לה להעביר את הזמן עד לארוחת הצהרים הגדולה.

לפעמים היא קראה ספר ולפעמים סתם בהתה בטלביזיה (בעיקר בטלנובלות ובתוכניות ריאליטי).

אחרי ארוחת הצהרים נהגה הלרדניס לישון שעה-שעתיים ואח"כ שוב חיפשה דרכים להעביר את הזמן עד לארוחת הערב (העשירה). בשעות האלה היא נהגה בד"כ לקרוא עיתונים ולרכל עם אחיותיה החורגות על הנעשה בחברה הגבוהה בארצם.

לאחר ארוחת הערב נהגו בד"כ האחיות לצאת לנשפי ריקודים (או להישאר בבית מול הטלביזיה) עד השעות הקטנות של הלילה.

אפשר היה לסכם את חייה של הלרדניס בשלוש מילים: שעמום אחד גדול.

ואז, ערב אחד הופיע בבית שליח עם הזמנות לשלוש הבנות – הנסיך (לא אביה של הלרדניס אלא נסיך עוד יותר גדול – יורש העצר) עמד לערוך נשף ענקי שבשיאו הוא יבחר את כלתו לעתיד מבין כל האורחות.

(הבחירה תהיה כמובן באמצעות סמסים – הנשף ישודר בשידור חי לכל בתי הממלכה והצופים יוכלו להשפיע בצורה דמוקרטית על בחירת מלכתם הבאה).

עם ההזמנות הגיעו האיחולים. האחיות החורגות, אמא, אבא וכל החברים וקרובי המשפחה היו בטוחים כי הזכייה מובטחת להלרדניס. היא הרי הייתה הבחורה היפה ביותר, המוכשרת ביותר והפופולארית ביותר בכל הממלכה.

אבל הלרדניס לא רצתה לזכות. חתונה עם הנסיך הייתה עבורה כמו גזר דין מוות – היא תהיה נידונה לחיי עושר ובטלה עד יום מותה (שוודאי יהיה רחוק מאוד תודות לתזונה והשגחה רפואית מעולות).

הדבר האחרון שהיא רצתה היה ללכת לנשף. אבל כיצד תוכל להתחמק מכך? כפי שאמר המשורר: מה זה היה לה? העם מחכה!

ערב הנשף הגיע. השמלה המפוארת הייתה מוכנה. הלרדניס ישבה לבדה בחדר מול השמלה ונאנחה.

לפתע נשמע קול פיצוץ עמום ובאוויר מולה הופיע גבר קטן ומכוער (ולא מגולח). הלרדניס נרתעה לאחור והשמיעה קריאת בהלה אבל הגבר המסתורי הצית סיגריה והסביר לה כי הוא הפיי הטוב שלה והוא הגיע כדי להגשים את משאלתה – לא ללכת לנשף.

נפנוף שרביט אחד ושמלת הנשף המפוארת הפכה לצרור סחבות מלוכלכות.

נפנוף שרביט שני ופניה הצחות של הלרדניס התכסו כתמים ואפילו חצ'קונים.

עוד נפנוף שרביט והכרכרה המפוארת של הלרדניס הפכה לדלעת, הרכב לעכבר והמשרת לכלבלב.

הלרדניס הייתה מאושרת! היא רצה למטבח והצטרפה למשרתות שרחצו כלים והכינו ארוחת ערב (עשירה). אף אחת לא זיהתה אותה ומכיוון שבבית היו משרתות רבות שהוחלפו לעיתים תדירות אף אחת גם לא התפלאה לראות אותה שם.

אבל, כשהשעון הורה חצות הרגישה פתאום הלרדניס איך פניה מתנקים מחצ'קונים ובלויי הסחבות שלה מתחילים להפוך לשמלת נשף מפוארת. לתדהמתן של המשרתות האחרות היא ברחה במעלה המדרגות בריצה, מותירה אחריה רק כפכף קרוע ומלוכלך.

אחת המשרתות הרימה את הכפכף אבל רגליה של הלרדניס היו כל כך זעירות שהכפכף לא התאים לאף אחת ולכן מצא את מקומו בפח.

מוסר השכל:  אלוהים נותן כפכפים למי שאין לו רגלים

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – רצועית רוברט – בבלוג של עננת

הסיפור (לשבת) על החתול הירוק

מיצי (שם בדוי כמובן, כי לאיזה חתול קוראים מיצי?) היה חתול (ולא חתולה!) רגיל למדי.

הוא לא היה גדול ולא קטן, לא צעיר ולא מבוגר, לא רגוע מדי ולא משתולל מדי. חתול רגיל.

היה בו רק דבר אחד קצת יוצא דופן בשביל חתול – צבע הפרווה שלו היה ירוק. ירוק כמו של דשא (של השכן כמובן. לא צהוב כמו הדשא שלי).

חתולים אחרים שראו את מיצי בפעם הראשונה תהו לגבי הצבע המוזר שלו, אבל אחרי שהכירו אותו הבינו שהוא חתול רגיל ולא ייחסו חשיבות לצבעו. (חתולים הם מאמינים גדולים באמרה: "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו". בעיקר אם יש בו חלב)

כלבים שראו את מיצי בפעם הראשונה לא תהו כלל לגבי הצבע המוזר שלו (כי הם עוורי צבעים) והתייחסו אליו כאל כל חתול אחר.

ובני אדם? בני אדם זה סיפור אחר… בני אדם (ברובם) לא עוורי צבעים כמו כלבים ולא חכמים כמו חתולים.

לכן כשבן אדם ראה את מיצי בפעם הראשונה הוא לא יכול היה לעבור על כך בשתיקה.

רוב בני האדם ניסו להבין כיצד קיבל מיצי את צבעו.

חלק חשבו שזה איננו צבעו הטבעי אלא מישהו (בן אדם אחר מן הסתם) צבע אותו בצבע ירוק. הם מחו על ההתעללות. חלקם אפילו מיהרו להאשים את ארגוני הירוקים בהתעללות ומיהרו לפזר שקיות ניילון ברחוב לאות מחאה.

אחרים חשבו שצבעו היפה של מיצי היה תוצאה של הנדסה גנטית. הם ניחשו שמיצי הוא הכלאה בין חתול ודשא. הם תהו אם הוא מסוגל לעשות פוטוסינתזה.

רבים מקבוצה זאת כעסו על המדענים המבצעים ניסויים בבעלי חיים. חלקם שרפו מעבדות.

היו כאלה שהניחו שמראה עיניהם מטעה אותם. הם ניסו לבדוק אם מראה החתול הירוק הוא תוצאה של משחקי אור וצל, משקפי השמש החדשים שלהם, הסמים שלקחו או שימוש בפוטושופ.

רוב חברי קבוצה זו התייאשו ואיבדו עניין תוך זמן קצר. הם פנו לחפש חתולים בצבעים מקובלים יותר

היו אנשים שנבהלו מאוד למראהו הירוק של מיצי. הם הניחו שהוא נחשף לחומרים כימיים כלשהם שהם חשופים אליהם כעת ובעוד זמן מה גם הם יהפכו לירוקים. הם חששו מגשם חומצי, מפיגוע אב"כ (אבל לא אטומי) ומאנשי ערוץ ניקולודיאון המתיזים צבע ירוק על כל מי שנקרה בדרכם.

האנשים שהשתייכו לקבוצה כזאת מיהרו להימלט כאילו ראו חתול שחור.

והיו גם אנשים שקיבלו את צבעו של מיצי כדבר טבעי. בד"כ היה מדובר באנשים תמימים, עיוורי צבעים, שוטים או קטנים שחשבו להם שאם יש חתולים לבנים, שחורים, אפורים, צהובים, חומים וג'ינג'ים אין סיבה שלא יהיו גם חתולים ירוקים.

מיצי אהב את האנשים האלה כי הם היחידים שהתייחסו אליו כיאות (ליטפו והאכילו אותו).

יום אחד ניגש אל מיצי ילד חמוד כבן חמש והחל ללטף אותו בעדינות.

מיצי זיהה מיד שמדובר בבן אדם מהקבוצה האחרונה והתמסר בהנאה ובגרגורים עזים ללטיפותיו.

אבל בשלב מסוים הילד התחיל לדבר בקול רם. כנראה לעצמו – כי אף אדם אחר לא נראה בסביבה – אבל אולי בעצם אל מיצי, כי הוא היה החתול היחיד בסביבה.

הילד אמר: "איזה חתול חמוד! אבל ירוק… אף פעם לא ראיתי חתול ירוק… מעניין איך הוא הפך לירוק."

מיצי שחשש מאוד שמא הוא חוזה בהחלפת קבוצה ע"י הילד ועוד רגעים ספורים יפסקו הליטופים מיהר ואמר: "אל תדאג! אני נולדתי ירוק באופן טבעי."

הילד הופתע מאוד. הוא אמר למיצי: "מעולם לא פגשתי חתול מדבר!"

מיצי מיהר להסביר לו שכל החתולים הירוקים יודעים לדבר וגם זה טבעי עבורם.

הילד היה המום. לאחר מחשבה מעמיקה הוא שאל: "יש עוד הרבה חתולים ירוקים?"

תשובתו של מיצי מיהרה להגיע (ולהרגיע): "לא. אני היחיד"

מוסר השכל: העולם היה טוב יותר אם היו בו יותר אנשים ירוקים

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – תרגילים בחשבון – בבלוג של עדה ק

סיכום שנה והחלטות לשנה הבאה

כמו בכל שנה, וכמו הרבה אנשים אחרים, פנה שון (שם בדוי) בסופה של השנה לסיכום השנה שכמעט נגמרה ולתכנון השנה הטרייה שכמעט מתחילה.

כשהתחיל שון לעבור על אירועי השנה, הוא גילה שבעצם הוא כמעט לא עשה כלום במהלך השנה שחלפה.

האירוע הגדול ביותר ללא ספק היה חגיגות יום הולדתו ה-27 בחודש יולי. הוא חגג את יום הולדתו עם כמה חברים נבחרים במסעדה נבחרת לא פחות.

אבל מהו יום הולדת? יום הולדת יש בכל שנה ובסך הכל הוא מסמל את העובדה שהתבגרנו בשנה.

מעבר לכך, לא נרשמו אירועים מיוחדים השנה: שון לא החליף מקום עבודה (למרות שהוא לא היה מרוצה ממקום העבודה הנוכחי שלו), לא עבר דירה (למרות שהוא היה ממש לא מרוצה מהדירה הנוכחית – בעיקר בגלל שהיא הייתה רחוקה מדי מהעבודה), לא קנה מכונית ונאלץ להמשיך לנסוע לעבודה באוטובוסים (שניים – בגלל שהדירה הייתה רחוקה מהעבודה), לא מצא לו בת זוג, לא הוליד ילדים (למיטב ידיעתו), לא הרוויח סכום גדול בלוטו (הוא הרוויח 10 שקלים פעמיים, אבל זה לא נחשב) ואפילו לא אימץ חתול (בכל מקרה בעל הדירה שלו לא הרשה להכניס אליה חיות מחמד).

הסיכום היה מדכא למדי, אבל הייתה בו נקודת אור אחת (בנוסף לכך שהוא חגג יום הולדת!): שון הבין שרשימת ההחלטות לשנה החדשה כבר כמעט מוכנה:

  • הוא ימצא מקום עבודה חדש.
  • הוא ימצא דירה חדשה – אבל רק אחרי מציאת מקום העבודה, כדי שהדירה תהיה קרובה לעבודה
  • הוא יקנה מכונית – אבל רק אחרי שימצא מקום עבודה ודירה, כי רק אז הוא יידע האם הוא באמת צריך מכונית והאם יש לו מספיק כסף לאחזקתה. (ואולי הוא יקבל מכונית ממקום העבודה החדש? הכל יכול לקרות בשנה החדשה!)
  • הוא ימצא לו בת זוג – אבל רק אחרי שימצא מקום עבודה, יעבור דירה ויקנה מכונית – כדי שיוכל להסיע את בת הזוג לדירה החדשה במכונית החדשה לאחר שיאכלו במסעדה יוקרתית על חשבון המשכורת מהעבודה החדשה
  • הוא יוליד שני ילדים – אבל רק אחרי שימצא בת זוג (ברור למה). במחשבה שנייה, אולי אפשר לדחות החלטה זאת בעוד שנה. תלוי בעיקר בבת הזוג (ובעבודה, בדירה ובמכונית)
  • הוא ירוויח סכום כסף גדול בלוטו (ואז יוכל להתפטר מהעבודה. או לחילופין, אם הזכייה תגיע בעיתוי הנכון הוא יוכל לוותר על מקום העבודה החדש, לקנות דירה ומכונית ולמצוא בת זוג)
  • הוא יאמץ חתול – אבל רק אחרי שימצא דירה שמותר לגדל בה חתולים ובת זוג שתאשר לו לגדל חתול ואף תעזור לו בכך

מצב הרוח של שון השתפר מאוד. הוא התחיל לדמיין לו את שנת 2023 כשנה מוצלחת מאוד. הוא כבר חשב כמה יהיה מאושר כשיפנה לסכם את שנת 2023.

אבל לפתע התגנב חשש קטן למוחו – חשש שהלך וגדל במהירות: מה יקרה אם הוא לא יצליח להגשים את כל תכניותיו לשנת 2023?  ומה יקרה אם הוא לא יצליח להגשים אף לא אחת מתכניותיו? האם בסוף השנה הוא יהיה מאוכזב ומדוכא מאוד?

לאחר התלבטות רבה החליט שון לבצע שינוי אחד ברשימה, בכדי לשפר משמעותיות את סיכוייו להגשים לפחות נושא אחד בה: הוא החליף את התכנית לזכות בלוטו בסכום כסף גדול בתכנית (לא פחות טובה) לחגוג את יום הולדתו ה-28 ולהתבגר בשנה.

מוסר השכל: כמה טוב שיש לנו ימי הולדת ואת האפשרות לחגוג אותם

שבת שלום ו-2023 מוצלחת!

והרשומה המומלצת היא – בלוטנית אפריקנית – בבלוג של עננת

ומזל טוב לעננת החוגגת את יום הולדתה היום – 29.12! אמנם יום הולדת יש בכל שנה אבל עננת מאוד מיוחדת ולכן יום ההולדת שלה מאוד מיוחד!