ספרים מעוררי תאבון – סיפור לשבת ולשבוע (או חודש) הספר

בוקי (שם בדוי) היה סופר מתחיל במדינת ישראל (הלא בדויה). כידוע לכולם, להיות סופר מתחיל במדינת ישראל זה ממש לא קל. מעבר ליכולת הכתיבה כדאי לסופרים המתחילים להיות מאוד נחושים או לחילופין בעלי אמצעים.

בוקי בהחלט היה נחוש ולמרבה השמחה עמדו לרשותו גם אמצעים (כלומר כסף) שאפשרו לו לפרסם ספרים על חשבונו, אך לעומת זאת הוא לא היה לגמרי בטוח בכישרון הכתיבה שלו. הוא כתב לא מעט סיפורים קצרים ומעט שירים, אבל בליבו פנימה הוא ידע שגם אם יפרסם על חשבונו ספר שיאגד את סיפוריו, סיכוייו למכור אותו הם לא גבוהים.

להמשיך לקרוא ספרים מעוררי תאבון – סיפור לשבת ולשבוע (או חודש) הספר

הסיפור לשבת על ייסורי הגילוח

סער (שם בדוי) היה בחור שעיר למדי. הוא התחיל להתגלח כבר בגיל 15, אבל בגיל 17 הוא הפסיק להתגלח וגידל זקן מכובד שזיכה אותו בשם החיבה "הרצל" מפי חבריו לכיתה.

גידול הזקן היה צעד נבון מאוד מבחינתו של סער (הרצל) מכמה סיבות טובות:

ראשית, עם זקן הוא היה נראה מבוגר מכפי גילו (17 כזכור) ויכול היה לקנות משקאות אלכוהוליים ללא בעיה (כמעט).

שנית, הוא לא היה צריך להתגלח כל בוקר – ובמקרה שלו אם הוא באמת רצה להיראות מגולח, היה מדובר על להתגלח פעמיים ביום.

ואחרון חביב – הוא הפך לדמות מוכרת היטב ברחבי בית הספר, בהיותו התלמיד המזוקן היחיד (אמיר מכיתה י"ב/2 גם ניסה לגדל זקן, אבל צמחו לו רק כמה דבלולי שיער על הסנטר).

כשהתקרב הגיוס לצה"ל, סער החל לתהות האם הוא צריך להתייצב בבקו"מ (סליחה… מיט"ב) עם זקן או בלעדיו.

מצד אחד, הוא התרגל לזקן והיה ברור לו שיהיה לו יותר קל בטירונות בלי הצורך להתגלח כל בוקר.

מצד שני, עובדת היותו סלבריטאי בבית הספר לא עזרה לו בתחום האחד שהיה חשוב לו באמת: לא הייתה לו חברה.

וזה היה עצוב מאוד. כי הוא מאוד רצה בת זוג ועשה ככל יכולתו (כולל שימוש בספרי ההדרכה החדשים ביותר) אך ללא הצלחה.

דווקא ימים ספורים לפני הגיוס, אחת מבנות הזוג הפוטנציאליות דחתה אותו ואמרה: "הייתי שוקלת… אם רק היית מוריד את הזקן הזה"

נכון שזו דילמה לא פשוטה?

בסופו של דבר החליט סער את ההחלטה הברורה לכל גבר באשר הוא: הוא יעדיף את האשה על פני הזקן (או זקן הפנים?).

הוא התגלח בטקס חגיגי וחזר אל נערת חלומותיו התורנית שהעיפה בו מבט חטוף ואמרה: "בעצם נראית יותר טוב עם הזקן".

אבל הזקן חלף עם הרוח וסער התגייס וסבל רבות בגילוח היום-יומי. בטירונות הוא נאלץ פעמים רבות להתגלח פעמיים ביום ואף נשאר שבת פעם אחת בגלל שלכאורה לא התגלח. לא עזרו כל עדויות חבריו על כך שבבוקר הוא באמת התגלח.

לכן, כשהוצב בבסיס הקבע (אי שם במרכז הארץ, מרחק הליכה ממגדלי עזריאלי) הוא אץ רץ לרס"ר היחידה וחתם על זקן. (לרס"ר היה כמובן רק שפם ולכן הוא לא חתם על הזקן של הרס"ר אלא על טופס המאשר לו לגדל זקן. לסער – לא לרס"ר).

תוך ימים ספורים חזר סער למראה שלו מן התיכון ושוב נחסכו לו דקות ארוכות כל בוקר (וצהריים) בהן במקום להתגלח הוא יכול היה לרחוץ ולסרק את הזקן כדי לוודא ששאריות מארוחת הבוקר לא נותרו בו.

ובחלוף הימים הוא אפילו מצא בת זוג שאהבה את הזקן שלו והכל היה נהדר.

לחודשיים.

אחרי חודשיים בת הזוג (למה שלא אתן לה שם בדוי? שרה.)  הודיעה לסער שהזקן שלו מגרד ואם לא יתגלח בקרוב היא לא מוכנה להתנשק איתו יותר.

כמובן שסער גילח את הזקן שוב, אבל אז שרה גילתה שזיפי הזקן (אותם כינתה "קוצים") דוקרים ומפריעים אף יותר מהזקן.

(במאמר מוסגר אני חש צורך להבהיר כי לצירוף המילים "שזיפי הזקן" בשורה הקודמת אין שום קשר לשזיפים של איש זקן כלשהו).

מכיוון שסער היה שעיר, היו לו זיפים דוקרים כמעט בכל שעות היממה למעט 10 דקות אחרי הגילוח.

באותה הזדמנות גילתה שרה גם שיש בעולם בחורים יפים יותר, חכמים יותר ועשירים יותר מסער ונפרדה ממנו.

שברון הלב של סער לא ארך זמן רב – מאורעות גדולים עמדו בפניו שהשכיחו את שרה חיש מהר: השחרור מהצבא, הטיול הגדול והלימודים באוניברסיטה.

בזמן הטיול (בהודו) כמובן שסער גידל את זקנו באין מפריע ואפילו לא טרח לסרק ולרחוץ אותו.

אבל אחרי שחזר לארץ הוא שוב התגלח (מיוזמתו!) כדי להופיע בפקולטה למדעי הטבע שבאוניברסיטת בן גוריון שבנגב נקי ומסודר.

סער החל ללמוד בחוג למדעי המחשב ואף עשה בו חיל. היתה רק בעיה אחת: אקלים הנגב המדברי לא היטיב עם עור פניו ואחרי כל גילוח, כשהחלו הקוצים לבצבץ, התכסו פניו של סער בפריחה לא נעימה.

מחוסר ברירה נאלץ סער לגדל את זקנו שוב. הוא שקל לחזור בתשובה, אבל ברגע האחרון ממש הוא הצטרף ללהקת רוק מצליחה.

מוסר השכל: במדבר – כל קוץ פרח

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – טעם מעולם אחר – הכפר עג'ר יוני 2022 – בבלוג של עמי בן בסט

האיפור של אופירה (סיפור לשבת)

אופירה (שם בדוי) הייתה נערה חמודה, חכמה ויפה שהייתה כמעט מושלמת פרט לבעיה אחת קטנה: היא סבלה מחוסר ביטחון מסוים בקשר למראה החיצוני שלה.
כמו שציינתי במילה השמינית בסיפור, היא הייתה יפה, אבל לא האמינה בכך.
הוריה של אופירה ניסו לגרום לה להאמין שהיא באמת יפה, אבל היא טענה שהם משוחדים (מה שהיה נכון כמובן) ודרשה מימון לניתוחים פלסטיים מורכבים שבסופם היא תהיה יפה יותר משושנה דמארי (בעצם היא נקבה בשם של זמרת אחרת, אבל אני לא בטוח שכל הקוראים שמעו עליה. חוץ מזה חשוב לציין שכתבתי "יותר").

אחרי התייעצות קצרה בפורומים המובחרים הגיעו הוריה של אופירה למסקנה הברורה כי עליהם לקחת אותה למנתח פלסטי שיסביר לה שאין לה צורך באף ניתוח (ואף לא בניתוח אף).

להמשיך לקרוא האיפור של אופירה (סיפור לשבת)

שבעה שבועות – סיפור לשבת ולחג השבועות

כבר ביום הראשון של חול המועד הפסח התחיל עומר (שם בדוי) לספור את הימים עד לחג השבועות המיוחל. בכל יום בבוקר הוא מיהר להכריז איזה יום זה בספירה וכיצד הוא מתורגם לשבועות וימים.

בני משפחתו וחבריו של עומר תהו מדוע הספירה הזאת חשובה לו כל כך. אביו של עומר שמאוד רצה שבנו ילך בעקבותיו ויהיה רואה חשבון ראה באלמנט הספירה הכנה ראויה למקצועות הריאליים בכלל, למתמטיקה בפרט ולראיית חשבון במיוחד ולכן שמח מאוד על דבקותו של עומר בספירה ועודד אותו להמשיך בה.

דודו של עומר שחזר בתשובה שלמה לפני זמן קצר ראה בספירה הזאת סימן טוב (וגם מזל טוב) להתקרבותו של עומר לדת. כמו שכעת הוא מקפיד על ספירת העומר, וודאי בעתיד הוא יקפיד על קיום מצוות נוספות. על כן גם הוא עודד את עומר להמשיך בספירה כהלכה.

אמו של עומר הבינה כי  המטרה העיקרית של הספירה הינה לגלות כמה זמן יעבור עד לחג השבועות בו יוכל עומר לאכול מעוגת הגבינה המפורסמת שלה (על בסיס ביסקוויטים). מבחינתה זה היה מצוין כי היא זכרה שבשנים הקודמות עומר לא אהב את עוגת הגבינה המפורסמת ולכן היא כמובן עודדה את עומר להמשיך בספירה.

הגננת של עומר זקפה את הספירה לזכותה, מכיוון שהיא עבדה עם הילדים בגן על ספירה מעבר לעשרים וכן על חלוקה בשבע אותה היא המחישה באמצעות מספר הימים בשבוע. בתחילה היה נראה לה כי עומר לא ממש קולט את הרעיון ואפילו מביע התנגדות לכל נושא הספירה, אבל כעת היא הייתה מאוד גאה בעומר ובעצמה ועודדה את עומר להמשיך בספירה.

אחיו הגדול של עומר (שכמובן נקרא בשם הבדוי עודד) שמח לשמוע את הספירה כי כעת הוא סוף סוף יכול היה להסביר למורתו מהי "ספירת העומר". כל בוקר הוא בדק עם עומר בדיוק לאן הגיע בספירה ודיווח למורה בגאווה מה הוא היום בספירת העומר. כמובן שגם הוא עודד את עומר להמשיך לספור.

אבל אחותו הגדולה של עומר (ששמה הבדוי היה דתיה) לא כל כך אהבה את הספירה שלו. היא חשדה שמדובר בהדתה. מדוע שילד חילוני הלומד בגן חילוני יקפיד על מצוות ספירת העומר? היא הניחה שהגננת מלמדת את הילדים עפ"י תכנית הלימוד של חב"ד, או שמשרד החינוך ממשיך להכניס לתוך תכני הלימודים החילוניים קיום מצוות שונות כהכנה לחזרה בתשובה.

דתיה כעסה מאוד על ההדתה הזאת: היום עומר מקפיד על ספירת העומר ובעוד זמן קצר הוא כבר יסרב לדבר אתה או אפילו להסתכל עליה בגלל שהיא אשה!

דתיה פנתה להוריה (שהיו במקרה גם ההורים של עומר) כדי להתלונן על ההדתה הברורה הזאת ולבקש מהם למחות בפני הגננת על כך.

ההורים של עומר מאוד התפלאו לשמע התלונה. אמא של עומר הסבירה שהיא הייתה בטוחה שעומר בסך הכל סופר את הזמן עד ליום בו הוא יאכל את עוגת הגבינה המפורסמת שלה. אבא של עומר הסביר שהוא היה בטוח שעומר פשוט מתאמן על ספירה באופן כללי, בלא קשר לדת.
לאחר שיחה קצרה הבינו ההורים שייתכן שאכן מדובר בהדתה והסכימו לדבר עם הגננת.

הגננת מחתה מאוד על ההאשמה. לדבריה, לגן שלה לעולם לא ייכנסו הדתה או תכנית של משרד החינוך. היא הסבירה שהספירה היא תוצאה ישירה של תכנית הלימודים הפרטית והמצוינת שלה הקשורה רק לספירה ולא לדת. אבא של עומר היה מוכן לקבל את ההסבר בשמחה, אבל אמא של עומר הציעה הצעה מהפכנית ומקורית: לשאול את עומר למה הוא סופר.

לאחר כמה התלבטויות וויכוחים הוחלט שאכן כדאי לשאול את עומר מדוע הוא סופר.
התשובה הייתה מפתיעה מאוד: לדבריו של עומר, הוא סופר כי הוא רוצה להיות סופר.

הוריו של עומר מאוד התרגשו מהתשובה ושאלו את עומר איזה סופרים אהובים עליו. בתשובתו הוא הזכיר את סופר-מן, סופר-מריו וכמובן סופר-מרקט.

מוסר השכל: מה היינו עושים בלי הסופרים?

שבת שלום וחג שבועות שמח!

והרשומה המומלצת היא – מעוג מנוקד ומעוג אפיל – בבלוג של עננת

הסיפור לשבת על הפיל המפולפל

ערב אחד צלצל הטלפון בביתו של פיליפ הפיל (שם בדוי כמובן). על הקו הייתה פיליס מפילדלפיה שבפיה הייתה הצעה יוצאת דופן: היא הזמינה את פיליפ להתארח בתכנית מאסטר שפיל, בה הוא יבשל את הפלפלים הממולאים המפורסמים שלו.

פיליפ התפלא מאוד על ההצעה. ראשית הוא לא הכיר אף פיליס, ושנית הוא לא ידע לבשל פלפלים ממולאים. למען האמת הוא ניסה זאת פעם אחת בחייו אך משום מה הוא מילא את הפלפלים בצמר פלדה ולא היה זה פלא שהפלפלים לא היו להיט גדול.

להמשיך לקרוא הסיפור לשבת על הפיל המפולפל

האות האבודה

היה זה יום חמישי שגרתי עבור מתי (שם בדוי). בבוקר הוא עסק בחקירה סטנדרטית – שוד בתחנת הרכבת.

הוא פענח די מהר את המקרה וחשב כי המשך היום יהיה רגוע.

אך בשעת הצהרים דברים השתנו. הפקיד מסר תיק חדש – מקרה מוזר מאין כמוהו.

מדובר היה בעיתונאי המפורסם (עובדה בדויה)  מוטיאור (שם בדוי). מוטיאור היה ידוע (גם זה בדוי) ככותב פורה המפרסם מדי יום חמישי סיפור הזוי.

מסתבר כי גם באותו בוקר פרסם מוטיאור את סיפורו,  אך הסיפור הפעם עורר תחושת אי נוחות וחשדות כבדים בקרב הקוראים הנאמנים.

בקריאה ראשונה הסיפור נראה הזוי כתמיד, אך מה שהדאיג קוראים רבים היה חסרון אות אחת מסוימת – ודווקא אות שהשימוש בה די נפוץ.

להמשיך לקרוא האות האבודה

יום העצמאות השבעים וארבע למדינת ישראל

דוד בן-גרין (שם בדוי) תמיד אהב לחגוג את יום העצמאות של מדינת ישראל. הוא היה פטריוט נלהב, ציוני בכל רמ"ח איבריו (וברוב שס"ה גידיו) ואוהד גדול של הצבעים כחול ולבן.
כשהתקרב יום העצמאות השבעים וארבע, דוד מצא את עצמו נרגש שבעתיים מהרגיל. (הוא ניסה להתרגש פי שבעים וארבע מהרגיל, אבל הרופא שלו הזהיר אותו שליבו עלול לא לעמוד בהתרגשות. הלב של דוד – לא של הרופא).
הרי לא כל יום חוגגת ישראל שבעים וארבע שנות עצמאות! יתרה מזאת, דוד חישב ומצא שבהסתברות גבוהה מאוד, זה יהיה יום העצמאות השבעים וארבע היחיד של מדינת ישראל אותו יזכה לחגוג בימי חייו.

להמשיך לקרוא יום העצמאות השבעים וארבע למדינת ישראל

האגדה (והסיפור לשבת) על תורמוס ההרים

מוריס תור (שם פרטי בדוי, שם משפחה גם) היה בחור צעיר, שכמו רוב הבחורים הצעירים עסק רבות (לפחות במחשבתו) בחיפוש אחר האחת – הבחורה המושלמת שתסכים לחלוק איתו את חייו. ואם אפשר – כמה שיותר כאלה.

אבל נראה היה שכל הבחורות לא החשיבו את מוריס כמישהו שאיתו יוכלו לחלוק את חייהן (או חלק מהם). אחרי נסיונות כושלים רבים הבין מוריס שהבעיה הייתה פשוטה: הוא לא היה עשיר מספיק. זה מרגיז. האם כל הבחורות הן חומרניות כל כך עד שמחסור מסוים בכסף פוסל אותך מראש?

להמשיך לקרוא האגדה (והסיפור לשבת) על תורמוס ההרים

אליעזר והגזר (סיפור לשבת)

אחר צהרים נעים אחד קרא סבא אליעזר (שם בדוי) לחמשת נכדיו שהיו פזורים ברחבי הבית (כלומר – מול המחשב, ה-WII והטלביזיה) ושאל אותם: "מי רוצה רוצה לשמוע מעשה בגזר"?

הילדים לא מיהרו לעזוב את עיסוקיהם ובודאי לא התלהבו לשמוע סיפור (אפילו מפי סבם האהוב) אבל אז סבא הוסיף כממתיק סוד: "זרע אותו בגן הירק סבא אליעזר!"

המשפט הזה כבר עורר עניין מסוים ועדן (שם בדוי) צעיר הנכדים שאל: "סבא, מה זה גן הירק?"

סבא צחק וענה: "חששתי שתשאל מה זה גזר… גן הירק הוא (או היא) גינה בה מגדלים ירקות.  כשהייתי צעיר לי ולסבתא אלישבע (שם בדוי) היה גן ירק נחמד ליד הבית ושם היינו מגדלים מלפפונים, עגבניות וגזר. אלה היו ימים!"

דן (גם כן שם בדוי – ומעתה אנא הניחו שכל השמות בסיפור בדויים גם בלי שאציין זאת) , הנכד האמצעי שאל: "למה גידלתם ירקות בגן? לא היה לכם סופרמרקט? "

לשאלה צפויה זאת סבא שמח לענות: "לא רק שלא היה סופרמרקט, אלא גם היה מחסור כללי בירקות בגלל הצנע לכן כמעט כל משפחה השתדלה לגדל מזון בעצמה. אבל לא על הצנע אני רוצה לספר אלא על הגזר! גזר, גזר, גזר גזר, גזר – אין כמוהו גזר!"

הילדים כעת כבר באמת התעניינו בסיפור והתקבצו סביב סבא מוכנים לשמוע סיפור מרתק.

סבא, כהרגלו, לא אכזב: " פעם באתי אל גן הירק. אחת ושתיים פשטתי ידיים ומשכתי בגזר. כבר הזכרתי שאין כמוהו גזר? משכתי ימינה, משכתי שמאלה – ולא זז הגזר!"

יובל, הנכד הבכור שיסע את סיפורו של סבא ושאל: " לא היית צריך סולם כדי לקטוף את הגזר מהעץ?"

סבא היה המום לרגע מעצם השאלה אבל הוא התעשת וענה: "לא יובל, גזר לא צומח על העץ. הוא צומח מתחת לאדמה. הוא למעשה שורש מעובה."

סבא לא צפה את התגובה לדבריו… קריאות "איחס" "איזה גועל!"  "הוא מכוסה באדמה"? עלו מכל עבר. נראה היה שהנכדים לא יסכימו לאכול יותר גזר לעולם. (האם הם הסכימו לאכול גזר קודם לכן? אני לא בטוח)

סבא הזדרז להמשיך בסיפור בתקווה שהילדים ישכחו את הפרטים  המלוכלכים (בבוץ): "קראתי לסבתא אלישבע (שאז עוד לא הייתה עוד סבתא) לעזרתי. היא גם פשטה ידיים ומשכה יחד איתי בגזר. משכנו ימינה, משכנו שמאלה – ולא זז הגזר!"

"ואיפה הייתה אמא?" שאל עדן.

"אני שמח ששאלת!" – קרא סבא –  "אמך אביגיל רצה לעזור לנו. גם היא פשטה ידיים ושלושתנו משכנו בגזר. משכנו ימינה, משכנו שמאלה – ולא זז הגזר."

"זה היה באמת גזר שאין כמוהו!" – קרא עומר – "אז  מה עשיתם? הלכתם לחנות לקנות גזר? או שמא הייתה אז שביתת חקלאים ולכן לא היה גזר בחנויות?"

"בכלל לא היו אז חנויות!" – ענה לו דן – "סבא כבר אמר שלא היה סופרמרקט ולא היה אוכל!"

"חנויות היו" – אמר סבא – "אבל אנחנו רצינו את הגזר שלנו! למזלנו הבהב הכלב בדיוק הגיע לעזור. הוא פשט רגליים ו…" סבא עצר באמצע המשפט כשראה את מבטי חוסר האמון על פני הילדים. "אתם צריכים להבין שהבהב היה כלב נהדר. הוא היה מאולף ותמיד רצה לעזור ו…"

"אבל סבא" – עצר אותו איתי – "אין לנו בעיה עם כלב שרוצה לעזור. זה רק מוזר שקראת לו הבהב!"

סבא אליעזר נאלץ להסכים שהשם היה לא משהו אבל העדיף לא לתרץ תירוצים. הוא כבר רצה לסיים את הסיפור.

"הגזר כמובן לא זז.משכנו ימינה ושמאלה – וכלום. ואז הגיע מיאו החתול. כן, אני יודע – השם לא משהו, אבל ככה קראנו לו. הוא גם רצה לעזור והוא…"

"סבא! זה כבר מוגזם! אתה בטח ממציא!" קראו כל הנכדים יחד ועומר הוסיף:"נראה לי שבאמת לא היה כמוהו גזר! אפילו הוא לא היה!"

סבא קצת נעלב.אמנם הסיפור היה בדוי ברובו, אבל הוא היה מבוסס על סיפור אמיתי. באמת הייתה לו גינת ירק ובאמת הוא גידל בה גזר.

הוא משך בכתפיו ואמר: "אם אתם לא רוצים לשמוע את סוף הסיפור,אין לי בעיה. אבל תדעו לכם שהיה גזר שאין כמוהו ונאבקנו איתו זמן רב. כעת לכו לשחק."

הנכדים הבינו שהם חצו את הגבול וניסו לשכנע את סבא לסיים את הסיפור. זה לא היה קשה.

"אז איפה הייתי? כן,מיאו החתול גם ניסה לעזור. משכנו ימינה, משכנו שמאלה – ולא זז הגזר."

"ואז קראתם לפועל תאילנדי שיעזור?" שאל איתי.

"מה פתאום? אף אחד לא שמע אז על תאילנד! האמנו אז בעבודה עברית (או ערבית) או להיעזר בחיות מחמד! בקיצור… כן, אז הגיע עכבר אפור השכם לעזור לנו ו…"

"ויצא הגזר?" שאל עדן בשמחה.

"לא בדיוק…" – ענה סבא" – "החתול עזב את הגזר ורץ אחרי העכבר. הבהב חשב שזה הזמן לשחק והתחיל לרדוף אחרי החתול. אביגיל ניסתה להפריד ביניהם וסבתא קראה לה שלא תלכלך את השמלה ואני נשארתי לבד עם הגזר.

ואז פתאום הבנתי! למשוך ימינה ושמאלה לא היה הגיוני!  משכתי כלפי מעלה – ויצא הגזר!"

מוסר השכל: סוף מעשיה במחשבה תחילה

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – קצרצר על הזקן הרוכב על כתפי – בבלוג של מרית ג"ץ בן ישראל

האגדה (והסיפור לשבת) על הפרח הגנרי

גרי (שם  בדוי) היה טיפוס גנרי. בילדותו הוא מעולם לא התבלט, אך דווקא משום כך נבחר תמיד  לייצג את כיתתו באירועים שונים, או – ליתר דיוק – להתלוות לאלה שנבחרו לייצג את הכיתה ולשמש להם רקע.

כך קרה שתמונתו של גרי הופיעה פעמים רבות בעיתונים והוא אפילו זכה להופיע בטלוויזיה מספר פעמים לא מבוטל, אך שמו מעולם לא הופיע בצמוד לתמונה. הוא תמיד היה אחת הדמויות ברקע.

להמשיך לקרוא האגדה (והסיפור לשבת) על הפרח הגנרי