איה פלוטו – גרסת 2021

פלוטו (שם בדוי) היה כלבלב מכפר שמריהו.

היה לו הכל – כורסא מפנקת מעור אמיתי, הליכון לטיולי אתגר ארוכים, בובת חתול בגודל טבעי המשמיעה קולות יללה אמיתיים כשנושכים אותה, בובת אוגר, בובת עכבר, בובת כלבה ועוד אוסף בובות ענקי, טבח מיוחד שרקח לו את מיטב תבשילי הכלבים היישר מפאריז (כולל מרק עצמות משובח), פיליפינית שתפקידה לקחת אותו לטייל בחצר רחבת הידיים של הבית שבו התגורר ולאסוף את תוצריו, וטרינר צמוד שהיה מגיע לביקורי בית בכל פעם שפלוטו חש לא בטוב, פסיכולוג כלבים מיוחד שהיה מגיע בכל פעם שהוטרינר לא הצליח למצוא מה הסיבה לכך שפלוטו חש לא בטוב וטען שהכל בראש שלו וכמובן בעלת בית בלונדינית מהממת ושמורה היטב שהייתה מפנקת את פלוטו בליטופים ודגדוגים מפעם לפעם (בממוצע אחת לשבוע לרבע שעה) ומכנה אותו "פלוטוניו מתוקי של אמא".

זה טוב ויפה, אבל בעצם נמאס לו לשבת כך לבדו. פלוטו הרגיש בודד. לא עזרו השיחות הארוכות עם הפסיכולוג (לדעתו של פלוטו הפסיכולוג לא באמת הבין אותו וסתם חיקה את נביחותיו. הוא ניסה להסביר זאת לבעלת הבית, אך ללא הצלחה). לא עזרו גם המשחקים בבובות הרבות שעמדו לרשותו ואפילו לא המשחקים עם בעלת הבית – שגם כך הפכו יותר ויותר נדירים.

מה עשה? קרע את החבל הוירטואלי שקשר אותו לבית (הפסיכולוג מזמן אסר לקשור אותו ברצועה כדי לא לגרום לו לטראומה נפשית), נבח הב הב, ניצל הזדמנות שבה שער החצר היה פתוח ונשא את רגליו.

הוא רץ בשבילים, הוא רץ ברחובות, את מי הוא יפגוש? מעניין מאוד!

בכל אופן, לפחות ככה הוא חשב לעצמו. כי מאז שהוא זכר את עצמו בתור גור הוא פגש בעצם רק ארבעה אנשים – בעלת הבית, הפיליפינית, הוטרינר והפסיכולוג. (את הטבח הוא מעולם לא פגש!)

מרחרוחים חטופים של רגליהם של אותם ארבעה אנשים הוא למד כי בעולם יש עוד אנשים ועוד כלבים – ואולי אפילו בעלי חיים מסוגים שמעולם לא ראה ולא הריח. הוא רצה לראות ולהריח את העולם, להכיר ידידים חדשים ואולי אפילו לממש שאיפות רומנטיות מודחקות.

ובאמת, הנה מולו יצור ירקרק משונה, מי יודע מה שם הייצור? עפ"י הכתובת על אחוריו זהו טרקטור ג'ון דיר! (אפילו בכפר שמריהו עובדים בכביש…)

"שלום לך טרקטור!"  ומה התשובה? עונה הטרקטור לפלוטו: "טרררר טרררר"

נבהל פלוטו ונסוג לאחור ואילו הטרקטור התקדם והשפריץ על פלוטו שלנו גל מים עכורים משלולית עמוקה בכביש.

פלוטו נמלא מבוכה והציץ לתוך השלולית.

מתוך השלולית מציצות בו עיניים – של כלב! מה יש שם מתחת למים?

כן, כצפוי מתחת למים נמצאו כמה זחלי יתושים והרבה לכלוך.

פלוטו נסוג מהשלולית – לא כל כך שמח, אבל  בכל זאת – היום יפה, ונדמה לו שהוא רואה נרקיס פורח.

ועל הפרח יושב יצור נהדר – נדמה לו ששם היצור הוא פרפר!

פלוטו רץ בשמחה אל הנרקיס והפרפר ואפו נחבט בעוצמה בעמוד ברזל… מסתבר שהיה מדובר בפסל סביבתי בצורת פרח ופרפר. נראה היה שהפסל לא נפגע כלל, אך אפו של פלוטו כאב מאוד. הביט בפסל נדהם ועצוב וחשב לו –  "מדוע כלבים לא עשויים מברזל? זה עלול לחסוך הרבה כאבים…"

פלוטו נסוג לאחור כואב והמום וכמעט שירד לכביש – אך מי זה שם בא? תושב כפר שמריהו! קורא: "תיזהר אידיוט!" והמרצדס דוהר. נראה מי יגיע יותר מהר! כמובן שהמרצדס השיג, אבל הוא דרבן את פלוטו לרוץ מהר לכיוון הבתים.

חזר לכפר, נכנס למעדנייה. "שלום לך אשה טובה, אפשר אולי לקבל אומצה?"

"טיפש מטופש!" המוכרת עונה "אני מוכרת קוויאר וגבינה מסריחה!"

"אם אין לך כסף – עוף לי מהעיניים! כלב מלוכלך מקומו בסמטאות ירושלים!"

הרימה המוכרת מטאטא ואיימה לעשות שפטים בפלוטו המסכן כשלפתע נכנסה לחנות הפיליפינית שלו!

"פלוטו שלנו! שלום וברכה! חזרת הביתה – איזה שמחה!"

לקחה הפיליפינית את פלוטו חזרה הביתה, רחצה אותו וקראה לטבח שיבשל לו מרק עצמות משובח – כי כבר זמן לאכול ולשכב לישון.

מוסר השכל:  כל כלב בא יומו

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – בר-דרבן הסירה – בבלוג של עננת

אוטוביוגרפיה של מישהו אחר– סיפור לשבת

אוטו (שם בדוי כמובן) רצה להיות סופר כבר מגיל צעיר מאוד. בעצם, לדעתו, זה לא היה רצון אלא פשוט ייעוד. הוא היה מיועד להיות סופר. ולא סתם סופר, אלא סופר מאוד מצליח שמרוויח המון כסף. כזה שספריו מעובדים לסרטים ומתורגמים לכל השפות המדוברות בעולם (וגם לכמה שכבר לא מדוברות).

כבר בכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי כתב אוטו מספר לא קטן של סיפורים (לצד מספר קצת פחות לא קטן של שירים). עולם המבוגרים (כלומר ההורים והמורים של אוטו) קיבלו את הסיפורים בשמחה והחמיאו מאוד לאוטו על כשרונו הגדול.

להמשיך לקרוא אוטוביוגרפיה של מישהו אחר– סיפור לשבת

הסיפור (לשבת) על חצי הכוס המלאה

חן (שם בדוי – השם האמיתי שלה היה פוליאנה, אבל גם הוא היה בדוי) הייתה ידועה תמיד כבחורה אופטימית.

טוב, המשפט הזה לא מדויק כלל. עד גיל 17-18 אף אחד לא הכיר אותה כ"בחורה אופטימית". למעשה עד גיל 13 היא הייתה ידועה כ"ילדה אופטימית" ואילו בין הגילאים 13 ל-17 (בערך) היא הייתה ידועה כ"נערה אופטימית".

אבל זה לא חשוב- החשוב הוא שלחן הייתה היכולת המדהימה והנדירה לראות תמיד את חצי הכוס המלאה.

להמשיך לקרוא הסיפור (לשבת) על חצי הכוס המלאה

הסיפור לשבת על ההחמצה הגדולה

נוחם (שם בדוי) חי תמיד בתחושה גדולה של החמצה. הוא הסתובב לו בפנים חמוצות ונטר טינה לעולם על ההחמצות הגדולות שהיו מנת חייו.

בעצם זה לא היה תמיד.  בצעירותו נוחם קיבל את העולם בשמחה. הוא היה קם כל בוקר בתחושה שהיום הוא היום הראשון של שארית חייו. הוא דגל באמרה האמריקאית הידועה כי אם החיים מזמנים לך רק לימונים – הכן לימונדה.

ובאמת, כבר בגיל 12 הוא פתח ביוזמה העסקית הראשונה שלו- כמו בסרטים האמריקאים הוא פתח דוכן לימונדה מול ביתו.

להפתעתו ולאכזבתו היוזמה לא הצליחה כל כך. הקונים הלא רבים התלוננו על איכות הלימונדה שלו. פלוני טען כי אין בה מספיק סוכר ואלמוני התלונן כי איננה קרה מספיק. בסופו של יום האשים נוחם את טעמו של הציבור ונותר עם הרבה לימונדה ועם טעם חמוץ בפה.

אבל טעמה של ההחמצה הראשונה הזאת לא ריפה את ידיו. בגיל 14 הוא פתח ביוזמה עסקית חדשנית – מכירת תפוזים בתחנת הרכבת. התוכנית הייתה גאונית בפשטותה – הוא קנה קילו תפוזים בחמישה שקלים ומכר כל תפוז בחמישה שקלים.

ביום הראשון ליוזמתו החדשה הוא התייצב בתחנת הרכבת בשמונה בבוקר אך לאכזבתו הרבה הוא גילה שהוא החמיץ את הרכבת – מסתבר שבמקום מגוריו הקטן הרכבת יצאה בשבע וחמישים ולאחריה לא היו עוד רכבות במשך שלוש שעות.

ברוב ייאושו נוחם קילף תפוז והתחיל לאכול אותו. הוא ממש לא הופתע לגלות שהתפוז היה חמוץ.

בגיל 16 התאושש נוחם סוף סוף מכישלון יוזמותיו העסקיות הקודמות ופתח ביוזמה חדשה – צביעת דירות. מכיוון שהחליט לחשוב צעד אחד קדימה הוא ניגש לטמבוריה הרחוקה (הקרובה הייתה מאוד יקרה) וקנה עשרים גלון של צבע צהוב לימוני (עם נטייה לזרחני) שהיה במבצע משתלם במיוחד. לאחר מכן הוא פרסם ברחבי העיר את שירותיו המקצועיים אך נדהם לגלות כי הביקוש לצביעת דירות בצבע לימון היה במגמת ירידה מזעזעת יחסית לשיא של שנת תחמ"צ.

בסופו של דבר הוא השתמש בצבע כדי לצבוע את דירתו (ללא ידיעת הוריו שהיו בחופשה בצמח).

שוב חלפו להן שנתיים ושוב עלה במוח של נוחם רעיון מקורי מאין כמוהו – הוא ייכנס לעסקי קניית ומכירת החמץ. להבנתו הרבנות החמיצה הזדמנות של ממש בכך שלא עשתה רווחים נאים ממכירת החמץ. הוא הכין תוכנית עסקית מפורטת עליה הוא שקד ימים ולילות . לאחר שהתוכנית הייתה מושלמת לדעתו הוא רץ לפגישה עם הרבה הראשי הספרדי. בכניסה למשרד הרב הוא גילה שהוא שוב החמיץ את ההזדמנות – הוא פגש שם את אחמד שבדיוק קנה את כל החמץ של העיר במחיר הרגיל.

שבע מרורים (או בעצם מחמצים) וכישלונות החליט נוחם כי די לו ביוזמות אלה. יותר לא יראה את פרצופו החמוץ בעיר. הוא הסתגר בבית הוריו כשהחלטתו נחושה לא לעבוד יותר כל חייו.

הוריו לא קיבלו את היוזמה החדשה בעין יפה. לא מספיק שבנם הסתובב בפרצוף חמוץ בבית 24 שעות ביממה, הוא גם לא תרם דבר לכלכלת המשפחה. לאחר ויכוחים רבים החליטה אמו כי על נוחם לכל הפחות ללמוד לבשל ולהיות אחראי לארוחות בבית.

בימים הראשונים להסדר החדש נטה נוחם להוסיף לאוכל יותר מדי חומץ. אך לאט לאט הוא גילה שהוא אוהב להכין אוכל ויש לו כישרון לכך. במשך הזמן למד נוחם להכין עוד ועוד סוגי מאכלים ותוך זמן קצר הוא למד (כצפוי) להחמיץ מלפפונים.

המלפפונים החמוצים של נוחם היו מצוינים. כל מי שטעם אותם שיבח את טעמם החמצמץ בדיוק במידה הנכונה.

לאחר שנתיים של הסתגרות בבית יצא נוחם ביוזמה חדשה – הוא פתח דוכן חמוצים בשוק. הפעם זו לא הייתה החמצה.

 עסקיו של נוחם שגשגו ותוך שנים ספורות הוא זכה לתואר הנכסף – מלך החמוצים.

מוסר השכל: כל המחמיץ מלפפון אחד כאילו החמיץ בעיטת עונשים מאחד עשר מטר

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – כחול – בבלוג של Jud

ביכורי קציר חיטים – סיפור לשבת ולשבועות

יותר מכל החגים אהב בכור (שם בדוי כמובן) את חג השבועות.
וזה היה קצת מוזר. אולי אפילו יותר מקצת. בינינו, כמה אנשים יאמרו שהחג האהוב עליהם הוא שבועות?

יש האוהבים את פסח (בגלל האביב), יש שאת פורים (בגלל התחפושות) יש שאוהבים את חנוכה (בגלל הסופגניות, או האש אם הם פירומנים) ואפילו יש אנשים שאוהבים את ראש השנה. אבל שבועות? מה כל כך מיוחד בחג הזה?

להמשיך לקרוא ביכורי קציר חיטים – סיפור לשבת ולשבועות

לכל מצליחן יש מגנט (ולכל שבת יש סיפור)

כשיגאל (שם בדוי) היה כמעט בן חמש, הוא חזר ממסיבת יום הולדת אצל חבר מרוגש כולו.  היה לו כיף. הוא רקד ושר ושיחק ואכל ממתקים ובעיקר קיבל שלוש מתנות – גם הפתעה (דביקי – אימת ההורים), גם פרס (סרגל – מכיוון ששר "הכי יפה" את "היום יום הולדת") וגם מגנט (כן, פרסומת של הבחור שתמורת סכום צנוע הפעיל את הפעוטות וחילק את הפרסים).

הוריו של יגאל שמחו בשמחתו ולא טרחו להסביר לו את ההבדל בין "פרס" ל"פרסומת" (בסה"כ אותו שורש, אז למה להיכנס לצרות?) אבל הם שילמו על זה ביוקר כשמסיבת יום ההולדת של יגאל עצמו התקרבה והוא דרש כי אותו מפעיל ("מושיק הליצן") יערוך גם את המסיבה שלו. להורים היו רעיונות אחרים, אבל אחרי לחץ פיזי מתון (שכלל השכמות בחמש בבוקר עם השאלה החוזרת: "הזמנתם כבר את הליצן?") הניסיון המגומגם להסביר שהם לא יודעים איך להשיג אותו נתקל בנפנוף של המגנט עם הצבעה על מספר הטלפון.

להמשיך לקרוא לכל מצליחן יש מגנט (ולכל שבת יש סיפור)

הסיפור (לשבת) על הדייג ודג הזהב

רבים מכם ודאי מכירים את הסיפור הקלאסי על הדייג שהעלה בחכתו (או ברשתו) דג זהב מדבר שיכול היה להגשים את משאלותיו.

ובכן, צר לי לבשר לכם כי הסיפור הנ"ל לא התרחש במציאות.

צר לי לא פחות לבשר לכם כי הסיפור לשבת השבוע לא יעסוק בנושא הקלאסי הנ"ל.

אבל, לעונג לי הוא לבשר לכם שאחרי עבודת בילוש מעמיקה מצאתי את המקור לסיפור הקלאסי – מסתבר שהוא מבוסס על סיפור אמיתי  שהתרחש בארצנו.

ללא הקדמות נוספות – קבלו את הסיפור האמיתי על הדייג ודג הזהב.

בני הדייג (שם בדוי אך מוגן) היה חובב דייג מושבע מגיל צעיר. כל שבת וחג הוא היה מתייצב על שובר הגלים בחוף בת ים ומטיל חכתו למים. היו הרבה סיבות בזכותן בני אהב לדוג.

ראשית, בני אהב דגים.

שנית, בני אהב את הרוגע  והשלווה שאפפו אותו בזמן שישב ליד החכה והמתין לשללו.

שלישית, בני אהב את שתיית הבירה שהתלוותה לדייג.

רביעית, בני אהב את החברה הנעימה של הדייגים האחרים איתם שוחח על ענייני דיומא.

וסיבה חמישית ואחרונה – בני אהב את הבדידות שהקיפה אותו לאחר שהשתכר מכל הבירות, רב עם הדייגים האחרים על ענייני דיומא וננטש על ידיהם על החוף.

הייתה רק בעיה אחת שהטרידה את בני בהקשר לתחביב הכמעט מושלם שלו – הוא מעולם לא תפס אפילו דג אחד.

בשנים הראשונות הוא היה בטוח שזה יגיע עם הזמן וקצת סבלנות, ציוד טוב יותר ותולעים שמנות יותר יצליחו לגרום לו לתפוס דגים, אבל אחרי חמש שנים של דייג בכל שבת וחג ללא תוצאות הוא התחיל להתייאש.

בני השתמש בכל הרמזים והשיטות שהודלפו לו ע"י דייגים ותיקים ממנו, אך ללא הועיל.

לאחר ניסיונות רבים לחשוף את סוד הדיג המוצלח, הוא סוף סוף הצליח לגלות את השיטה הבטוחה לתפיסת דגים שמנים: דייג בפארק דיג.

בני נטש  את מקומו הקבוע על שובר הגלים בבת-ים ועבר לדוג בפארק דיג בצפון. כבר ביום הראשון שלו בפארק הצליח בני להעלות בחכתו כחמישה קילו של דגים טריים ומשובחים.

הבעיה היחידה הייתה שהתחביב נהיה יקר בצורה משמעותית…  בני לא יכול היה להרשות לעצמו להגיע לפארק הדיג בכל שבת ותסכולו גבר.

לאחר שלוש שבתות ללא דיג הרגיש בני כמו דג מחוץ למים. הוא ניסה לחדור לפארק הדיג בלי לשלם, אך נתפס ע"י שני גברתנים ונזרק החוצה ללא גינוני כבוד.

כאן, באחת מנקודות השפל של חייו, גילה בני תגלית מפתיעה. בזמן שהועף בקשת מעל גדר הפארק, הוא הצליח להבחין כי מצידו השני של הכביש הראשי שוכנות בריכות דגים לא מגודרות (!).

בשבת הבאה התייצב בני מעבר לכביש והתיישב לדוג בבריכות הדגים של הקיבוץ השכן.  השלל היה נאה ובמשך כמה שבועות נראה היה שבני הגיע אל המנוחה והנחלה, אך בשבת החמישית הוא כמעט נתפס ע"י קצין הביטחון של הקיבוץ. ממש ברגע האחרון הוא הבחין בטנדר הנוסע לכיוונו על דרך העפר והוא הצליח לחמוק אל הסבך.

החל מהשבת הבאה בני החל לנקוט בטקטיקות חדשות כדי להמשיך בתחביבו בלי להיתפס. הוא היה מחנה את רכבו רחוק ככל האפשר מבריכות הדגים, לובש בגדי הסוואה , מרכיב משקפי שמש ומדביק שפם מלאכותי ובעיקר מגיע לבריכות בשעות לא קונוונציונליות.

הריגוש שבהתחמקות מקצין הביטחון הוסיף לא מעט לחוויות הדיג ולאט לאט גילה בני שהוא נהנה יותר מתכסיסי ההתחמקות מאשר מהישיבה עם החכה ליד המים.

במקביל גילה בני עוד שתי תגליות מפתיעות. הראשונה הייתה כי הוא כבר לא אוהב לאכול דגים. אמנם הוא אוהב לדוג אותם, אבל ניקוי הדגים וריח הדגים המבושלים גרם לו לבחילה.

התגלית השנייה הייתה כי הנסיעות השבועיות לבריכות הדגים בצפון גובות מחיר כבד מרכבו – בבלאי ובדלק.

בני חיבר אחת ועוד אחת ועוד אחת והגיע לתובנה מעמיקה: לא צריך לנסוע עם חכה עד למעגן מיכאל כאשר בקניון במרחק הליכה מביתו שוכנת חנות חיות מחמד עמוסה באקווריומים.

התחמקות לחנות,שליית דג מן האקווריום ובריחה מהירה יספקו את תשוקתו העזה של בני לדייג – או ליתר דיוק – לתכסיסי התחמקות והרג דגים.

הבעיה העיקרית הייתה שחנות החיות הייתה סגורה בשבת. אבל בני לא נשבר. הוא הבין כיצד ניתן ליהנות מכל העולמות. הוא חזר בשבתות לשובר הגלים שם התרועע עם חבריו הדייגים (ולא תפס דגים) ובימי שלישי אחר הצהרים הוא היה ניגש לקניון לדוג דגים.

בני נכנס לחנות החיות, הסתובב סביב כלובי הציפורים, משם עבר בצעד זהיר לאקווריומים וברגע של חוסר תשומת לב מצד המוכר הוא הכניס יד למים ותפס דג גופי אותו תחב מיד לכיסו.

תחושת הסיפוק הייתה מעבר לכל דמיון.

בשבוע הבא בני העז יותר ויצא מחנות החיות כשבכיסיו שני דגי קרב סיאמיים.

בשבוע השלישי בני כיוון את צעדיו אל מה שהחשיב כדג השמן ביותר בחנות – דג זהב. בני הביט ימינה ושמאלה, וידא שאף אחד לא שם לב למעשיו ובזריזות תפס דג זהב שמן וגדול.

להפתעתו הרבה, פתח דג הזהב את פיו ואמר: "אנא, אל תאכל אותי!"

בני לא הכיר את האגדה הותיקה על הדייג ודג הזהב (שכאמור הייתה מבוססת על סיפור זה ולכן עדיין לא נוצרה אז) אך מכיוון שהיה ישראלי מבטן שאל מיד: "ומה יצא לי מזה?"

הדג ענה: "אני דג שיודע לדבר! אם תקנה אותי תוכל להרוויח הרבה כסף מהצגתי בקרקס!"

בני לא השתכנע. "אני אוהב את הריגוש שבהוצאת דגים מן המים…. אני לא צריך כסף ולא אוהב קרקסים!"

הדג נשם בכבדות ואמר במהירות "אני אמלא כל משאלה שלך! רק תחזיר אותי למים!"

בני ניסה לחשוב במהירות. בזווית העין הוא כבר קלט את המוכר מתקרב לכיוונו. "בעצם, יש דבר אחד. האם אתה יכול לגרום לכך שיכתבו עלי ספר רב מכר?"

הדג חשב רגע וענה: "אני יכול לעשות משהו קרוב… אני יכול לגרום שיכתבו עליך סיפור לשבת!"

המוכר היה כבר ממש קרוב. בני זרק את הדג חזרה לאקווריום ויצא בצעד מהיר.

מוסר השכל: טוב שם טוב משמן דגים טוב

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – השתקפות שלווה – בבלוג של L Weaves Words (יש קרבה מסויימת לסיפור שלי…)

חג שני של פסח

"אבא" – שאל משה (שם בדוי) ביום האחרון של חול המועד את אביו עמרם (שם בדוי גם כן, אבל מובן בהקשר זה).
"רצית לשאול משהו?" – שאל עמרם את בנו משה.
"אני חושב שכן" – ענה משה – "אבל מרוב סוגריים ושמות בדויים כבר שכחתי מה רציתי לשאול והאם בכלל רציתי לשאול… למה אתה חושב שרציתי לשאול משהו?"
"משתי סיבות"  ענה עמרם – " הראשונה היא שאני יודע שאתה בן חכם ולכן מן הסתם אינך זה שאינו יודע לשאול. והשנייה היא שהמילים הראשונות ברשימה אחרי המילה 'אבא' הן – 'שאל משה' – מה שמרמז שרצית לשאול משהו"

להמשיך לקרוא חג שני של פסח

הבאבא תור – סיפור לשבת

מירית (שם בדוי) האמינה כל חייה בכוחות נסתרים שיכוונו את דרכה ויעזרו לה למצוא את מקומה במסתרי היקום

כבר בגיל צעיר היא עסקה בתפילות לבורא העולם הכל יכול שיסייע לה להצליח במבחן או לקנות את ליבו של נער חתיך (ומכיוון שממילא הכל נתון בידי שמים, היא לא עשתה דבר כדי להצליח במבחן או לרכוש את ליבו של הנער מעבר לתפילה)

כשהתבגרה קמעא, הבינה מירית שתפילות לבורא עולם הן אמצעי פרימיטיבי משהו להשגת מטרותיה בחיים ולמאמין המודרני יש שלל אמצעים מדעיים ומתקדמים בהם עליו לנקוט כדי להשיג את מטרותיו.

בגיל 18 נחשפה מירית לעולם הקבלה העשיר (לאחר שהשתחררה מהצבא מטעמי דת היא ניסתה גם להבין מהי הדת). מירית הופתעה לגלות מבחר קמעות, השבעות ולחשים הטובים לכל אירוע ומטרה בחיים.

תורת הקבלה הלמה היטב את סגנון חייה של מירית, אך יום אחד הלמה בה הידיעה כי הרב שלימד אותה את תורת הקבלות לא נתן קבלות תמורת התשלומים שקיבל ולמעשה כשדיבר על תורת הנסתר התכוון בעיקר להסתרת הכנסותיו ממס הכנסה.

שבורה ומדוכאת התירה מירית את החוט האדום מעל פרק ידה, ארזה את מיטלטליה המעטים ונסעה למקום רוחני באמת – הודו. היא הצטרפה לחסידיו של הגורו מהישכבמאשלך ושם למדה אהבה, שוויון וגם אחדות.

לכמה חודשים מירית הרגישה מאושרת. היא פתאום הבינה – לראשונה בחייה – כי ליהדות אולי אין מונופול על הרוחניות ועל הקשר לאלוהים.

אחרי שבועיים בכפר החסידים של הגורו מהישכבמאשלך הגיע הרגע הגדול – מירית נקראה ללמוד אהבה באופן אישי היישר מפיו (ואברים אחרים) של הגורו הנערץ.

הפגישה נקבעה לחצות הלילה במושב האחורי של מכוניתו של הגורו.

מירית הנרגשת התרחצה בנהר הקדוש שזרם במרכז הכפר, מרחה את גופה בקטורת וניגשה בעשר דקות לפני חצות אל המוסך הגדול בו חנתה מכוניתו של הגורו.

להפתעה ואכזבתה, כשהיא פתחה את דלת המוסך נתגלו לעיניה הנדהמות 23 מכוניות רולס רויס לבנות.

מירית לא ידעה באיזו מכונית לחפש את הגורו… נסערת ומבולבלת היא רצה חזרה לבקתתה, אספה את מיטלטליה העוד יותר מעטים (הרבה נתרם לגורו עם הגעתה) וכבר למחרת היא הייתה על המטוס לארץ.

המצב נראה לא טוב, אך למזלה הרב פגשה מירית (דרך האינטרנט) במתקשרת ידועה שבעזרת מסרים מחייזרים ידעה כיצד לסייע לה.

המתקשרת, לאחר התייעצות ארוכה עם החייזרים, יעצה למירית לנסות להתקבל לעבודה כנציגת שרות בחברת תקשורת ידועה. החייזרים הבטיחו כי מירית תתקבל לעבודה, אך למרבה הצער בבחינות המפרכות מירית נכשלה בשלב ציור העץ.

מירית חזרה למתקשרת שהתנצלה והבירה כי הבעיה העיקרית הינה שמה של מירית – 660 בגימטרייה – בדיוק 6 פחות ממספר החיה וזהה גם ל "רס נכשל".  המתקשרת המליצה למירית לשנות את שמה (הבדוי) ל"רוקדת את החיים עם חייזרים מתוקשרים" אך בגלל התנגדות משרד הפנים פנתה מירית (שם בדוי זמני) לגדול היועצים לבחירת שמות המבטיחים הצלחה ושגשוג לבעליהם – הרב הגאון הפטיש החזק החכם החמוד החינני רבי ששון. (או בקיצור הרה"ג פחחח"ח ר' ששון).

הרה"ג פחחח"ח שקל רבות את הנושא (ואת סכום הכסף שהציע לו מירית) ולבסוף הגיע למסקנה כי מירית צריכה לשנות את שמה למרים אם ברצונה להתקבל למשרה הנחשקת של שרות לקוחות.

מרים נגשה למבחנים בביטחון עצמי גבוה והפעם אכן עברה את השלב הראשון, אך נכשלה בסימולציה הקבוצתית.

מאוכזבת כולה חיפשה מרים את הפיתרון במקום אחר וכך הגיעה אל האסטרולוג המפורסם בגין רובינשטיין.  בגין הרשים את מרים מאוד כאשר הצליח לנחש את המזל שלה בארבעה ניסיונות בלבד והיא מיד הזמינה אצלו מפת כוכבים מפורטת בצבעים טבעיים שתפרט את כל מה שיקרה לה בשלושים השנים הבאות.

המפה אכן הייתה מאוד מרשימה, אך למרים היה פתאום קשה להאמין שתוך חמש שנים היא תהפוך לשחקנית פוטבול מפורסמת ובעקבות כך תזכה לכהן כנשיאת ארה"ב, על כן היא נטשה את מר רובינשטיין במפח נפש והחלה בצום מיצים ובמדיטציה כדי לשקול את המשך דרכה.

לאחר שלושה ימים של מיצים ומדיטציה מצאה מרים כתבה בעיתון על הבאבא תור – עושה הנפלאות משכונת אבו-טור. מסתבר כי בשלושת החודשים האחרונים לא קם עוד חכם גדול ומחולל ניסים בינוני כאותו באבא תור – שהצליח לגרום לשתי עקרות ללדת (לא ביחד) ולעיוור אחד לקום מכסא הגלגלים שלו (של העיוור, לא של הבאבא תור).

מרים הבינה מיד שזהו האות לו חיכתה. היא התקשרה לקבוע תור לבאבא תור וקיבלה ללא כל בעיות תור לי"ג בשבט.

היום הגדול הגיע. מרים הגיעה שעתיים מראש לביתו המרווח של הבאבא תור באבו-טור. היא ישבה בחדר ההמתנה הגדול יחד עם כל עם ישראל ואשתו וחיכתה בנשימה עצורה לתורה.

הרגע הגדול הגיע. האדם שהיה לפניה בתור יצא מחדרו של הבאבא תור וקול צלול נשמע קורא מתוך החדר: "הבא בתור!"

"זו אני" חשבה לעצמה מרים בהתרגשות וזינקה מכסאה.

לפתע ניצב בדרכה אדם שניסה לחסום את דרכה אל הבאבא תור. הוא הניח את ידו על כתפה והסתכל בעיניה. זה היה אהד פישוף (שם לא בדוי)! הוא הרכין את ראשו ולחש באוזנה: "רק רציתי להזהיר אותך כי הבא בתור הוא סוס!"

מרים התעלפה במקום.

מוסר השכל: לא כל נושא מגבעת הוא נושא בשורה.

שבת שלום – ואל תשכחו ללכת להצביע ביום שלישי

והרשומה המומלצת היא – מזמן – בבלוג של L Weave Words

יקומים מקבילים – סיפור לשבת

פרופסור אורי שוורץ (שם ושם משפחה בדויים) הקדיש את עשר השנים האחרונות להוכחת התיאוריה הפופולארית על קיומם של יקומים מקבילים.

עפ"י התיאוריה, קיימים במקביל ליקום שלנו עוד אינסוף יקומים מקבילים שכל אחד מהם דומה מאוד ליקום שלנו אך שונה בפרטים קטנים כאלה או אחרים.

בתור פרופסור לפילוסופיה של הפיזיקה הכימית שאף אורי שוורץ למצוא דרך לעבור בין היקומים השונים ובכך להוכיח אחת ולתמיד כי הם אכן קיימים.

להמשיך לקרוא יקומים מקבילים – סיפור לשבת