יום חמישי – סיפור לשבת

מכל ימי השבוע אהב שחם ביותר את ימי חמישי.

 (שחם הוא כמובן שם בדוי וגם קצת לא הגיוני,  אבל ודאי יש אנשים הנקראים כך ועמם הסליחה).

ימי ראשון היו מאוד מעייפים. החזרה לעבודה מסוף השבוע הייתה מאוד קשה לשחם.

ימי שני היו ממש מייאשים – כל השבוע היה עוד לפניו ומבחינתו היה מדובר בסדרה של ימים משעממים וחסרי תוחלת.

להמשיך לקרוא יום חמישי – סיפור לשבת

תחזית מזג האוויר (סיפור לשבת)

שגיא (שם בדוי) הקפיד כל בוקר לבדוק את התחזית. הוא רצה לדעת מה הוא אמור ללבוש היום, האם הוא צריך לקחת מטריה, או אולי כובע נגד שמש.
למזלו של שגיא הוא גר במדינת ישראל בה התחזיות מדויקות רוב ימי השנה: בין מאי לאוקטובר התחזית הייתה שיהיה חם ולא יירד גשם, ואכן היה חם ולא ירד גשם.

ברבות השנים החליט שגיא שלמעשה בחודשי הקיץ (מאי עד אוקטובר כזכור) הוא לא חייב לבדוק את התחזית. לעיתים הוא עשה זאת מתוך הרגל, אבל רוב הזמן הוא הסתמך על ידע אישי וניסיון רב שנים ויצא מהבית בבגדים קצרים וקלים.

אבל בחודשים שלא היו לגמרי קיץ (ולרוב גם לא לגמרי חורף) הוא המשיך לבדוק את מזג האוויר בקפדנות. הבעיה הייתה שהתחזיות היו מאכזבות מאוד לעיתים. כשהוא קרא ש-"הגשם יימשך עד שעות הצהריים" כאשר שבועות לא ירד גשם או ש-"סופה גדולה מתקרבת" כאשר הכוונה לכמה טפטופים, האמון שלו באתרי התחזית נפגם קלות.

להמשיך לקרוא תחזית מזג האוויר (סיפור לשבת)

ספר הספרים (סיפור לשבת)

ספיר (שם בדוי), היה סופר מצליח יחסית (פרסם כבר 3 ספרים, אבל כולם על חשבונו), דוקטור לספרות שלימד במכללת שמן-קיק (לא במכללת ספיר. ולמען הסר ספק – מכללת שמן קיק לא הייתה ממוקמת ביצהר) וגם היה מבקר ספרות שפרסם ביקורות נוקבות וקטלניות (אבל בשם בדוי אחר).

החיים של ספיר היו בסך הכל מאושרים למדי, פרט לכך שהוא היה תמיד אומלל. הוא היה עסוק בלקנא בסופרים מצליחים ממנו ולמרות שהוא היה בטוח שכתוצאה מכך הוא יהפוך לחכם יותר הוא לא ראה כל הוכחות לכך שזה קורה.

עיקר האומללות שלו נבעה ממצבו הכספי: ספיר היה באוברדראפט תמידי וחי מן היד אל הפה. המכללה בה לימד שילמה לו שכר מינימום. שכר סופרים הוא לא ממש קיבל וההוצאות שלו (בעיקר על הדפסה והוצאה לאור של ספרים) היו גבוהות מאוד.

להמשיך לקרוא ספר הספרים (סיפור לשבת)

שיעור היסטוריה – ישראל 2050 (סיפור לשבת)

"בוקר טוב לכולם" – אמר המורה. למורה הזה לא היה שם בדוי – הוא היה כולו בדוי, מכיוון שלא היה אדם אלא תוכנת בינה מלאכותית מתקדמת. כלומר, מתקדמת במושגים של ימינו, אבל די מפגרת במושגים של 2150, הזמן בה מתרחש סיפורנו. אבל אני לגמרי סוטה מהסיפור, אז אחזור אליו ואני מבטיח להשתדל לא להפריע (אבל לא מבטיח לקיים).

המורה בדק בזריזות (תוך פחות מננו-שנייה) שכל 5,231 התלמידים נמצאים בכיתה (הוירטואלית כמובן). 2 היו חסרים. אחד דיווח שהוא חולה והמורה בדק אותו, רשם לו כדורים ושיחרר אותו מהכיתה. השני הציג פתק מההורים הפוטר אותו מהשיעור אבל המורה זיהה שמדובר בזיוף מצוין ושלח אליו משטרה (וירטואלית).

כעת אפשר היה להתחיל בשיעור. הנושא היה היסטוריה עתיקה של מדינת ישראל.

להמשיך לקרוא שיעור היסטוריה – ישראל 2050 (סיפור לשבת)

חום אוקטובר – נובמבר

כשנחום (שם בדוי) התעורר בבוקר,  הוא מיד בדק את לוח השנה (כלומר את התאריך בסמארטפון שלו). התאריך היה 12.11, כלומר י"ב בנובמבר. כלומר, לפי חישוביו הזהירים של נחום, תחילת החורף (או לפחות שיא הסתיו).

מכיוון שכך, נחום לבש את בגדיו החורפיים ונעל מגפיים אופנתיים. הוא התלבט בשאלה האם צריך  לקחת מטריה ואחרי זמן קצר החליט לבדוק את מזג האוויר החזוי.

באינטרנט כתבו שהיום יהיה שרב??? 30 מעלות??? נחום גיחך קצת על טפשותם של החזאים, הטיל מטבע והחליט שאין צורך במטריה.

להמשיך לקרוא חום אוקטובר – נובמבר

העץ הנדיב (סיפור לשבת)

אילן (שם בדוי) היה עץ די בודד. כלומר, הוא היה בודד כי לא היו בקרבתו עצים אחרים, אבל הוא לא היה לגמרי בודד כי לשמחתו כל יום הייתה קבוצה של ילדים וילדות מגיעה לשחק אתו.

אילן אהב את הילדים והם אהבו אותו. הם לא הגיעו כל יום, אבל כשהם הגיעו הם היו אוספים את העלים שלו ועושים מהם כתרים, שמלות מפוארות וכסף דמיוני (גם הכתרים והשמלות היו דמיוניים, אבל קצת פחות מהכסף) ושיחקו בלהיות עשירים (ומאושרים).

ואילן היה מאושר.

אבל הזמן חלף והילדים והילדות גדלו ולעיתים קרובות אילן נשאר לבדו.

ואז, יום אחד הם פתאום הגיעו. אילן מאוד שמח ואמר: "בואו! תאספו את העלים שלי ותשחקו בלהיות עשירים ומאושרים!"

אבל אחת הילדות אמרה: "אנחנו כבר יותר מדי גדולים בשביל לדמיין שאנחנו עשירים (ומאושרים). אנחנו יודעים היום שיש הרבה עוני במדינה והחלטנו להקים עמותה שתאסוף תרומות למען העניים. כבר חילקנו את כל התפקידים  (אני הדוברת כמובן), אבל כסף לא הצלחנו לגייס. אתה יכול לתת לנו קצת כסף (אמיתי)?”

"אני מצטער" – אמר אילן – "אין לי כסף , יש לי רק עלים ותפוחים. קחו את התפוחים שלי, תמכרו אותם ויהיה לכם כסף!"

הילדים טפסו על העץ בשמחה, קטפו תפוחים והלכו.

ואילן היה מאושר.

אבל הילדים הלכו ולא חזרו הרבה זמן ואילן היה עצוב.

ואז יום אחד הם חזרו ואילן רעד מרוב שמחה ואמר: "בואו ילדים! בואו תשחקו בעלים שלי ותהיו מאושרים!". "אנחנו יותר מדי עסוקים ואין לנו זמן לשחק" – אמרה הדוברת. אנחנו מקימים את התשתית לעמותה שלנו ואנחנו מחפשים משרד מתאים, אבל הכל כל כך יקר! אתה יכול לתת לנו משרד?"

"אין לי משרד" – אמר אילן – "אבל אתם יכולים לקצץ את הענפים שלי ולבנות מהם משרד ואז תהיו מאושרים".

הילדים מיהרו לקצץ את הענפים ולקחו אותם לבנות משרד.

ואילן היה מאושר.

ושוב הילדים לא חזרו הרבה זמן ואילן היה עצוב. וכשהם חזרו יום אחד הוא היה כל מאושר שבקושי הצליח לדבר. (לא ברור איך הוא הצליח לדבר כשהוא לא היה כל כך מאושר, אבל זה רק סיפור).

"בואו ילדים" – לחש אילן – "בואו לשחק".

"אנחנו יותר מדי עצובים בשביל לשחק"- אמרה הדוברת – "העמותה שלנו מאוד הצליחה וקיבלנו תמיכה ותרומות מהרבה גופים. בכסף שכרנו משרדים מפוארים ולקחנו לנו משכורות יפות ופתאום מבקר המדינה התחיל לחקור למה רק 10% מהתקציב שלנו (לכל היותר) הולך לעניים. אנחנו חוששים להגיע למשרדים שלנו כי המשטרה עלולה להגיע כל יום לעצור אותנו. אנחנו צריכים לברוח מפה כמה שיותר מהר ואנחנו רוצים סירה כדי שנוכל להפליג לקפריסין בלי לעבור בביקורת הגבולות (יש נגדנו צו עיכוב יציאה מהארץ). אתה יכול לתת לנו סירה?"

"כרתו את הגזע שלי ובנו לכם סירה" – אמר אילן – "כך תוכלו לברוח לקפריסין ולהיות מאושרים"

הילדים כרתו את הגזע ובנו להם סירה והפליגו לקפריסין.

ואילן היה מאושר, אבל לא מאושר ממש.

ואחרי הרבה זמן הילדים חזרו שוב.

"אני מצטער ילדים" – אמר אילן – "אבל לא נשאר לי שום דבר לתת לכם. התפוחים שלי כבר אינם".

"מחיר התפוחים ירד מאוד בגלל שהממשלה פתחה את השוק ליבוא" – אמרה הדוברת.

"הענפים שלי כבר אינם" – אמר אילן – "לא תוכלו לבנות משרד"

"אנחנו לא רוצים משרד עלוב" – אמרה הדוברת – "החלטנו לפתוח דף חדש"

"הגזע שלי כבר איננו" – אמר אילן – "לא תוכלו לבנות סירה ולברוח מפה שוב"

"אנחנו לא מתכוונים לברוח" – אמרה הדוברת – "החלטנו לפנות לפוליטיקה ולמחות על השחיתות של מערכת המשפט"

"אני מצטער" – אמר אילן – "הלוואי שיכולתי לתת לכם משהו, אבל לא נשאר לי כלום. אני סתם גזע כרות וזקן… אני מצטער".

"גזע כרות זה מצוין!" – קרא אחד הילדים. הדוברת הסתכלת עליו במבט מאיים אבל הוא המשיך – "אנחנו יכולים לעמוד עליו ולצעוק סיסמאות נגד הפרקליטות!"

"אם כך" – אמר אילן וזקף את עצמו כמה שרק הצליח – "אם כך גזע כרות וזקן יכול להועיל בפוליטיקה! בואו ילדים, עמדו עליי וצעקו סיסמאות!"

הילדים טיפסו עליו והתחילו לצעוק ואילן היה מאושר.

מוסר השכל: יש הרבה מוסרי השכל בסיפור הזה. אבחר בכך שגם אנשים שלכאורה לא מסוגלים לעשות כלום יכולים בכל זאת להצליח בפוליטיקה

שבת שלום!

תודה לשל סילברסטיין על הסיפור המקורי.

והרשומה המומלצת היא – הסופרים שמשוחחים איתי – בבלוג של דני קרמן

 

התמונה באדיבת ויקיפדיה

 

אחרי החגים (יתחדש הכל?)

חגי (שם בדוי כמובן) היה בעל מקצוע יוצא מהכלל. מכך שהוא יצא מן הכלל אם יכולים להבין שהוא היה אמין, אחראי, יעיל וגם לא יקר.
אבל מכך שהוא היה "בעל מקצוע" קשה להבין מה המקצוע שלו. האם הוא היה נגר? אופה? סנדלר? לעת עתה זה סוד.
וכעת, כשמותר לגלות את הסוד, אשתמש בזכות זאת ואגלה שחגי היה כלבויניק לכל דבר ועניין: הוא ידע לתקן תריסים, לצבוע, לרצף, להתקין מערכת הפעלה, לבצע תיקוני חשמל קלים, לתקן מכונות כבדות, להכין כבד קצוץ ואפילו להחליף נורות שרופות.
קהל לקוחותיו של חגי ידע שאפשר להזמין אותו לתקן כמעט כל בעיה והוא כמעט תמיד יגיע מהר וכמעט תמיד יפתור את הבעיה. (לעיתים הוא רק כמעט פתר את הבעיה אבל זה לא קרה תמיד).
בערב ראש השנה התקשר אל חגי אחד מלקוחותיו הוותיקים וביקש ממנו לבוא בדחיפות כדי לתקן תקלה בטלוויזיה שלו (של הלקוח, לא של חגי). חגי כמובן נענה לבקשה ומיהר להגיע לביתו של הלקוח.
לאחר שהוא פירק את הטלוויזיה למרכיביה הוא גילה מהי הבעיה, אבל לצערו לא היה ברשותו חלק חילוף מתאים.
מכיוון שהחנויות כבר נסגרו, חגי לא היה יכול להשיג חלק מתאים. הוא הבטיח ללקוח שהוא יחזור עם החלק יום לאחר החג, אבל להפתעתו הלקוח ביקש שיחזור לא אחרי החג אלא אחרי החגים. הסתבר שמיד עם סיום ראש השנה מתכנן אותו לקוח לטוס לחו"ל והוא יחזור רק לאחר סוכות.
חגי נאלץ להסכים, אך בהיותו בעל מקצוע אחראי הוא ניגש כבר ביום שאחרי ראש השנה לחנות החלפים החביבה עליו כדי לקנות את החלק החסר. באופן מוזר החנות הייתה סגורה ושלט על הדלת הודיע כי בעל החנות יצא לחופשה ויחזור אחרי החגים.
חגי לא התייאש. הוא פנה לחנות החלפים הקצת פחות חביבה עליו. החנות אכן הייתה פתוחה, אבל המוכר בחנות הסביר שהחלק הנדרש חסר במלאי (לא סתם זאת הייתה החנות הפחות חביבה על חגי!) ובגלל שהספק בחופשה הוא יוכל להשיג את החלק רק אחרי החגים.
חגי ניסה את מזלו בעוד כמה מקומות, אך גילה שלפני שיגיע "אחרי החגים" הוא לא יוכל לרכוש את החלק החסר. הוא התנחם בכך שבכל מקרה הוא לא יוכל להשתמש בחלק לפני "אחרי החגים" והתכוון לשכוח מכל העסק עד אחרי החגים, אבל הוא נתקל בעוד ועוד דחיות והבטחות ל"אחרי החגים" כך שהחגים והאחרי לא יצאו מראשו.
בשלב מסוים (בין יום כיפור לסוכות) הבין חגי שבתקופת החגים אין כמעט אנשים עובדים בארץ. נאמן לאמרה הישנה – "אם אתה לא יכול לנצח אותם – הצטרף אליהם" – הוא החליט לצאת לחופשה בעצמו ולחזור לעבודה אחרי החגים.
(במאמר מוסגר אוסיף שאמנם מקור האמרה הנ"ל הוא ככל הידוע לי באנגלית – If you can't beat them, join them  – אבל  כמו הרבה דברים אחרים אמרה זאת נשמעת הרבה יותר טוב ביידיש. לצערי אני לא יודע יידיש ולכן הדברים לא נשמעים לי טוב יותר, אבל לשמחתי יש לי שירותי תרגום של גוגל. אני לא יודע כמה אפשר להסתמך עליהם אבל בכל אופן התרגום המוצע שקיבלתי הוא – אויב איר קענען נישט שלאָגן זיי, פאַרבינדן זיי" ואין לי כל ספק שזה נשמע טוב יותר.)
והנה תם לו חג הסוכות. חגי השיג את החלק החסר והתקין אותו (זה לא פתר את הבעיה בטלוויזיה, אבל זה כבר סיפור אחר). הוא ניסה לחזור לשגרה של לפני החגים, אבל הוא גילה שהוא ממש מתגעגע לימי החופשה שלו.
עיון בלוח השנה גילה לו שגם בדצמבר יש חגים – ואפילו חגיגיים מאוד – ולכן הוא החליט לדחות את החזרה לשגרה לינואר, מיד אחרי החגים (חנוכה וכריסטמס).
אבל ייתכן שהוא יחליט לחכות שגם ט"ו בשבט ,פורים ופסח יעברו.
מוסר השכל: לשמחתנו תמיד יש עוד חגים
שבת שלום!
והרשומה המומלצת היא – חמישים וחמש – בבלוג של שושן פרא
בהצלחה לבן שלי בלימודים בטכניון!