כולם יודעים – סיפור (ושיר) לשבת

אהוד (שם בדוי) הרגיש מדוכא. נראה היה לו שאהובתו הנצחית אהובה (שם בדוי גם כן) לא רוצה אותו יותר.

במשך כמה ימים הוא הסתובב עצוב ומיואש עד שלבסוף הוא החליט לפנות אל אהובה ולנהל איתה שיחה מלב אל לב בה הוא ישים את כל הדברים על השולחן.

אחרי לילה כמעט ללא שינה, הוא פנה אליה מוקדם בבוקר ואמר: "אם לא תרצי אותי, אעזוב מיד. אתפוס רכבת ואברח אל ההרים".
להפתעתו אהובה כלל לא הגיבה לדברים. אבל ממראה פניה היה נראה לו כי היא קצת מודאגת. הוא הבין שאם הוא יברח היא תרוץ לחפש אחריו ולכן הוא מיהר (בהקלה רבה) להרגיע אותה ואמר: " אבל לא תצטרכי לחפש אותי כי אחזור מהר מאוד – אפילו מיד – ולא אעזוב אותך יותר כל החיים"

להמשיך לקרוא כולם יודעים – סיפור (ושיר) לשבת

שלום כיתה א'! (סיפור לשבת)

לקראת סיום החופש הגדול מירה (שם בדוי) התחילה להתרגש. כיתה א' הלכה והתקרבה בצעדי ענק ומירה לא הייתה בטוחה אם היא מוכנה.

בפינה חיכה לה התיק החדש (מתנה מיוחדת מאמא לקראת כיתה א') ובתוכו היומן שבחרה במיוחד, העפרונות המחודדים, הטושים והמדבקות.

ההתרגשות הלכה וגדלה ככל שחלפו הימים.

ביום האחרון של החופש הגדול מירה הסתובבה בבית חסרת מנוחה. שוב ושוב היא בדקה את הציוד. היא פרקה את התיק וארזה אותו שוב עשרות פעמים (ועדיין לא החליטה מהו התא האידיאלי ליומן).

היא חשבה הרבה על השאלה איך ייראו הילדים בכיתה. האם יהיו נחמדים אליה?  האם יקבלו אותה כאחת מהם?

להמשיך לקרוא שלום כיתה א'! (סיפור לשבת)

הסיפור (לשבת) על גבר של אשה אחת

גברי (שם בדוי) היה גבר (גבר) ישראלי ממוצע. הוא נהג לנהוג במהירות, היה לו בטחון עצמי רב והוא התייחס לנשים, ילדים, ערבים ושאר מיעוטים בחיבה מהולה בהתנשאות.

כל התכונות האלה התפתחו אצל גברי כבר מגיל צעיר והלכו והתקבעו עם השנים.

כשגברי היה לקראת סיום התיכון הוא לא שקל לרגע לא להתגייס לצבא. מבחינתו המילה "חובה" ב"שרות חובה" הייתה משמעותית מאוד. הוא גם רצה לשרת שרות משמעותי ועל כן התנדב ליחידה מובחרת ולשמחתו התקבל לאחת המובחרות מכולן – סיירת מטכ"ל.

לבשל ללוחמים המהוללים הייתה אחת משאיפות חייו והוא היה גאה מאוד בתפקידו וכשיצא הביתה התהדר בסיפורים שלא ניתן לספר ובעלילות גבורה שלא ניתן לחשוף עדיין.

להמשיך לקרוא הסיפור (לשבת) על גבר של אשה אחת

אהבה גדולה – סיפור לשבת ולט"ו באב

אוהב (שם בדוי כמובן) אהב מאוד את בת זוגו אהובה (במקרה גם שם בדוי). הוא אהב אותה כמו בספרים ובשירים, אהב אותה עד טירוף והיה מוכן לעשות הכל למענה.
פעמיים בשנה הוא נהג לעשות אפילו עוד יותר למענה של אהובתו אהובה – ביום ולנטיין הקדוש שהוא כמובן (משום מה) חג האהבה הבינלאומי ובט"ו באב שהוא כמובן (מסיבות מעט יותר ברורות) חג האהבה היהודי.

כל שנה כשהתקרב יום האהבה (כלומר כשהתקרבו ימי האהבה) התרכז אוהב במשימה הגדולה של הפתעת אהובתו בגילויי אהבה גדולים. הוא הרגיש צורך ממשי להתעלות על ההפתעה של יום האהבה הקודם. כבר לפני שנים הוא מיצה את האפשרויות של פרחים, שוקולד ולבבות (כולל לב שוקולד ענק מעוטר בוורדים ממרציפן שאותו אהובה והוא כרסמו ביחד במשך חודש) ובשנים האחרונות הוא עבר להפתעות רומנטיות נהדרות כמו רכיבה על סוסים לעת שקיעה, טיול בכדור פורח בעת זריחה וכמובן ארוחה רומנטית של שבע מנות במסעדה מעוטרת בלבבות ורודים (גם הקינוח היה ורוד).

להמשיך לקרוא אהבה גדולה – סיפור לשבת ולט"ו באב

האריה שדווקא רצה – סיפור לשבת

עוד פוסט להשלמת סדרת גילוי האריות בבלוג שלי… אחרון בשלב זה.

לפני לא הרבה שנים, בארץ לא רחוקה, חי אריה לא כל כך גדול ולא כל כך חזק שלמרות היותו אריה, לא ממש היה מלך החיות.

הוא פשוט לא הצליח להפחיד אף חיה… הוא היה רזה ונמוך והרעמה שלו הייתה מרוטה ומדובללת. השאגה שלו נשמעה יותר כמו יללה של חתול.

ובאמת הרבה פעמים חשבו אותו בטעות לחתול מגודל.

להמשיך לקרוא האריה שדווקא רצה – סיפור לשבת

הלביאה שאמרה לא רוצה  – סיפור לשבת

לאה (שם בדוי) הייתה לביאה צעירה שחיה עם הלהקה שלה אי שם בטנזניה (מדינה לא בדויה). כמה צעירה? היא כבר הייתה אמא לכמה גורים חמודים, אבל השנים הטובות היו עוד לפניה. או לפחות ככה היא קיוותה.

בדרך כלל לאה חשבה שיש לה את כל מה שאפשר להשיג בחיים: חברות טובות, ילדים חמודים, בעל חתיך וחזק, שפע חיות טעימות לאכילה וזמן פנוי בשפע לשיזוף ושינה.

אבל, לילה אחד כשחברותיה הלביאות קראו לה לצאת לציד גנו, היא אמרה פתאום: "לא רוצה". חברותיה מאוד הופתעו. גם היא בעצם הופתעה. מאיפה הגיע ה-"לא רוצה" הזה?

לינה, חברתה הטובה (שהייתה גם אחותה) שאלה בדיוק את השאלה הזאת. לאה חשבה קצת על השאלה ואחרי הרהורים מעמיקים היא ענתה: "אני לא רוצה לצאת לצוד בשביל אריה. למה שהוא לא יעבוד קצת בעצמו? ואני לא רוצה לצאת לצוד בשביל הגורים.  הם אמנם מאוד חמודים, אבל אני מרגישה שהם לא מעריכים אותי מספיק. מבחינתם זה מובן מאליו שאני (או בעצם אנחנו) דואגת לאוכל. הם אף פעם לא אומרים תודה – אפילו לא ביום האם!"

להמשיך לקרוא הלביאה שאמרה לא רוצה  – סיפור לשבת

האריה שאמר לא רוצה (סיפור לשבת)

לפני לא הרבה שנים, בארץ לא רחוקה, חי אריה גדול וחזק שהיה (כמובן) מלך החיות.

כל החיות רעדו מפחד כשרק עבר בסביבה. אמהות היו מאיימות על ילדיהן שאם לא יגמרו לאכול האריה יבוא (לא היה צריך לציין מה הוא יעשה כשיבוא, כי למשמע האיום הילדים מיד גמרו את האוכל).

וכשהוא היה שואג – כל היצורים החיים (וגם הצמחים והפטריות) היו משתתקים מיד.

זה לא שהוא היה אריה אכזרי במיוחד. הוא אמנם אכל בשר כמו כל אריה, אבל הוא בסך הכל היה אריה נחמד ורגוע. הוא העדיף לבלות את יומו בשינה ואת לילותיו בנמנום.

אבל הוא היה גדול וחזק ולכן – גם בלי לנסות – הוא היה מפחיד כל כך.

להמשיך לקרוא האריה שאמר לא רוצה (סיפור לשבת)

ספרים מעוררי תאבון – סיפור לשבת ולשבוע (או חודש) הספר

בוקי (שם בדוי) היה סופר מתחיל במדינת ישראל (הלא בדויה). כידוע לכולם, להיות סופר מתחיל במדינת ישראל זה ממש לא קל. מעבר ליכולת הכתיבה כדאי לסופרים המתחילים להיות מאוד נחושים או לחילופין בעלי אמצעים.

בוקי בהחלט היה נחוש ולמרבה השמחה עמדו לרשותו גם אמצעים (כלומר כסף) שאפשרו לו לפרסם ספרים על חשבונו, אך לעומת זאת הוא לא היה לגמרי בטוח בכישרון הכתיבה שלו. הוא כתב לא מעט סיפורים קצרים ומעט שירים, אבל בליבו פנימה הוא ידע שגם אם יפרסם על חשבונו ספר שיאגד את סיפוריו, סיכוייו למכור אותו הם לא גבוהים.

להמשיך לקרוא ספרים מעוררי תאבון – סיפור לשבת ולשבוע (או חודש) הספר

הסיפור לשבת על ייסורי הגילוח

סער (שם בדוי) היה בחור שעיר למדי. הוא התחיל להתגלח כבר בגיל 15, אבל בגיל 17 הוא הפסיק להתגלח וגידל זקן מכובד שזיכה אותו בשם החיבה "הרצל" מפי חבריו לכיתה.

גידול הזקן היה צעד נבון מאוד מבחינתו של סער (הרצל) מכמה סיבות טובות:

ראשית, עם זקן הוא היה נראה מבוגר מכפי גילו (17 כזכור) ויכול היה לקנות משקאות אלכוהוליים ללא בעיה (כמעט).

שנית, הוא לא היה צריך להתגלח כל בוקר – ובמקרה שלו אם הוא באמת רצה להיראות מגולח, היה מדובר על להתגלח פעמיים ביום.

ואחרון חביב – הוא הפך לדמות מוכרת היטב ברחבי בית הספר, בהיותו התלמיד המזוקן היחיד (אמיר מכיתה י"ב/2 גם ניסה לגדל זקן, אבל צמחו לו רק כמה דבלולי שיער על הסנטר).

להמשיך לקרוא הסיפור לשבת על ייסורי הגילוח

האיפור של אופירה (סיפור לשבת)

אופירה (שם בדוי) הייתה נערה חמודה, חכמה ויפה שהייתה כמעט מושלמת פרט לבעיה אחת קטנה: היא סבלה מחוסר ביטחון מסוים בקשר למראה החיצוני שלה.
כמו שציינתי במילה השמינית בסיפור, היא הייתה יפה, אבל לא האמינה בכך.
הוריה של אופירה ניסו לגרום לה להאמין שהיא באמת יפה, אבל היא טענה שהם משוחדים (מה שהיה נכון כמובן) ודרשה מימון לניתוחים פלסטיים מורכבים שבסופם היא תהיה יפה יותר משושנה דמארי (בעצם היא נקבה בשם של זמרת אחרת, אבל אני לא בטוח שכל הקוראים שמעו עליה. חוץ מזה חשוב לציין שכתבתי "יותר").

אחרי התייעצות קצרה בפורומים המובחרים הגיעו הוריה של אופירה למסקנה הברורה כי עליהם לקחת אותה למנתח פלסטי שיסביר לה שאין לה צורך באף ניתוח (ואף לא בניתוח אף).

להמשיך לקרוא האיפור של אופירה (סיפור לשבת)