הנושא החם –  בשמי או לא בשמי?

במדור השרביט החם הוצע לנו לכתוב על השאלה האם אנו כותבים באינטרנט (וספציפית בבלוג) בשמנו האמיתי או בכינוי (כלומר שם בדוי!)  ואם בכינוי – מדוע בכינוי הזה.
(יש גם שאלה למה אחרים משתמשים בכינויים או בשמות בדויים, אבל אשאיר לאותם אחרים להסביר זאת).

כשהתחלתי לכתוב באינטרנט, לפני די הרבה שנים, זה היה בפורומים של תפוז וכמעט כולם כתבו שם בכינוי אנונימי. זה היה נראה אז מאוד טבעי ומתבקש לא לכתוב בשם האמיתי. זה איפשר סוג של חופש – כמו שכתוב במדור השרביט החם. קל יותר לכתוב את דעותייך האמיתיות (או אולי קצת להקצין אותן, או אולי לגמרי להתלהם) כשלא יודעים מי אתה.

מכיוון שכך רציתי לבחור לי שם בדוי שייצג אותי בצורה מיטבית. התלבטתי בין "הגאון הגדול", "האדם העליון", "זה שחייבים לציית לו", "השקרן" וכמובן "זה שכותב שטויות בשם בדוי"  כמו שאני כותב כעת.

למעשה השם שרציתי היה Riff Raff על שם דמות מפורסמת ממופע הקולנוע של רוקי, אבל הכינוי הזה היה תפוס. אחרי שניסיתי עוד כמה וריאציות על הכינוי זה וכולן היו תפוסות, החלטתי שבעצם אין לי סיבה רצינית להסתיר את שמי (לא התכוונתי לרצוח אף אחד באינטרנט) אבל לכתוב ממש בשם המלא היה נראה לי רציני מדי ולכן יצרתי את הכינוי Motior  המורכב משמי הפרטי ותחילת שם המשפחה.

בהתחלה הייתי פעיל בכינוי הזה בפורומים של תפוז, שם עשיתי מה שהיה נהוג באותם שנים  ועדיין פופולרי – רבתי עם אנשים שאני לא מכיר.

לאחר מכן פתחתי את הבלוג, שם בכל מקרה לא הייתי אנונימי מדי – ברגע שפתחתי אותו שלחתי קישור לכל בני משפחתי וחבריי הקרובים. לכאורה שמרתי על עמימות מסוימת – לא כל הקוראים בבלוג שלי ידעו מהו שמי המלא, אבל למעשה מי שרצה לדעת יכול היה לגלות בקלות את כל הפרטים עליי – אם דרך הפרטים שחשפתי לגבי עצמי פה ושם ואם דרך קישור לפייסבוק שלי שם אני מופיע בשמי המלא ומפרסם קישורים לבלוג (אם כי לא להיפך).

האם מפריע לי שיש קשר בין הבלוג שלי לשם שלי? לא ממש. בכל מקרה אני לא חושף בבלוג פרטים שאני לא רוצה שאנשים יידעו (כי בכל זאת הרבה אנשים שמכירים אותי בחיים האמיתיים קוראים שם) ובמידה מסוימת (אם כי צנועה) אני שמח שמזהים אותי עם הבלוג שלי (כאשר אני כותב דברים מוצלחים).

לאחרונה התפרסם השם המלא שלי בבלוג של השרביט החם. לרגע זה הפתיע אותי וחשבתי לבקש לשנות את זה ולהשאיר שם רק את הכינוי שלי. אבל אחרי רגע החלטתי שזה לא באמת מפריע לי…
הבהרה מאוחרת בעקבות התגובות: הופתעתי לרגע כשראיתי את השם המלא שלי בבלוג השרביט החם. אחרי אותו רגע הבנתי לא רק שזה לא מפריע לי אלא שכבר בעצמי חשפתי את השם המלא שלי בלא מעט מקומות הקשורים לבלוג.

וזה כנראה אומר הכל בנושא.


והרשומה המומלצת היא  – הרוע המושג בקלות בלתי נסבלת – בבלוג של Arik Benedek Chabeef

למען השם

מדור השרביט החם  עוסק הפעם בשאלת השמות. מה משמעות שמנו, מקורו, השמות שנתנו לילדינו ועוד דברים הקשורים לשם המלווה אותנו שנים ארוכות (לא זה שבשמיים).

לכאורה השם שלי מאוד נדוש אבל יש לי סיפור קצת מעניין לגביו…
כשנולדתי ההורים שלי קראו לי בשני שמות: מרדכי ראובן.  מרדכי, כמקובל במשפחה של אבי (משפחה חרדית במקור), על שם סבא  של אבי. לשם השני יש מקור יותר מעניין –  ההורים שלי נפגשו לראשונה כשאמי חזרה מלוויה של בן גרעין שלה שנהרג בתאונה. שמו היה ראובן וכשהם התחתנו הם החליטו שאם ייוולד להם בן הם יקראו לו ראובן על שם מי שבעקיפין גרם לכך שייפגשו. 

להמשיך לקרוא למען השם

איש הזאב חוזר – סיפור לשבת

בשבוע שעבר פרסמתי את הסיפור על איש הזאב ובאופן מפתיע קיבלתי בקשות לסיפור המשך. אמנם לרוב הסיפורים שלי חד פעמיים, אבל החלטתי לנסות את מזלי…

הרעש שהשמיע הבוס כשקפץ החוצה (הוא אפילו לא טרח לפתוח את החלון לפני שיצא דרכו) הזעיק למשרדו את המזכירה ועוד מספר עובדים ששהו בסמוך.
הם דרשו מזאב הסברים לגבי מה שקרה ולא כל כך האמינו לגרסתו (שאנו יודעים שהייתה מדויקת) כי כל מה שאמר לבוס היה שהוא זאב.
עלה חשד שמא זאב דחף את הבוס דרך החלון, אבל מכיוון שזאב היה אדם חלש פיזית והבוס דווקא היה בריון מגודל, זה היה חשד קל בלבד.

להמשיך לקרוא איש הזאב חוזר – סיפור לשבת

ביכורי קציר חיטים – סיפור לשבת ולשבועות

יותר מכל החגים אהב בכור (שם בדוי כמובן) את חג השבועות.
וזה היה קצת מוזר. אולי אפילו יותר מקצת. בינינו, כמה אנשים יאמרו שהחג האהוב עליהם הוא שבועות?

יש האוהבים את פסח (בגלל האביב), יש שאת פורים (בגלל התחפושות) יש שאוהבים את חנוכה (בגלל הסופגניות, או האש אם הם פירומנים) ואפילו יש אנשים שאוהבים את ראש השנה. אבל שבועות? מה כל כך מיוחד בחג הזה?

להמשיך לקרוא ביכורי קציר חיטים – סיפור לשבת ולשבועות

הבאבא תור – סיפור לשבת

מירית (שם בדוי) האמינה כל חייה בכוחות נסתרים שיכוונו את דרכה ויעזרו לה למצוא את מקומה במסתרי היקום

כבר בגיל צעיר היא עסקה בתפילות לבורא העולם הכל יכול שיסייע לה להצליח במבחן או לקנות את ליבו של נער חתיך (ומכיוון שממילא הכל נתון בידי שמים, היא לא עשתה דבר כדי להצליח במבחן או לרכוש את ליבו של הנער מעבר לתפילה)

כשהתבגרה קמעא, הבינה מירית שתפילות לבורא עולם הן אמצעי פרימיטיבי משהו להשגת מטרותיה בחיים ולמאמין המודרני יש שלל אמצעים מדעיים ומתקדמים בהם עליו לנקוט כדי להשיג את מטרותיו.

בגיל 18 נחשפה מירית לעולם הקבלה העשיר (לאחר שהשתחררה מהצבא מטעמי דת היא ניסתה גם להבין מהי הדת). מירית הופתעה לגלות מבחר קמעות, השבעות ולחשים הטובים לכל אירוע ומטרה בחיים.

תורת הקבלה הלמה היטב את סגנון חייה של מירית, אך יום אחד הלמה בה הידיעה כי הרב שלימד אותה את תורת הקבלות לא נתן קבלות תמורת התשלומים שקיבל ולמעשה כשדיבר על תורת הנסתר התכוון בעיקר להסתרת הכנסותיו ממס הכנסה.

שבורה ומדוכאת התירה מירית את החוט האדום מעל פרק ידה, ארזה את מיטלטליה המעטים ונסעה למקום רוחני באמת – הודו. היא הצטרפה לחסידיו של הגורו מהישכבמאשלך ושם למדה אהבה, שוויון וגם אחדות.

לכמה חודשים מירית הרגישה מאושרת. היא פתאום הבינה – לראשונה בחייה – כי ליהדות אולי אין מונופול על הרוחניות ועל הקשר לאלוהים.

אחרי שבועיים בכפר החסידים של הגורו מהישכבמאשלך הגיע הרגע הגדול – מירית נקראה ללמוד אהבה באופן אישי היישר מפיו (ואברים אחרים) של הגורו הנערץ.

הפגישה נקבעה לחצות הלילה במושב האחורי של מכוניתו של הגורו.

מירית הנרגשת התרחצה בנהר הקדוש שזרם במרכז הכפר, מרחה את גופה בקטורת וניגשה בעשר דקות לפני חצות אל המוסך הגדול בו חנתה מכוניתו של הגורו.

להפתעה ואכזבתה, כשהיא פתחה את דלת המוסך נתגלו לעיניה הנדהמות 23 מכוניות רולס רויס לבנות.

מירית לא ידעה באיזו מכונית לחפש את הגורו… נסערת ומבולבלת היא רצה חזרה לבקתתה, אספה את מיטלטליה העוד יותר מעטים (הרבה נתרם לגורו עם הגעתה) וכבר למחרת היא הייתה על המטוס לארץ.

המצב נראה לא טוב, אך למזלה הרב פגשה מירית (דרך האינטרנט) במתקשרת ידועה שבעזרת מסרים מחייזרים ידעה כיצד לסייע לה.

המתקשרת, לאחר התייעצות ארוכה עם החייזרים, יעצה למירית לנסות להתקבל לעבודה כנציגת שרות בחברת תקשורת ידועה. החייזרים הבטיחו כי מירית תתקבל לעבודה, אך למרבה הצער בבחינות המפרכות מירית נכשלה בשלב ציור העץ.

מירית חזרה למתקשרת שהתנצלה והבירה כי הבעיה העיקרית הינה שמה של מירית – 660 בגימטרייה – בדיוק 6 פחות ממספר החיה וזהה גם ל "רס נכשל".  המתקשרת המליצה למירית לשנות את שמה (הבדוי) ל"רוקדת את החיים עם חייזרים מתוקשרים" אך בגלל התנגדות משרד הפנים פנתה מירית (שם בדוי זמני) לגדול היועצים לבחירת שמות המבטיחים הצלחה ושגשוג לבעליהם – הרב הגאון הפטיש החזק החכם החמוד החינני רבי ששון. (או בקיצור הרה"ג פחחח"ח ר' ששון).

הרה"ג פחחח"ח שקל רבות את הנושא (ואת סכום הכסף שהציע לו מירית) ולבסוף הגיע למסקנה כי מירית צריכה לשנות את שמה למרים אם ברצונה להתקבל למשרה הנחשקת של שרות לקוחות.

מרים נגשה למבחנים בביטחון עצמי גבוה והפעם אכן עברה את השלב הראשון, אך נכשלה בסימולציה הקבוצתית.

מאוכזבת כולה חיפשה מרים את הפיתרון במקום אחר וכך הגיעה אל האסטרולוג המפורסם בגין רובינשטיין.  בגין הרשים את מרים מאוד כאשר הצליח לנחש את המזל שלה בארבעה ניסיונות בלבד והיא מיד הזמינה אצלו מפת כוכבים מפורטת בצבעים טבעיים שתפרט את כל מה שיקרה לה בשלושים השנים הבאות.

המפה אכן הייתה מאוד מרשימה, אך למרים היה פתאום קשה להאמין שתוך חמש שנים היא תהפוך לשחקנית פוטבול מפורסמת ובעקבות כך תזכה לכהן כנשיאת ארה"ב, על כן היא נטשה את מר רובינשטיין במפח נפש והחלה בצום מיצים ובמדיטציה כדי לשקול את המשך דרכה.

לאחר שלושה ימים של מיצים ומדיטציה מצאה מרים כתבה בעיתון על הבאבא תור – עושה הנפלאות משכונת אבו-טור. מסתבר כי בשלושת החודשים האחרונים לא קם עוד חכם גדול ומחולל ניסים בינוני כאותו באבא תור – שהצליח לגרום לשתי עקרות ללדת (לא ביחד) ולעיוור אחד לקום מכסא הגלגלים שלו (של העיוור, לא של הבאבא תור).

מרים הבינה מיד שזהו האות לו חיכתה. היא התקשרה לקבוע תור לבאבא תור וקיבלה ללא כל בעיות תור לי"ג בשבט.

היום הגדול הגיע. מרים הגיעה שעתיים מראש לביתו המרווח של הבאבא תור באבו-טור. היא ישבה בחדר ההמתנה הגדול יחד עם כל עם ישראל ואשתו וחיכתה בנשימה עצורה לתורה.

הרגע הגדול הגיע. האדם שהיה לפניה בתור יצא מחדרו של הבאבא תור וקול צלול נשמע קורא מתוך החדר: "הבא בתור!"

"זו אני" חשבה לעצמה מרים בהתרגשות וזינקה מכסאה.

לפתע ניצב בדרכה אדם שניסה לחסום את דרכה אל הבאבא תור. הוא הניח את ידו על כתפה והסתכל בעיניה. זה היה אהד פישוף (שם לא בדוי)! הוא הרכין את ראשו ולחש באוזנה: "רק רציתי להזהיר אותך כי הבא בתור הוא סוס!"

מרים התעלפה במקום.

מוסר השכל: לא כל נושא מגבעת הוא נושא בשורה.

שבת שלום – ואל תשכחו ללכת להצביע ביום שלישי

והרשומה המומלצת היא – מזמן – בבלוג של L Weave Words

הסיפור לשבת על לשון האפעה

ליפעת (שם בדוי) היה עוד מילדות תחביב קצת יוצא דופן. בעוד שכל הילדות בנות גילה חלמו לגדל כלב או חתול (והסתפקו בד"כ באוגר או בדגי זהב), יפעת חלמה לגדל נחש אנקונדה או פיתון.

עד גיל 10 היא נאלצה להסתפק בשממית ובצב יבשה (שזכו לשמות הלא בדויים המקוריים "שמיים" ו-"יבשה"), אך ליום הולדתה העשירי אביה נעתר סוף סוף לתחינותיה ורכש לה כרכן תירס(כן, יש נחש כזה).

להמשיך לקרוא הסיפור לשבת על לשון האפעה

נח והביטוח – סיפור לשבת

 

סוכן הביטוח המצטיין והמצוין ציון בטח (שם בדוי) ישב במשרדו ושתה כוס קפה שחור בסיפוק רב. הסיפוק היה כמובן לא בזכות הקפה (או לא רק בזכות הקפה) אלא בזכות הצלחתו לסגור עוד עסקה מצוינת של חבילת ביטוח כוללת בסכום מצוין (בשביל ציון).

 

לפתע צלצל הטלפון. ציון לא כל כך אהב את הצליל. הוא ידע שלרוב מתקשרים אליו אנשים הרוצים לתבוע את הביטוח. רק לעיתים נדירות מתקשרים כאלה הרוצים לחדש את הביטוח או לרכוש פוליסה חדשה.

ציון היה מעדיף לא לענות לטלפון, אבל בכל זאת היה סיכוי שמדובר בשיחה מהסוג השני או השלישי ולכן הוא ענה בכל זאת.

 

"שלום" – אמר קול גברי מנומס בצד השני – "מדבר נח. בקשר לפוליסה שמכרת לי נגד נזקי גשם".
"נח?" – שאל ציון תוך שהוא מפשפש בזכרונו ובתיקיותיו – "איזה נח?" (ולעצמו הוא חשב שזה ממש לא נח שנח מתקשר כעת).

"נח בן למך" – ענה נח (שהיה כמובן נח בנו של למך) – "אתה ודאי זוכר אותי. לפני קצת יותר מארבעים יום וארבעים לילה קניתי אצלך פוליסה לתיבה שלי. ביטוח נגד נזקי גשם. ויש נזקים."

"נזקי גשם?" – שאל ציון בניסיון לקנות זמן. הוא מצא בינתיים את הפוליסה ועלעל בה.
"כן, נזקי גשם!" – ענה נח, קצת בחוסר סבלנות – "אחרי המבול שירד פה, ואחרי שקלו המים, ראיתי שכל החלק התחתון של התיבה התחיל להירקב. מדובר פה בנזק רציני! אני השתמשתי בעצי הגופר מהאיכות הטובה ביותר ולא חסכתי בזפת, אבל כעת אני חושש שהתיבה לא תהיה שמישה במקרה של עוד מבול!"

"רגע אחד!" – ניסה ציון לעצור את שטף דיבורו של נח ולמצוא מוצא מהצורך לשלם לו – "מה פתאום עוד מבול? ראיתי הבוקר קשת בענן ולהבנתי זה סימן שלא יהיה עוד מבול!"

נח עצר לרגע, גמגם משהו לא ברור ואז חזרת לעשתונותיו ואמר: "ונניח שלא יהיה עוד מבול? אז מה? בפוליסה שלי כתוב שתפצו אותי על נזקי גשם ויש נזקים. אני רוצה פיצוי!"

 

"אין  שום בעיה" – ענה ציון בביטחון (לא סתם הוא היה סוכן ביטוח!)  – "אם מגיע לך פיצוי, תקבל פיצוי, נשלח לך שמאי שיעריך את הנזקים, יקבע אם הייתה ירידת ערך, אם היה אשם תורם שלך ולפי הדו"ח שלו נשלם לך כל מה שמגיע לך בתוספת ריבית והצמדה במקרה שהתהליך יימשך יותר מחמישים שנה. אבל קודם כל צריך למלא טופס תביעה. אשלח לך טופס , תמלא אותו ותחזיר כשתוכל. להתראות!"

ציון התכוון לנתק, אבל הוא לא היה מספיק זריז.
"רגע אחד!" – קרא נח – "עוד אין לי כתובת קבועה ! לאן תשלח לי את הטופס?"

ציון נאנח ואמר: "טוב,  נמלא אותו יחד כעת בטלפון… שם – אני יודע, תאריך לידה – אעתיק מהפוליסה… אז רק תתאר לי מתי קרה מקרה הביטוח ומה בדיוק קרה"

 

נח התחיל להסביר שוב: "כמו שאמרתי לך, אחרי שפסק המבול וקלו המים, התיבה עגנה על הר אררט. לאחר שהוצאתי את כל החיות ויצאתי בעצמי, בני שם הסב את תשומת לבי לכך…"

 

"סליחה" – קטע אותו ציון – "מה שמו של בנך?"

"שם" – ענה נח.

"כן, השם." – חזר ציון.

"השם הוא שם" – אמר נח – "והעיקר הוא שהוא הפנה את תשומת לבי לכך שכתוצאה מהמבול הקורות התחתונות של התיבה החלו להירקב. אם המבול היה נמשך עוד כמה ימים יתכן שהיינו טובעים וזה היה סופם של כל החיים עלי אדמות! אני רוצה פיצוי!"

 

"רגע אחד" – עצר אותו ציון – "אמרת שהנזקים הם תוצאה מהמבול?"

"נכון" – אישר נח.

"הביטוח שלך מכסה נזקי גשם ולא נזקי מבול!" – הודיע ציון בשמחה וניתק את השיחה.

 
מוסר השכל: מה שבטוח ביטוח, ומה שביטוח לא בטוח.

 

שבת שלום!

 

תודה לעננת על הרעיון לרשומה ועל כך ששלחה לי את הידיעה המקורית. לאחר מכן מצאתי גם ידיעה בעברית.

 

 

והרשומה המומלצת היא – לבנית קטנה –  בבלוג של L אורגת מילים