האות האבודה

היה זה יום חמישי שגרתי עבור מתי (שם בדוי). בבוקר הוא עסק בחקירה סטנדרטית – שוד בתחנת הרכבת.

הוא פענח די מהר את המקרה וחשב כי המשך היום יהיה רגוע.

אך בשעת הצהרים דברים השתנו. הפקיד מסר תיק חדש – מקרה מוזר מאין כמוהו.

מדובר היה בעיתונאי המפורסם (עובדה בדויה)  מוטיאור (שם בדוי). מוטיאור היה ידוע (גם זה בדוי) ככותב פורה המפרסם מדי יום חמישי סיפור הזוי.

מסתבר כי גם באותו בוקר פרסם מוטיאור את סיפורו,  אך הסיפור הפעם עורר תחושת אי נוחות וחשדות כבדים בקרב הקוראים הנאמנים.

בקריאה ראשונה הסיפור נראה הזוי כתמיד, אך מה שהדאיג קוראים רבים היה חסרון אות אחת מסוימת – ודווקא אות שהשימוש בה די נפוץ.

האיש שמכר את העולם (סיפור ושיר לשבת)

זה קרה בדיוק כשעליתי במדרגות. כלומר לא בדיוק עליתי במדרגות – יותר חלפתי על פניהן. או על פני מדרגה אחת.

אתם בודאי מכירים את הסיטואציה הזאת שאתם עוברים על פני המדרגה, ומדברים על מה שהיה ומתי זה היה ופתאום מגלים שאתם בעצם לא שם?

זה בדיוק מה שקרה לי באותו יום.

רד כבר גשם

עמדתי לי באמצע העיר והסתכלתי סביב. הרבה לא ראיתי. מה כבר אפשר לראות בלב העיר? כביש אספלט ומולי חומה.

לא חומה כמו חומת ירושלים (עליה הפקדתי שומרים), אלא חומה דומה יותר לחומת ההפרדה (אבל גם לא היא) – סתם קיר מכוער שנועד להסתיר בית (אולי מכוער, אולי דווקא יפה – אין לדעת בגלל החומה).

בפינת הרחוב ראיתי קצת תנועה של הולכי רגל. מזמן לא ראיתי הולכי רגל בעיר הזאת. נראה שכולם רק נוסעים ממקום למקום במכונית פרטית (כי כולם רוצים  לעזור למולדת וכידוע ההכנסות הגדולות ביותר של המדינה הן ממיסים על מכוניות ועל דלק).

בהתחלה ניקח את מנהטן (ולקינוח את ברלין)

האמת שלא התפלאתי על כך שתפסו אותי. קשה לשנות את השיטה מבפנים מבלי שישימו לב לכך. אפילו לא ניסיתי להסתיר זאת.

אבל פסק הדין מאוד הפתיע אותי בחומרתו. עשרים שנים של שעמום? ציפיתי לקבל קנס של כמה מאות שקלים או כמה חודשי שעמום על תנאי, אבל קיבלתי לא פחות מעשרים שנה. בפועל.

מזל ששמרתי בירכתי מוחי כמה נקודות עניין שהצליחו לעזור לי לחמוק מהשעמום הזה.

וכעת אני פה כדי לשלם להם כגמולם. מיד לאחר ארוחת הצהרים.