משל יותם – סיפור לשבת ולט"ו בשבט

כל העצים שמחו מאוד ביום חגם, אבל לא היו בטוחים כיצד לחגוג אותו. לאחר ויכוחים רבים הם הגיעו למסקנה שמה שדרוש להם הוא מישהו שיגיד להם מה צריך לעשות (ואולי גם מה צריך לא לעשות). מין מפקד, או אולי רב, או אולי…. מלך!

כן, כולם הסכימו שהרעיון לבחור מלך הוא מצוין (לנו זה אולי נשמע קצת אבסורד, אבל קרה בהיסטוריה שמלכים *נבחרו* לשלוט).

אבל מי יהיה המלך?

ברוב קולות הוחלט שאין מתאים מעץ הזית: הוא אחד משבעת המינים, השמן שמפיקים מפירותיו בריא וטעים והוא מאריך ימים.

הלכו העצים בשמחה אל הזית לבשר לו על הכבוד הגדול בו זכה, אך להפתעתם הוא סירב לקבל את התפקיד בטענה שהוא עסוק מדי ביצירת פירות.

למרות האכזבה, העצים לא התייאשו ופנו אל העץ שהגיע למקום השני המכובד – התאנה.  גם הוא משבעת המינים והפירות שלו כל כך טעימים… בנוסף גם העלים שלו שימושיים ליצירת בגדים!
מיהרו העצים אל התאנה, פתחו איתה בשיחה קלה ולאחר שווידאו שהיא בעד רעיון המלוכה באופן כללי הציעו לה את התפקיד.

אבל גם התאנה סירבה… היא הסבירה שאמנם באופן עקרוני היא בעד רעיון המלוכה, אבל כרגע היא עסוקה מדי יצירת פירות (תרוץ לא מקורי ומוכר כבר לעצים) ולא יהיה לה זמן לחובות הבאים עם המלוכה.

העצים עברו שוב על רשימת שבעת המינים. הרבה מהעצים חשבו שהבא בתור צריך להיות התמר, אבל כמה עצים למודי ניסיון הזכירו שהוא עץ גבוה – מה שהופך אותו בוודאי לגאה מדי – וגם לו יש פירות מתוקים מאוד כך שבוודאי הוא יסרב גם כן. הם לא היו מוכנים לסירוב נוסף…

המועמד הבא בתור היה כמובן הרימון – חלק מהעצים ציינו לחיוב שהפירות שלו חמצמצים ולעיתים אפילו חמוצים כך שהוא ודאי לא יסרב בתירוץ שהוא עסוק איתם, אך עצים אחרים ציינו (ובצדק) שהפירות של הרימון מאוד גדולים ומאוד אדומים וזה מלמד על גאווה גדולה (ואדומה) ולכן סביר מאוד שגם הוא יסרב.

העצים היו על סף ייאוש, כאשר לפתע אחד מהם הציע את הגפן. גפן? עצים אחרים הודיעו שהגפן היא לא עץ ולכן לא מתאימה להיות מלך העצים. אבל העץ שהציע את הרעיון (נדמה לי שזה היה הברוש) הסביר בסבלנות שראשית לא חייבים עץ שישלוט בעצים – הוא הביא כדוגמא את המלך צ'ארלס השלישי שהוא ספק גרמני, ספק סקוטי וספק יווני ובכל זאת הוא מלך האנגלים – ושנית דווקא העובדה שהגפן היא לא עץ יגרום לה להבין את הכבוד הגדול שנפל בחלקה ולקבל את התפקיד.

מעודדים הלכו העצים אל הגפן ובישרו לה בשמחה ובתקווה על הבחירה. אבל הגפן איכזבה גם היא והודיעה שראשית היא לא עץ ושנית היא מאוד עסוקה בייצור ענבים ליין (מיקבי בוטיק) ואין לה זמן או כוח למלוך.

מחוסר ברירה החליטו העצים לערוך הגרלה – יזכה מי שיזכה.  זכה האטד… אמנם הוא לא משבעת המינים, לא גבוה, לא מתהדר בפירות טעימים – אבל הגרלה היא הגרלה ואולי ישמח האטד לקבל את התפקיד? (בטח הוא לא יטען שהוא עסוק עם הפירות שלו!)

האטד אכן שמח מאוד לקבל על עצמו את המלוכה. בתור הצעד הראשון בשלטונו הוא פרסם צו מלכותי הקורא לכל העצים לחסות בצלו. העונש למי שלא יקיים את הצו: הוצאה להורג בשריפה.

מוסר השכל:   כנראה שצ'ארלס השלישי הוא מלך יותר טוב מהאטד

שבת שלום וט"ו בשבט שמח!

תודה ל-  tootrees3 שהציע לי לכתוב סיפור ט"ו בשבט מבוסס על משל יותם.

והרשומה המומלצת היא – לשרביט החם – על הבלוג שלי – בבלוג של Empiarti

הסיפור לשבת על האיש שזכר (כמעט) הכל

אמנון (שם בדוי כמובן) ניחן בזיכרון מעולה. כבר בתור ילד הוא נחשב לתלמיד מצטיין, מכיוון שיכול היה לחזור בדייקנות על כל דבר שהמורה אמרה.

בייחוד עזרה לו תכונה זו במקצועות ההומאניים – ובעיקר בהיסטוריה. הוא תמיד ידע מהם התאריכים החשובים ואפילו מהם האירועים שקרו בהם.

(בחשבון המצב היה קצת פחות טוב מכיוון שזיכרון בלבד לא עזר לפתור תרגילים. אבל מכיוון שהמורים התעצלו בדרך כלל לייצר תרגילים חדשים, אמנון פשוט שינן את שיעורי הבית של המצטיינים בכיתה לפני המבחנים והצליח "לפתור" את רוב השאלות במבחנים מהזיכרון)

גם ביחסים האישיים הזיכרון שירת אותו נאמנה. במריבות (לא הפיזיות שבהן…) הוא יצא תמיד כשידו על העליונה מכיוון שהצליח להוכיח מהזיכרון כי הוא צודק. הוא הצליח לקנות את לב עמיתיו וחבריו בכך שהוא תמיד זכר את ימי ההולדת שלהם, ידע לצטט את הספרים (או הסרטים) האהובים עליהם וכמובן זכר מלאי בלתי נדלה של בדיחות משעשעות שהתאימו לכל אירוע.

לאחר שירות צבאי מוצלח כאפסנאי (שתמיד זכר איפה נמצא כל דבר  אבל תמיד זכר גם להגיד שאין לו) הוא מצא עבודה בתור מחסנאי במפעל גדול (שם עדיין זכר איפה נמצא כל דבר אבל הפעם גם הנפיק ציוד לדורשים – וכמובן זכר מה ניתן למי ומה צריך להזמין).

היה רק דבר אחד שאמנון לא הצליח לזכור מעולם – בהיותו גבר, הוא לא הצליח לזכור איזה בגדים לבשו הוא או אחרים. אם הוא לא היה מסתכל בראי (או על עצמו), הוא לא היה מסוגל לומר מה לבש הבוקר.

אמנון שם לב למוזרות הזאת שפגמה בזכרונו המושלם, אך לא ייחס לה חשיבות כלשהי מכיוון שלא הפריעה לו בדבר.

במקביל לעבודתו כמחסנאי התחיל אמנון לחשוב על קריירה מבטיחה יותר שתהיה משתלמת יותר גם מבחינה כספית וגם מבחינת יוקרה (אמנון זכר שבדרך כלל יש מתאם בין השתיים)

ראשית חשב אמנון ללמוד ראיית חשבון, אך זכר שהוא בעצם לא טוב בחשבון. הוא שקל ללמוד משפטים – לא תהיה לו בעיה לשנן פסקי דין רבים – אך הוא חשש שמקצוע זה דורש אסרטיביות שאינה מצויה אצלו (וחוץ מזה, למרות עברו כאפסנאי, הוא לא היה טוב בשקרים.)

המקצוע שבאמת התאים לו היה היסטוריה, אך במקצוע זה לא נמצאו כסף או יוקרה…

אמנון התחיל לחשוב על זכירת מספרי הלוטו הזוכים – אך גילה שאין כל טעם בלזכור את המספרים שזכו בעבר. יש לזכור את המספרים שיזכו בשבוע הבא – וזה היה מעבר ליכולתו
(כמו שאמרה פעם המלכה: " It’s a poor sort of memory that only works backwards”)

אמנון התחיל לשקול הימורים הדורשים זיכרון, אך גילה שעולם ההימורים כרוך ביותר מדי רמאויות.

אמנון החליט להמשיך לעת עתה בעבודתו כמחסנאי ולהתמקד בשאיפה נוספת שלו – מציאת בת זוג.

כזכור, לאמנון לא הייתה בעיה להקסים בנות זוג פוטנציאליות – לקח לו זמן קצר "ללמוד" את בת הזוג ואח"כ הוא כבר ידע איזו מחמאה ללחוש, איזה מתנה לקנות ולאיזה סרט ללכת.

לאחר סדרת דייטים וכמה בנות זוג שפשוט "לא היו זה" פגש אמנון את תמר (שם בדוי אך סמלי) והתאהב בה באמת. תמר הייתה יפה, חכמה, מוכשרת ומקסימה ואמנון ידע שהוא פגש את אהבת חייו.

הדרך לליבה של בחורה עוברת גם דרך משפחתה ואמנון למד מהר מאוד להכיר את הוריה, אחותה התאומה (הזהה), אחותה הבוגרת (הגדולה ממנה בשנתיים בלבד) ואחותה הצעירה (הצעירה ממנה בשנה בלבד).

אמנון מיהר לזכור את תאריכי ימי הולדתם, יום הנישואים של ההורים, התחביבים וההעדפות של כל אחד מבני המשפחה. כדרכו, הוא התחבב מהר מאוד על כל בני המשפחה והפך לבן בית שם.

העתיד נראה מבטיח. ואז קרה האירוע ששינה הכל…

יום אחד כשאמנון שהה בביתה של תמר, הוא נרדם על הספה בצהרים. כשהתעורר לאחר שעה קלה הוא הרגיש קצת מבולבל וראשו כאב. הוא רצה לבקש מתמר כדור נגד כאב ראש וניגש לחדר המשפחה שם ישבו תמר ושלוש אחיותיה.

כזכור, לתמר היתה תאומה זהה. ומסתבר שגם שתי אחיותיה האחרות היו דומות לה להדהים…

אמנון עמד לרגע מבולבל ותהה מי מהאחיות היא בעצם תמר. הוא קרא בקול חלוש: "תמר…"  ארבע האחיות הרימו את ראשן והסתכלו עליו בלי לומר מילה.

פתאום אמנון נזכר. תמר לבשה חולצה ירוקה שהוא קנה לה. הוא ניגש אליה, חיבק אותה בשמחה ולחש באוזנה "אני אוהב אותך".

כמובן שהוא בחר באחות הלא נכונה… זה עוד היה יכול לעבור בשלום אבל לאחר שאירועים דומים נשנו וחזרו יותר מדי פעמים התאהבו בו כל האחיות.

הסוף היה ברור. אמנון, תמר ושלוש אחיותיה התאסלמו. אמנון נשא את ארבעתן והן עברו לחיות באוהל גדול בנגב, שם אמנון תמיד זכר מי מהעיזים שלו ואת שמות כל עשרים ושניים ילדיו.

מוסר השכל: יש הפתעות גם בסיפורים לשבת

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – לא מבקש סליחה – בבלוג של arikbenedek