גולן (שם בדוי) פרסם את עצמו במקומונים הנחשבים של עירו (וערים אחרות) כ"מתקשר קבלי בעל קשר לרוחות ולחייזרים ויכולת נבואה שמימית". לקהל לקוחותיו הוא הציע עזרה בבעיות זוגיות, בחירת מקצוע ועוד.
גולן ידע כיצד לשמח את לב לקוחותיו – החייזרים והרוחות איתם תיקשר תמיד חזו דברים טובים, אך היה להם קשה לקבוע את התאריך המדויק בו יקרו אותם דברים טובים. כדי לזרז אותם היה גולן מתייעץ בספרי הקבלה שלו ומוצא בדרך כלל (עבור תשלום נוסף) קמעות שאפשרו לזרז את התרחשות הדברים הטובים (אך לא לזרזם יותר מדי).
גולן חש סיפוק גדול ממקצועו – הוא אהב לעזור לאנשים וגם לא התנגד להרוויח כסף מכך.
מירית (שם בדוי) האמינה כל חייה בכוחות נסתרים שיכוונו את דרכה ויעזרו לה למצוא את מקומה במסתרי היקום
כבר בגיל צעיר היא עסקה בתפילות לבורא העולם הכל יכול שיסייע לה להצליח במבחן או לקנות את ליבו של נער חתיך (ומכיוון שממילא הכל נתון בידי שמים, היא לא עשתה דבר כדי להצליח במבחן או לרכוש את ליבו של הנער מעבר לתפילה)
כשהתבגרה קמעא, הבינה מירית שתפילות לבורא עולם הן אמצעי פרימיטיבי משהו להשגת מטרותיה בחיים ולמאמין המודרני יש שלל אמצעים מדעיים ומתקדמים בהם עליו לנקוט כדי להשיג את מטרותיו.
בגיל 18 נחשפה מירית לעולם הקבלה העשיר (לאחר שהשתחררה מהצבא מטעמי דת היא ניסתה גם להבין מהי הדת). מירית הופתעה לגלות מבחר קמעות, השבעות ולחשים הטובים לכל אירוע ומטרה בחיים.
תורת הקבלה הלמה היטב את סגנון חייה של מירית, אך יום אחד הלמה בה הידיעה כי הרב שלימד אותה את תורת הקבלות לא נתן קבלות תמורת התשלומים שקיבל ולמעשה כשדיבר על תורת הנסתר התכוון בעיקר להסתרת הכנסותיו ממס הכנסה.
שבורה ומדוכאת התירה מירית את החוט האדום מעל פרק ידה, ארזה את מיטלטליה המעטים ונסעה למקום רוחני באמת – הודו. היא הצטרפה לחסידיו של הגורו מהישכבמאשלך ושם למדה אהבה, שוויון וגם אחדות.
לכמה חודשים מירית הרגישה מאושרת. היא פתאום הבינה – לראשונה בחייה – כי ליהדות אולי אין מונופול על הרוחניות ועל הקשר לאלוהים.
אחרי שבועיים בכפר החסידים של הגורו מהישכבמאשלך הגיע הרגע הגדול – מירית נקראה ללמוד אהבה באופן אישי היישר מפיו (ואברים אחרים) של הגורו הנערץ.
הפגישה נקבעה לחצות הלילה במושב האחורי של מכוניתו של הגורו.
מירית הנרגשת התרחצה בנהר הקדוש שזרם במרכז הכפר, מרחה את גופה בקטורת וניגשה בעשר דקות לפני חצות אל המוסך הגדול בו חנתה מכוניתו של הגורו.
להפתעה ואכזבתה, כשהיא פתחה את דלת המוסך נתגלו לעיניה הנדהמות 23 מכוניות רולס רויס לבנות.
מירית לא ידעה באיזו מכונית לחפש את הגורו… נסערת ומבולבלת היא רצה חזרה לבקתתה, אספה את מיטלטליה העוד יותר מעטים (הרבה נתרם לגורו עם הגעתה) וכבר למחרת היא הייתה על המטוס לארץ.
המצב נראה לא טוב, אך למזלה הרב פגשה מירית (דרך האינטרנט) במתקשרת ידועה שבעזרת מסרים מחייזרים ידעה כיצד לסייע לה.
המתקשרת, לאחר התייעצות ארוכה עם החייזרים, יעצה למירית לנסות להתקבל לעבודה כנציגת שרות בחברת תקשורת ידועה. החייזרים הבטיחו כי מירית תתקבל לעבודה, אך למרבה הצער בבחינות המפרכות מירית נכשלה בשלב ציור העץ.
מירית חזרה למתקשרת שהתנצלה והבירה כי הבעיה העיקרית הינה שמה של מירית – 660 בגימטרייה – בדיוק 6 פחות ממספר החיה וזהה גם ל "רס נכשל". המתקשרת המליצה למירית לשנות את שמה (הבדוי) ל"רוקדת את החיים עם חייזרים מתוקשרים" אך בגלל התנגדות משרד הפנים פנתה מירית (שם בדוי זמני) לגדול היועצים לבחירת שמות המבטיחים הצלחה ושגשוג לבעליהם – הרב הגאון הפטיש החזק החכם החמוד החינני רבי ששון. (או בקיצור הרה"ג פחחח"ח ר' ששון).
הרה"ג פחחח"ח שקל רבות את הנושא (ואת סכום הכסף שהציע לו מירית) ולבסוף הגיע למסקנה כי מירית צריכה לשנות את שמה למרים אם ברצונה להתקבל למשרה הנחשקת של שרות לקוחות.
מרים נגשה למבחנים בביטחון עצמי גבוה והפעם אכן עברה את השלב הראשון, אך נכשלה בסימולציה הקבוצתית.
מאוכזבת כולה חיפשה מרים את הפיתרון במקום אחר וכך הגיעה אל האסטרולוג המפורסם בגין רובינשטיין. בגין הרשים את מרים מאוד כאשר הצליח לנחש את המזל שלה בארבעה ניסיונות בלבד והיא מיד הזמינה אצלו מפת כוכבים מפורטת בצבעים טבעיים שתפרט את כל מה שיקרה לה בשלושים השנים הבאות.
המפה אכן הייתה מאוד מרשימה, אך למרים היה פתאום קשה להאמין שתוך חמש שנים היא תהפוך לשחקנית פוטבול מפורסמת ובעקבות כך תזכה לכהן כנשיאת ארה"ב, על כן היא נטשה את מר רובינשטיין במפח נפש והחלה בצום מיצים ובמדיטציה כדי לשקול את המשך דרכה.
לאחר שלושה ימים של מיצים ומדיטציה מצאה מרים כתבה בעיתון על הבאבא תור – עושה הנפלאות משכונת אבו-טור. מסתבר כי בשלושת החודשים האחרונים לא קם עוד חכם גדול ומחולל ניסים בינוני כאותו באבא תור – שהצליח לגרום לשתי עקרות ללדת (לא ביחד) ולעיוור אחד לקום מכסא הגלגלים שלו (של העיוור, לא של הבאבא תור).
מרים הבינה מיד שזהו האות לו חיכתה. היא התקשרה לקבוע תור לבאבא תור וקיבלה ללא כל בעיות תור לי"ג בשבט.
היום הגדול הגיע. מרים הגיעה שעתיים מראש לביתו המרווח של הבאבא תור באבו-טור. היא ישבה בחדר ההמתנה הגדול יחד עם כל עם ישראל ואשתו וחיכתה בנשימה עצורה לתורה.
הרגע הגדול הגיע. האדם שהיה לפניה בתור יצא מחדרו של הבאבא תור וקול צלול נשמע קורא מתוך החדר: "הבא בתור!"
"זו אני" חשבה לעצמה מרים בהתרגשות וזינקה מכסאה.
לפתע ניצב בדרכה אדם שניסה לחסום את דרכה אל הבאבא תור. הוא הניח את ידו על כתפה והסתכל בעיניה. זה היה אהד פישוף (שם לא בדוי)! הוא הרכין את ראשו ולחש באוזנה: "רק רציתי להזהיר אותך כי הבא בתור הוא סוס!"
מרים התעלפה במקום.
מוסר השכל: לא כל נושא מגבעת הוא נושא בשורה.
שבת שלום – ואל תשכחו ללכת להצביע ביום שלישי
והרשומה המומלצת היא – מזמן – בבלוג של L Weave Words
החיים שלי (או של אחרים) 