לפני הרבה שנים, בהגדה רחוקה רחוקה, חיו ארבעה בנים: חכם, רשע, תם וזה שאינו יודע לשאול.
החכם היה מאוד חכם. הוא ידע הרבה מאוד על הרבה דברים, אבל בעיקר על דברים לא חשובים במיוחד. הוא ידע לצטט מערכונים של מונטי פייתון (שהיו דווקא שישה בנים), לדקלם מילים של שירים ולספר מי אמר למי ומתי.
אבל הוא לא ידע מהם העדות, החוקים והמשפטים שאלוהינו ציווה.
מכיוון שהיה חכם הוא לא התבייש לשאול (כי אין הביישן למד) ומיהר לשאול את השאלה הזאת. הרב אותו הוא שאל שמח שמישהו שואל אותו משהו, אבל לא יכול היה שלא לשים לב לניסוח התמוה – "אשר ציווה אלוהינו אתכם".
ברגע הראשון רצה הרב להקהות את שיניו של החכם (או אולי אפילו החוכמולוג) מכיוון שהוציא את עצמו מהכלל, אך הוא נזכר שהקהיית השיניים שמורה לרשעים ולכן החליט להחזיר לחכם במטבע שלו ושלף את ההלכה הפחות ברורה עליה הוא יכול היה לחשוב: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן".
החכם הודה לו בנימוס (כי הוא היה מספיק חכם לדעת שאין טעם להקים לעצמו אויבים) אבל לא התעמק יותר מדי בתשובה כי הוא ידע שאין כל סיכוי בעולם שאלוהים ציווה על בני ישראל "לא להפטיר אחרי הפסח אפיקומן". הוא פשוט הלך לחפש רב מציאותי יותר (כמו למשל הרב גוגל המפורסם).
הרשע למעשה לא היה רשע כל כך. הוא בסה"כ היה אתיאסט למחצה ואפיקורס להכעיס. בעצם הכעסה היא די מרושעת… במיוחד אם פונים לרב ושואלים אותו: "מה העבודה הזאת לכם?"
למעשה הרשעות הייתה טמונה בכך שלדעתו של הרשע הרב לא עבד כלל אלא רק למד גמרא וענה לשאלות חסרות טעם, אבל הרב שעדיין היה רגיש מה-"אתכם" של החכם נפגע מה-"לכם" של הרשע והבין שזוהי ההזדמנות להקהות שיניים. תשובתו הצפויה הייתה: "בעבור זה עשה אלוהים לי בצאתי ממצרים".
הרב כמובן התכוון שאם הרשע היה שם לא היה נגאל, אבל הרשע (ברשעותו הרבה) לא הבין את העוקץ וחשב שהרב מנסה לומר שמכיוון שבמצריים בני ישראל עבדו עבודת פרך אלוהים הבטיח להם שלא יצטרכו לעבוד יותר לעולם (וגם לא לשרת בצבא) ויחיו על חשבון הרשעים.
התם נחשב למאוד תמים, אבל בעצם היה מומחה ביחסי אנוש וביחסי ציבור. הוא ידע איך לדבר עם כל אדם בלשונו ואיך לגרום לכל אדם להרגיש בנוח. כשהוא פגש את הרב הוא רצה לגרום לו להרגיש חכם (ולא רשע) ובטוח בעצמו ולכן שאל אותו שאלה מאוד פשוטה: "מה זאת?".
זאת שאלה שכל אדם יכול לענות עליה בחכמה ובהרחבה בלי לחשוב הרבה.
הרב באמת לא חשב הרבה וענה מיד: "בחוזק יד הוציאנו אלוהים ממצרים, מבית עבדים".
התשובה לא הייתה מאוד אינפורמטיבית, אבל התם לא באמת חיפש אינפורמציה. הוא שמח על כך שהרב הרגיש חכם והלך לשמח אנשים אחרים.
ושאינו יודע לשאול? הוא לא באמת לא ידע לשאול, הוא פשוט לא רצה לשאול. כל נושא הפסח הזה לא עניין אותו (מעבר לכך שיש חופשה). לכן שהוא נתקל ברב הוא לא שאל כלום. הרב חשד מיד שלא מדובר במי שאינו ידוע לשאול אלא בעוד סוג של רשע ולכן מיהר לחזור על התשובה שהוא נתן לרשע: ""בעבור זה עשה אלוהים לי בצאתי ממצרים".
שאינו יודע לשאול לא נעלב כלל. הוא הודה לרב על התשובה הלא מחכימה והלא שימושית ומיהר לנצל בחכמה את הזמן שנותר לו לחופשת הפסח.
מוסר השכל: לא תמיד ברור מי חכם, מי רשע, מי תם ומי אינו יודע לשאול
שבת שלום וחג שמח!
והרשומה המומלצת היא – למדור השרביט החם – סיפורי שמות – בבלוג של empiarti
החיים שלי (או של אחרים) 