סיפור לשבת

לפני שנים רבות, כשהייתי עוד סטודנט באוניברסיטה (ועוד עתודאי ר"ל), אהבתי מאוד להקשיב לתוכנית האגדית "מה יש".

אחת הפינות החביבות עליי הייתה "סיפור לשבת" של חזקל מוסרי.

הסיפורים עסקו בד"כ בדמויות פשוטות ואפילו יום-יומיות שקרו להן דברים פשוטים ויום-יומיים.

ותמיד (או לפעמים? זה היה מזמן…) היה לסיפורים האלה מוסר השכל.

כמחווה לעידן ההוא, ברצוני לספר סיפור לשבת משלי. (מותר לקרוא גם בימי חול):

לפני שנים רבות, בעיר קטנה שנודעה במאכליה המטוגנים, ועל כן נקראה רם-טגן, חי בחור צעיר שרק עבר אליה לאחרונה מהעיר קי. (ואם אינכן מכירים את העיר קי, נציין בקצרה כי השם קי הינו למעשה ר"ת של "קריית ים". וים זה כידוע קיצור של ירושלים, וירושלים היא עיר הבירה, כלומר נתניה בה מיוצרת הרבה בירה).

גיבורינו, לו  נקרא בשם בדוי משה (למרות שמשה הוא לא ממש שם בדווי), כונה ע"י ידידיו "משה (שם בדוי) העירקי" על שם עיר מוצאו.

למשה (שם בדוי) היו שתי בעיות עיקריות בחיים. הראשונה הייתה שלא היו לו ידידים והשנייה הייתה שהוא תמיד חלם – ועל כן ידידיו כינו אותו "משה (שם בדוי) העירקי החלמאי".

חלק מהקוראים אולי יחושו בסתירה קלה בין הבעיה הראשונה והכינוי שהצמיחה הבעיה השנייה (או ליתר דיוק, בין הבעיה הראשונה ולמכנים, או בקיצור למכנים המשותפים של שתי הבעיות).

צהרים אחד חלם משה (שם בדוי) העירקי החלמאי חלום מדהים. ובחלומו, פתח משה (שבע"ח) דוכן קטן שבו מכר לעוברים והשבים ולאנשי שלומו  כריכים משובחים ומשבע"חים כאחד. (ולמי שכבר איבד אותי – משבע"ח = משם בדוי עירקי חלמאי).

כשהתעורר משה (שבע"ח)  מחלומו, הבין לפתע כי בניגוד לחלומותיו הקודמים, חלום זה ניתן להגשמה וייתכן כי בעצם ייעודו בחיים .

שבר משה (שבע"ח) תוכנית חיסכון שפתחו עבורו הוריו שנים רבות קודם לכן, רץ לבנק להתחנן להלוואה, רץ לסניף אחר, מישכן את דירתו, לווה כסף בשוק האפור ורכש בכסף שהשיג דוכן פינתי בדרום רם-טגן במצב טוב. מעתה היה משה (שבע"ח) הבעלים הגאה של דוכן דרומי(או בקיצור בגד"ד)

כל ידידיו של משה (שבע"ח בגד"ד) נהרו לדוכן וזללו כריכים. החיים נראו טובים מתמיד, פרט לבעיה קטנה אחת – למשה (שבע"ח בגד"ד) לא היו ידידים כזכור, ולכן בעצם הדוכן עמד שומם רוב הזמן. משה (שבע"ח בגד"ד) עסק כהרגלו בחלומות על תורים ארוכים של לקוחות המגיעים מכל רחבי הארץ לדוכן שלו, אך כשהתעורר מחלומו גילה כי התור שהשתרך בחזית הדוכן מורכב בעיקר מנושים זועמים.

משה (שבע"ח בגד"ד) החליט כי הדרך היחידה לצאת מהצרות הינה להעלות את הדוכן היקר באש ולגבות את דמי הביטוח. ברגע האחרון, כשהגפרור כבר בידו, הוא נזכר שבעצם הדוכן לא מבוטח ושריפתו לא ממש תוציא אותו מהצרות.

ישב משה (שבע"ח בגד"ד) וניסה לחשוב על רעיונות אחרים לצאת מהצרות. ישב וחשב, חשב וישב, כשלפתע הגיע לדוכן דרדק כבן י"ג שנה ודרש… כריך. (לא, דרדק זה לא היה אחד הנושים. הסיבה להופעתו מיד תתבהר, אך ברמז נזכיר כי בסה"כ הדוכן נועד למכירת כריכים וזה עלול להסביר את המקרה התמוה).

משה (שבע"ח בגד"ד) התנער משרעפיו וניגש להכין כריך, אך אויה – הסתבר כי הדרדק הינו צמחוני (אלוהים ישמור) ונפשו בחלה במבחר הכריכים הרגיל – הוא לא הסכים לאכול פסטרמה ולא שניצל, לא נקניקיות ולא שווארמה. יתרה מכך, הדרדק התעקש כי רצונו בכריך בריא ללא מיונז, ללא חומרים משמרים ואפילו ללא צבעי מאכל. משה (שבע"ח בגד"ד) לא התייאש והציע לדרדק כריך בריא במיוחד עם טונה אך הדרדק התעקש משום מה כי גם טונה אינה מאכל צמחוני.

בימים כתיקונם היה משה (שבע"ח בגד"ד) בועט באחוריו של הלקוח הבעייתי ושולח אותו לכל הרוחות, אך מכיוון שבשלב זה כל שקל היה חשוב, אסף משה (שבע"ח בגד"ד) את כל התוספות שמצא בסביבתו, תפס פיתה ודחס לתוכה חומוס וטחינה, סלט ירקות וביצה קשה, פטרוזיליה וגם בצל. וברגע האחרון דחף פנימה פרוסת חציל מטוגן.

הדרדק הביט בו כלא מאמין ושאל – "זה בריא?" ענה לו משה (שבע"ח בגד"ד) – "זה סנדוויץ` בריא, יפה וחם. ח"י שקלים בבקשה!". שילם הדרדק והלך לביתו.

ובבית הדרדק שאלה אותו  אמו: "מה אכלת היום?" ענה הדרדק:" משהו חדש. סנדוויץ` בריא, יפה וחם. קניתיו אצל משה שבע"ח העירקי מבגד"ד."

תוך ימים לא מועטים צבאו רבבות חבריו של הדרדק ובני משפחתו על דוכן הכריכים הדרומי ודרשו סנדוויץ` בריא יפה וחם (או בקיצור סבי"ח).

הסבי"ח מבגד"ד התפרסם ברחבי המדינה ומשה שבע"ח בגד"ד התעשר, כיסה את החובות ואף רכש ידידים.

רק דבר אחד הוא לא הצליח לרכוש – זכויות יוצרים על הכריך החדשני. משום מה כולם התעקשו לטעון שזהו כריך שמקורו בעירק…

ומוסר ההשכל שלנו הוא: אם המצאת משהו טוב, היזהר בראשי התבות!

שבת שלום!