מדור השרביט החם מציע לנו לכתוב על גיבורים של החיים.
לפי המדור (טוב, לפי מה שאני כתבתי…) גבורה היא לא בהכרח מול פני אויב ולא בהכרח מתגלית בזמן מלחמה או איום קיומי כלשהו. יש אנשים שהגבורה שלהם נחשפת באירוע חד פעמי ויש אנשים שהם גיבורים בהתמודדות היום יומית שלהם עם החיים ועל גיבורים כאלה המדור מציע לכתוב.
אני ממש לא גיבור. אני חי את חיי הבורגניים בשקט. אני הולך לעבודה משרדית (כשכיר כמובן), אני משלם מס הכנסה ועשיתי מילואים (לא קרביים) במשך כ-20 שנים (כולל כ-3 שנים של התנדבות לאחר שעברתי את גיל הפטור). אני התגלמות החיים הבורגניים של מעמד הביניים.
גם רוב האנשים שאני מכיר דומים לי. אני לא מכיר באופן אישי לוחמים נועזים כמו מאיר הר-ציון, לא אנשים שמיהרו דרומה ב-7.10 כדי לעצור את התקפת החמאס ולא אנשי שב"כ העושים ימים כלילות להגן על שלומי.
אני אמנם מכיר מספר אנשים העוסקים ב"ספורט אתגרי" למיניו – גולשי סנפלינג, רצי מרתון, רוכבי אופניים חצי-מקצועיים וטייסי אולטרה-לייט – אבל אני יודע שהם עושים זאת כמענה לשעמום שהחיים הבורגניים כופים עליהם (אולי מאותה סיבה שאני כותב בלוג).
הגיבורים האמיתיים שאני מכיר הם גיבורים בעל כורחם. הם לא כל כך שונים ממני, אבל משהו בחיים שלהם גרם להם להיות גיבורים.
הגיבורים שאני מכיר הם אישה שהפכה לנכה בתאונה ופועלת רבות למען נכים ומוגבלים, גבר פגוע נפשית שנאבק לתפקד בחברה שלא לגמרי מקבלת אותו, אמא לילד החולה במחלה גנטית נדירה שבגללה הוא נכה 100% שאפילו לא מסוגל לאכול לבד והיא מגדלת אותו לצד שני אחיו הבריאים, סבא וסבתא ז"ל של אשתי – ניצולי שואה שעלו לארץ ועבדו קשה כדי לשקם את חייהם ולצד זה לבנות את המדינה בשבילם ובשבילנו, אב לילד אוטיסט שהקריב קריירה מבטיחה כדי להיות קרוב לבן שלו ועוד רבים אחרים.
אבל את הרשומה הזאת אני רוצה להקדיש לגיבורה אחרת – אמי ז"ל.
הרופאים אף פעם לא ידעו לאבחן ממה אמא שלי סבלה כל חייה (או לפחות רוב חייה). חלקם חשבו שהיא ממציאה את הסימפטומים שלה.
גם הרפואה האלטרנטיבית לא הועילה לה ממש.
אבל היא באמת סבלה.
אמא שלי הייתה חולה מגיל צעיר מאוד. עוד הרבה לפני שילדה אותי ואת אחיי הגדולים. המחלה המסתורית שלה הקשתה עליה לתפקד. היה לה קשה לצאת מהבית והיה לה קשה לעבוד בבית.
מיום שאני זוכר את אמי היא בקושי אכלה משהו אבל תמיד הייתה שמנה (ורופא המשפחה המהולל שלנו – בעצמו איש לא קטן – היה תמיד אומר לה לעשות דיאטה).
אבל אמא שלי לא ויתרה לעצמה – היא גידלה חמישה ילדים ואני יכול להעיד שמעולם לא היה חסר לנו משהו שאמא יכולה לספק.
נכון, היא לא הייתה מושלמת. אני לא חושב שיש מושג כזה "הורה מושלם" ואני חושב שלכל אדם יש טענות כלפי הוריו על הדרך שבה גידלו אותו. אבל היא אהבה אותנו והשתדלה למעננו.
תמיד היה לנו אוכל (גם אם לא מגוון במיוחד) ובגדים, ספרים וצעצועים והרבה אהבה.
אחד ממעשי הגבורה הגדולים של אמי היה כבר שנים רבות אחרי שגדלנו. הייתי כבר נשוי ואב לשניים כאשר את אמי תקף האירוע המוחי הראשון (ולא האחרון) אותו היא עברה.
אירוע מוחי הוא ללא ספק טראומה רצינית… אמי הפכה למשותקת בחצי גוף והרופאים לא נבאו לה טובות.
צריך להבין גם שהאירוע הזה הצטרף לשלל בעיות מהן היא סבלה עוד קודם לכן – ביניהן מחלת לב, לחץ דם גבוה ובעיות בתפקוד הכליות.
אבל אמא שלי החליטה שהיא רוצה לחזור לתפקד והיא נלחמה כמו הגיבורה האמיתית שהיא הייתה – והצליחה. חודשים ספורים אחרי האירוע היא כבר חזרה ללכת ולדבר ולתפקד כמו לפני האירוע המוחי (שגם זה כמובן לא היה תפקוד מלא… אבל היא הייתה עצמאית).
אני הייתי מלא התפעלות מהאומץ וההחלטיות.
בסופו של דבר אמי לא נצחה. לפני כעט 15 שנים היא נפטרה אחרי הידרדרות איטית אך מתמדת במצבה.
השבועיים האחרונים היו קשים מאוד. חשבנו – או לפחות קיווינו – שהיא תשרוד גם את זה, אבל לצערנו הרב טעינו הפעם. אי אפשר לנצח תמיד.
זה לא הופך את אמא שלי לפחות גיבורה.
יהי זכרה ברוך.
והרשומה המומלצת היא – הפרי שנקרא על שם צבע ולא ידעתם – בבלוג של שלומית עוזיאל
החיים שלי (או של אחרים) 