אני מניח שהשורה הזאת מבטאת את חוסר הביטחון המובנה שלי, את המחשבה שלמרות שאני מאמין שאני צודק, אולי אני טועה.
עננת הזכירה לי שהרבה שנים נהגתי לצטט את השורה הזאת, למרות שלא חשבתי עליה כשחשבתי על הרשומה. לעומת זאת חשבתי על שורה מדכאת אחרת מתוך שיר של דיוויד בואיבאותו שם –
Always crashing in the same car""
שורה שמבטאת את התחושה שבמהלך השנים אני חוזר על אותן טעויות.
אבל לא כל הציטוטים שלי הם דיכאוניים. יש גם אחרים, כמו למשל השורות מעוררות התקווה לטעמי מתוך השיר This is the sea של להקת The Waterboys –
"Now I hear there's a train It's coming on down the line It's yours if you hurry You've got still enough time And you don't need no ticket And you don't pay no fee No you don't need no ticket You don't pay no fee Because that was the river And this is the sea!"
"הוי מה יהיה מה יהיה תגידי מה יהיה כאן איתי ואיתך ניסיתי לחפש את כל מה שהובטח אך לא קרה לי נס זה סיפור לא מוצלח"
ולסיום עוד שורה משיר שעד השנה האחרונה לא ממש התחברתי אליו, אבל בשנה האחרונה הבנתי כמה הוא נכון – אין לי ארץ אחרת שנכתב גם הוא ע"י אהוד מנור וידוע בעיקר בביצוע של גלי עטרי:
"אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת"
וגם ההמשך –
"לא אשתוק, כי ארצי שינתה את פניה לא אוותר לה, אזכיר לה, ואשיר כאן באוזניה עד שתפקח את עיניה"
מדור השרביט החם שואל על לימוד שפות – כמה שפות אנחנו מדברים? האם אנחנו לומדים או שלמדנו שפות חדשות? האם יש לנו המלצות על אפליקציות או אתרים ללימוד שפות?
נולדתי בבית דובר עברית. ההורים שלי ידעו גם אנגלית ויידיש, אבל דיברו אתנו הילדים רק בעברית. כמו הרבה מהילדים בארץ, בבית הספר למדתי אנגלית החל מכיתה ד'. בהתחלה הייתי מממש גרוע בכך (אני מאשים את המורה… היא לימדה ע"י שינון ולי זה לא התאים) אבל בשלב מסוים קיבלתי עזרה מאבא שלי (שבצעירותו גר כמה שנים בארה"ב ולכן הייתה לו אנגלית טובה מאוד) והתחלתי להצטיין במקצוע.
בכיתות ז'-ח' למדתי ערבית. זה היה לתקופה קצרה מדי ובמהלך השנים שכחתי את רוב מה שלמדתי לצערי.
בגיל 30 עברתי לגור בארה"ב. חשבתי שהאנגלית שלי טובה, אבל בהתחלה די גמגמתי להפתעתי. תוך כמה שבועות האנגלית שלי השתפרה פלאים (אבל לא המבטא הנוראי שאני לא מצליח להיפטר ממנו). גם אחרי שחזרנו מארה"ב עבדתי במשך הרבה שנים עם לקוחות ועמיתים מהרבה ארצות בעולם איתם דיברתי והתכתבתי באנגלית. בנוסף לכך שמדי פעם אני קורא ספרים באנגלית ורואה תכניות וסרטים בהם מדברים אנגלית (אבל עם תרגום…) אני מקווה שהצלחתי לשמור על רמה טובה של האנגלית שלי, אבל כבר כמעט 8 שנים שאני עובד בחברה בה מדברים ומתכתבים רק בעברית ויש לי חששות…
במהלך השנים גם צברתי ידע בסיסי מאוד בכמה שפות נוספות. לאחר גל העלייה הגדול מברה"מ לשעבר למדתי כמה מילים בסיסיות ברוסית. בביקורים שלי בארצות שונות בעולם למדתי מילים בסיסיות דומות (בוקר טוב, ערב טוב, תודה, בבקשה וכדומה) בשפות נוספות כמו יוונית, צרפתית, גרמנית, איטלקית ואפילו קוריאנית.
לפני כמה שנים הגעתי למסקנה שזה בעייתי שאני לא יודע ערבית. אני פוגש לא מעט ערבים בחיי היום יום. הם מדברים לרוב עברית טובה, אבל הידע שלי בערבית כולל רק כמה מילים בודדות. החלטתי שאני צריך ללמוד ערבית ברצינות. הילדים המליצו לי על אפליקציה ללימוד שפות בשם duolingo . התחלתי ללמוד באמצעותה ערבית והייתי די מרוצה בהתחלה. החיסרון היחיד לטעמי בהתחלה היה שזה לימוד ערבית באנגלית. אבל להפתעתי ולאכזבתי הקורס נגמר מאוד מהר אחרי שלמדתי לא הרבה מילים.
הדגש העיקרי בקורס הזה היה על לימוד קריאת ערבית ובכך השתפרתי מאוד, אבל אוצר המילים שקיבלתי מהאפליקציה היה קטן מאוד. ניסיתי ללמוד באמצעות אתר מדרסה (היום יש גם אפליקציה) אבל איכשהו לא הצלחתי להתמיד איתם. הבעיה העיקרית שהייתה לי איתם היא שמאוד קשה לחזור על שיעורים. אני עדיין משתעשע ברעיון לחזור ללמוד ערבית באמצעות – אולי פעם גם אגיע לזה.
בינתיים, מכיוון שכבר התרגלתי לדואולינגו החלטתי ללמוד (או להשתעשע בלימוד) שפה נוספת דרך האפליקציה. התחלתי עם גרמנית אבל קיבלתי תגובות בסביבתי שגרמו לי להפסיק. עברתי לאיטלקית ולמדתי די ברצינות כמה עשרות שיעורים אבל בשלב מסוים הגעתי למסקנה שאני כבר לא ממש מבין מה הם רוצים ממני. קצת נעזרתי באיטלקית שלמדתי שם בביקור שלנו באיטליה באפריל שעבר אבל לא ממש ידעתי איטלקית.
יום אחד, כשביקרתי אצל אבא שלי והוא אמר לי משהו ביידיש (השפה עליה הוא גדל כילד) החלטתי שכבר הגעתי לגיל בו אני יכול להתחיל ללמוד יידיש. התחלתי קורס יידיש באפליקציית דואולינגו ואני עדיין מתמיד בו. היידיש שלי השתפרה מאוד אבל אני לא יודע כמה אני יכול באמת לדבר בשפה זאת. אין לי ממש הזדמנויות לכך… ביום שישי האחרון ביקרתי בגן החיות התנ"כי בירושלים והוא היה מלא משפחות חרדיות שחלקן דיברו ביניהן ביידיש – פעם ראשונה ששמעתי אנשים מדברים ביניהם יידיש מזה זמן רב…
מדור השרביט החם מעלה את השאלה שבכותרת אבל מתוכן המדור די ברור שהעורך חושב שהתשובה חיובית – "אבל למעשה אין מלחמה, כלומר אולי יש ,אבל למעשה מחזיקה יחידה אחת של צה"ל את ציר נצרים המפריד בין דרום הרצועה לצפונה ושם הוא עושה פעולות שיטור והגנה על יחידה שעושה ביצורים ותחזוקה."
המדור מזמין אותנו לכתוב על המצב המוזר הזה.
אישית לא הייתי מגדיר את המצב הנוכחי שלנו כ-"מוזר". אני יכול לחשוב על מילים יותר מתאימות לתאר אותו – הזוי, עצוב, מדכא, טרגי, לא-יאומן…
לפני כמה שבועות ראיתי כותרת לפיה בכיר כלשהו לשעבר במערכת הביטחון (באמת לא זוכר מי) טוען שאין באמת מלחמה. לרגע חשבתי שהוא מדבר שטויות ואז התחלתי לתהות מהי בעצם ההגדרה של מלחמה ומה ההבדל בינה לבין "מבצע" שכל כך הרבה מהם היו לנו בשנים האחרונות.
אני מניח שהמצב הצבאי שלנו הוא איפשהו בין "מלחמה" לבין "מבצע". אין ספק שיש לחימה בדרום ובצפון אבל אני לא חושב שהעוצמה שלה מצדיקה את השם "מלחמה".
הבעיה היא שלממשלה שלנו אין אינטרס לעצור את "המלחמה" הזאת או להודות בסיומה. הרי היעדים המפורסמים שלה (מיטוט החמאס והחזרת החטופים) לא הושגו ובקצב הנוכחי גם לא יושגו. לראש הממשלה שלנו נוח לדבר על כך שאנחנו "פסע מן הניצחון" ולהסביר למה אנחנו עדיין לא מנצחים (בגלל האמריקאים ובגלל השמאלנים בעיקר).
אם המלחמה תיגמר רשמית ללא השגת היעדים הליכוד עלול חלילה לאבד עוד כמה מנדטים והדרישה להקדמת הבחירות אפילו תגבר.
אז בינתיים אנחנו במלחמה עד שיימצא התירוץ המנצח (יש כעת הרבה דיבורים על כך שמדובר בעסקה עם ערב הסעודית).
אני לא מומחה לצבא, למלחמות או לפוליטיקה. אני סתם אזרח מודאג – ואפילו מודאג מאוד. אני מודאג ממצב החטופים, ממצב האזרחים המפונים שאין להם מושג מתי יוכלו לחזור לבתיהם, מהמצב בצפון שיכול להידרדר למלחמה אמתית כל רגע, ממצב החיילים המסכנים את חייהם ולא תמיד ברור לשם מה ואני מודאג מכך שהממשלה ממשיכה לעסוק בעיקר בהישרדותה ובהטבות עבור בוחריה.
מדור השרביט החם מזמין אותנו לכתוב על חג הפסח – איך אנחנו מציינים את החג, איזה מנהגים וזכרונות יש לנו ממנו , מה התכניות שלנו לחג וכדומה.
כידוע לחלק מהקוראים שלי, גדלתי בבית דתי. בילדותי הקפדנו מאוד על פסח "כהלכתו". אמי ז"ל התחילה כמה שבועות לפני פסח להכשיר (כלומר לנקות) את הבית. אני זוכר שהיא הייתה מכריזה על חדרים שהיא גמרה לנקות שהם כשרים ואסור להכניס אליהם חמץ. החדר האחרון לניקיון פסח היה כמובן המטבח. אני זוכר במיוחד שכדי להכשיר את השיש אמי הייתה שופכת עליו ספירט בשכבה דקה ומציתה אותו. היינו מכבים את האור ומתאספים כולם במטבח לצפות בלהבות הכחלחלות על השיש… בערב שלפני הסדר היינו עושים "בדיקת חמץ" – אבא היה מחביא כמה חתיכות לחם ברחבי הבית ושולח אותנו לחפש אותן. החתיכות נספרו מראש והוזהרנו שכדאי מאוד שנמצא את כולן…
בערב החג בבוקר היינו אוכלים את ארוחת החמץ האחרונה על שולחן המטבח שהיה אי החמץ האחרון בבית ואחר כך יורדים לשרוף את השאריות. היה לנו סט כלים מיוחד לפסח ובכל חג היינו אוכלים מכלים שונים לחלוטין מהכלים של ימי החול.
כל עוד סבתי ז"ל חיה ותפקדה היינו נוסעים לחגוג את הסדר אצלה. מכיוון שלא הייתה לנו מכונית (וגם אם הייתה כנראה לא היינו נוסעים בחג) היינו נשארים לישון שם – 8 נפשות בדירת שני חדרים… בדרך כלל ישנתי על השטיח בסלון עם שני אחיי הצעירים.
בליל הסדר עצמו היו שני מוקדים חשובים לנו כילדים – הראשון היה שקיבלנו "מתנות מאליהו הנביא" – כשהגיעה השעה ההורים היו שולחים אותנו לפתוח את הדלת ולבדוק האם אליהו הגיע. כשהיינו חוזרים לשולחן אמא הייתה מודיעה שבדיוק פספסנו את אליהו אבל הוא השאיר לנו מתנות – ומחלקת לנו מתנות קטנות. אני לא חושב שאי פעם באמת האמנו לעניין אליהו אבל היה נחמד לקבל מתנות.
המוקד השני היה האפיקומן – אצלנו בבית היה נהוג שהילדים ביחד גונבים ומחביאים את האפיקומן וכשהגיעה השעה להוציא אותו אבא היה מאוד מתפלא שהוא נעלם ואז היינו נכנסים למשא ומתן על השאלה איזה מתנות נקבל תמורת החזרתו.
כמובן שלא אכלנו חמץ בפסח. לפני החג היינו קונים 4 או 5 חבילות של 2.5 קילו מצות. באופן מוזר תמיד אחרי החג נשארה בערך חצי חבילה שהחזיקה מעמד עד יום העצמאות לפחות. עם השנים למדתי שלא חשוב כמה מצות קונים, תמיד יישארו קצת.
המאכלים האהובים עליי בפסח היו המצבריי של אמא שלי שהיה מין פשטידת מצות מטוגנת, עוגת מצות שהייתה פשוט כמה מצות זו על זו עם שכבה של קרם שוקולד ביניהם ועוגיות הקוקוס הידועות לשמצה.
ובמעבר חד לבגרותי… למרות שאני אתאיסט אני לא אוכל חמץ בפסח. אני לא מקפיד שעל כל מה שאני אוכל תהיה חותמת "כשר לפסח" אבל אני לא אוכל לחם, עוגות ושאר "חמץ גמור". היו לפחות שנתיים במהלך חיי בהם ויתרתי על המנהג הזה מכיוון שטיילתי בחו"ל בפסח והיה קצת קשה יותר להימנע מחמץ.
אשתי וילדיי לעומת זאת לא מוותרים על החמץ ולכן לקראת פסח אני אוגר בבית לחם, לחמניות, פיתות ושאר חמץ. מזל שיש לנו פריזר – לקראת פסח קשה למצוא בו מקום. כנראה מיותר לציין שאנחנו לא עורכים ניקיונות מיוחדים לקראת פסח ולא מכשירים כלים.
מכיוון שאני טבעוני כבר כעשר שנים ויתרתי על המצבריי ועל עוגיות הקוקוס. יש קרבנות גדולים יותר.
אנו עורכים או משתתפים בליל הסדר וקוראים את ההגדה עד "שולחן עורך". אחרי האוכל כבר לאף אחד אין כוח להמשיך לקרוא. אני בדרך כלל מנסה לשכנע את הנוכחים לשיר את שירי ההגדה כמו "חד גדיא" ולרוב מצליח. למרות שאין לי שמץ כישרון מוזיקלי, את השירים האלה אני נהנה לשיר. נדמה לי שכתוב בהגדה איפשהו (אחרי שולחן עורך) "מצווה לזייף בשירי פסח וכל המרבה הרי זה משובח".
השנה קשה יותר לחגוג מהרגיל. אנחנו מארחים לסדר וכבר החלטנו להשאיר כיסא ריק כתזכורת לחטופים. לצערי ברור שלחלק גדול מהם לא צפוי סוף טוב, מאד מקווה שלפחות חלק ישוחררו בחיים ובקרוב ושיהיו לנו סיבות לשמוח בחג הזה.
מדור השרביט החם מזמין אותנו לכתוב על יוקר המחיה ומפרט את השאלות הבאות:
איך אתם מנהלים את משק הבית שלכם מבחינת קניות מזון, דלק או הוצאות כאלה ואחרות ?
האם אתם בודקים מחירים לפני קנייה בהיפר למשל?
האם אתם מתדלקים בכל תחנת דלק אקראית ולא משנה כמה עולה ליטר דלק?
הנושא הזה נראה היה לי מוכר ומבדיקה שלי הסתבר שזה היה גם הנושא החם ביולי 23 וכבר כתבתי אז רשומה בנושא. זהו אכן אחד הנושאים שתמיד נשארים חמים כי המחירים ממשיכים לעלות בלי הפסקה…
אין לי הרבה מה להוסיף על מה שכתבתי אז, אבל אענה על שתיים מהשאלות הספציפיות:
לגבי קניות בסופר – אני לא משווה מחירים לפני הקנייה, אבל כל שבוע אני עורך קנייה מרוכזת בסופר שמצד אחד אני יודע שהוא יחסית זול (יוחננוף) ומצד שני מבחר המוצרים בו די מתאים למה שאני מחפש.
לגבי תדלוק – כבר שנים שאנחנו מתדלקים כמעט בבלעדיות ברשת תחנות דלק טן שהיא יחסית זולה וגם עשינו שם "כרטיס מועדון" שנון לנו הנחה צנועה נוספת (5 אגורות לליטר… לא משמעותי). כמובן שחלק מהעניין זה הנוחות – יש שתי תחנות של הרשת לא רחוק מהבית כך שזה מסתדר טוב.
אוסיף עוד דבר אחד – כתבתי בסיכום שנת 2023 שאני רוצה להחליף את המכונית בת ה-10 שלנו. אז בפברואר באמת החלפנו אותה. מצד אחד זה בוודאות לא היה צעד חכם מבחינה כלכלית טהורה – המשתלם ביותר היה להמשיך עם המכונית הישנה כמה שאפשר, אבל רציתי להחליף. אז נכון שקנינו מכונית חדשה בהרבה ויקרה בהרבה, אבל עדיין קנינו מכונית משומשת בת ארבע שנים שעונה על רוב הדרישות שלנו ובכך "חסכנו" כמה עשרות אלפי שקלים (שיכולנו להרשות לעצמנו להוציא).
אני הייתי עתודאי ומן הסתם ממש לא קרבי. רוב העתודאים צפויים לשרת בצבא במשרד ובימינו הם עוברים טירונות רובאי 02 שהיא הטירונות המקובלת למי שאינו מיועד להיות קרבי, אבל בזמני לצה"ל הייתה השקפה אחרת לגבי עתודאים והטירונות הייתה טירונות רובאי 03 – זהה לטירונות של לוחמי שריון ותותחנים או בקיצור מי שמיועד להיות קרבי אבל לא חי"ר.
הטירונות נמשכה 7 שבועות אבל ההרגשה הייתה שהיא הרבה יותר ארוכה… בתור התחלה, המיקום: הטירונות נערכה במחנה דותן שהיה אז בלב השומרון מרחק יריקה משום מקום, אבל לא רחוק מג'נין.
הבעיה העיקרית בטירונות הזאת הייתה היחס של המפקדים. באותם ימים "טרטורים" היו דבר שבשגרה והמפקדים שלנו נהנו מאוד לטרטר אותנו (או שלפחות כך זה היה נראה). קיבלנו מסדרים באמצע הלילה, סידור המיטות מחדש ברחבה שמול האוהלים ואז שוב סידור שלהם בתוך האוהלים ושפע ריצות עם קיטבג ברחבי הבסיס.
ציינתי אוהלים – גרנו באוהלים גדולים (נדמה לי שבערך 20 איש באוהל אבל אולי אני מגזים), כמובן ללא אוורור, מיזוג או חימום. הטירונות התחילה באוגוסט והזענו מאוד באוהלים והסתיימה באוקטובר אז כבר היה לנו קר שם.
האוכל היה גרוע באופן יוצא דופן גם במושגים של הצבא. הרבה פעמים הלחם היה עם עובש, כמויות האוכל היו קטנות והטעם היה… צבאי. ראיתי יותר מפעם חולדות מסתובבות סביב המטבח באור יום, אני די בטוח שהן היו גם בתוך המטבח. באופן מפתיע יצאתי מהטירונות הזאת בריא. דיזנטריה קשה חטפתי דווקא בקורס מ"כים שנה אחר כך.
אבל לא הכל היה רע. מכיוון שזאת הייתה טירונות עתודאים, הרמה של רוב הטירונים הייתה יחסית גבוהה והסתדרתי עם האנשים שם שאת חלקם הכרתי מהלימודים (הטירונות הייתה בחופש שבין שנה א' לשנה ב'). הרגשנו גם יותר בוגרים ויותר חכמים מהמפקדים שלנו (בוודאות היינו קצת יותר מבוגרים מרובם). אני זוכר טרטור אחד שבו המפקד הפיל אבן לאדמה ודרש מאיתנו לבצע פזצט"א (או במילים אחרות פשוט להפיל את עצמנו לאדמה) לפני שהאבן פוגעת בקרקע. בשלב מסוים הוא אמר: "כעת אני אזרוק אבן גדולה יותר, כך שהיא תיפול מהר יותר…". מיד עצרנו אותו והסברנו לו שזה לא נכון והמהירות זהה. לזכותו יש לציין שהוא התעניין מאוד בכך ובמקום טרטור קיבלנו (כלומר המפקד קיבל) שיעור פיזיקה.
והכי חשוב – ידעתי שאחרי שבעה שבועות אסיים את הטירונות ואחזור לחיים הרגילים שלי באוניברסיטה ולכן השתדלתי לא לקחת יותר מדי ללב את הטרטורים ואת הקשיים. מפעם לפעם המפקדים איימו עלינו בהארכת הטירונות או בכך שמי שלא יצליח יצטרך לעבור טירונות חוזרת אבל כולנו ידענו שאלה איומים ריקים מתוכן.
בדיעבד אולי זה לא היה יותר מדי חיובי – כשהגעתי לקורס קצינים שנתיים אחר כך ידעתי שאני לא בהכרח אצליח בקורס ולכן השתדלתי יותר והייתה לי מוטיבציה להצליח – מה שגרם לכל החוויה להיות חיובית יותר או פחות שלילית (אם כי בכל מקרה השוואה בין טירונות לקורס קצינים היא בערך כמו השוואה בין גן ילדים לאוניברסיטה…)
סיימתי את הטירונות בהצלחה כמובן והמשכתי בדרכי אבל למרות שעברו כבר כמעט 39 שנים מאז אני עוד זוכר אותה לרעה. אני זוכר גם שלפני כמה שנים חלמתי שהצבא רוצה לשלוח אותי שוב לטירונות ואני מחיתי, כעסתי וחששתי כי הרגשתי שזה לא ממש בשבילי…
לפי המדור (טוב, לפי מה שאני כתבתי…) גבורה היא לא בהכרח מול פני אויב ולא בהכרח מתגלית בזמן מלחמה או איום קיומי כלשהו. יש אנשים שהגבורה שלהם נחשפת באירוע חד פעמי ויש אנשים שהם גיבורים בהתמודדות היום יומית שלהם עם החיים ועל גיבורים כאלה המדור מציע לכתוב.
אני ממש לא גיבור. אני חי את חיי הבורגניים בשקט. אני הולך לעבודה משרדית (כשכיר כמובן), אני משלם מס הכנסה ועשיתי מילואים (לא קרביים) במשך כ-20 שנים (כולל כ-3 שנים של התנדבות לאחר שעברתי את גיל הפטור). אני התגלמות החיים הבורגניים של מעמד הביניים.
גם רוב האנשים שאני מכיר דומים לי. אני לא מכיר באופן אישי לוחמים נועזים כמו מאיר הר-ציון, לא אנשים שמיהרו דרומה ב-7.10 כדי לעצור את התקפת החמאס ולא אנשי שב"כ העושים ימים כלילות להגן על שלומי. אני אמנם מכיר מספר אנשים העוסקים ב"ספורט אתגרי" למיניו – גולשי סנפלינג, רצי מרתון, רוכבי אופניים חצי-מקצועיים וטייסי אולטרה-לייט – אבל אני יודע שהם עושים זאת כמענה לשעמום שהחיים הבורגניים כופים עליהם (אולי מאותה סיבה שאני כותב בלוג).
הגיבורים האמיתיים שאני מכיר הם גיבורים בעל כורחם. הם לא כל כך שונים ממני, אבל משהו בחיים שלהם גרם להם להיות גיבורים.
הגיבורים שאני מכיר הם אישה שהפכה לנכה בתאונה ופועלת רבות למען נכים ומוגבלים, גבר פגוע נפשית שנאבק לתפקד בחברה שלא לגמרי מקבלת אותו, אמא לילד החולה במחלה גנטית נדירה שבגללה הוא נכה 100% שאפילו לא מסוגל לאכול לבד והיא מגדלת אותו לצד שני אחיו הבריאים, סבא וסבתא ז"ל של אשתי – ניצולי שואה שעלו לארץ ועבדו קשה כדי לשקם את חייהם ולצד זה לבנות את המדינה בשבילם ובשבילנו, אב לילד אוטיסט שהקריב קריירה מבטיחה כדי להיות קרוב לבן שלו ועוד רבים אחרים.
אבל את הרשומה הזאת אני רוצה להקדיש לגיבורה אחרת – אמי ז"ל.
הרופאים אף פעם לא ידעו לאבחן ממה אמא שלי סבלה כל חייה (או לפחות רוב חייה). חלקם חשבו שהיא ממציאה את הסימפטומים שלה.
גם הרפואה האלטרנטיבית לא הועילה לה ממש.
אבל היא באמת סבלה.
אמא שלי הייתה חולה מגיל צעיר מאוד. עוד הרבה לפני שילדה אותי ואת אחיי הגדולים. המחלה המסתורית שלה הקשתה עליה לתפקד. היה לה קשה לצאת מהבית והיה לה קשה לעבוד בבית.
מיום שאני זוכר את אמי היא בקושי אכלה משהו אבל תמיד הייתה שמנה (ורופא המשפחה המהולל שלנו – בעצמו איש לא קטן – היה תמיד אומר לה לעשות דיאטה).
אבל אמא שלי לא ויתרה לעצמה – היא גידלה חמישה ילדים ואני יכול להעיד שמעולם לא היה חסר לנו משהו שאמא יכולה לספק.
נכון, היא לא הייתה מושלמת. אני לא חושב שיש מושג כזה "הורה מושלם" ואני חושב שלכל אדם יש טענות כלפי הוריו על הדרך שבה גידלו אותו. אבל היא אהבה אותנו והשתדלה למעננו.
תמיד היה לנו אוכל (גם אם לא מגוון במיוחד) ובגדים, ספרים וצעצועים והרבה אהבה.
אחד ממעשי הגבורה הגדולים של אמי היה כבר שנים רבות אחרי שגדלנו. הייתי כבר נשוי ואב לשניים כאשר את אמי תקף האירוע המוחי הראשון (ולא האחרון) אותו היא עברה.
אירוע מוחי הוא ללא ספק טראומה רצינית… אמי הפכה למשותקת בחצי גוף והרופאים לא נבאו לה טובות.
צריך להבין גם שהאירוע הזה הצטרף לשלל בעיות מהן היא סבלה עוד קודם לכן – ביניהן מחלת לב, לחץ דם גבוה ובעיות בתפקוד הכליות.
אבל אמא שלי החליטה שהיא רוצה לחזור לתפקד והיא נלחמה כמו הגיבורה האמיתית שהיא הייתה – והצליחה. חודשים ספורים אחרי האירוע היא כבר חזרה ללכת ולדבר ולתפקד כמו לפני האירוע המוחי (שגם זה כמובן לא היה תפקוד מלא… אבל היא הייתה עצמאית).
אני הייתי מלא התפעלות מהאומץ וההחלטיות.
בסופו של דבר אמי לא נצחה. לפני כעט 15 שנים היא נפטרה אחרי הידרדרות איטית אך מתמדת במצבה.
השבועיים האחרונים היו קשים מאוד. חשבנו – או לפחות קיווינו – שהיא תשרוד גם את זה, אבל לצערנו הרב טעינו הפעם. אי אפשר לנצח תמיד.
מדור השרביט החם מזמין אותנו לכתוב על בינה מלאכותית ובאופן ספציפי – האם אנחנו משתמשים בה באיזה אופן בעבודתנו או בתחביבנו.
התשובה הפשוטה שלי היא: לא. אני לא משתמש בבינה מלאכותית בעבודה או בתחביבים.
יכולתי לסיים פה את הרשומה אבל ארחיב קצת…
לדעתי ההמולה (או הבאז) שיש סביב הבינה המלאכותית מוגזמים לחלוטין. אנשים חושבים שכלי הבינה המלאכותית יכולים להחליף בני אדם ולעשות כל דבר שאדם יכול לעשות. אני רואה זאת אחרת: כלים אלה יכולים לעזור לבני אדם במטלות שלהם, אך לא יחליפו אותם – כמו לדוגמא שהמהפכה התעשייתית והאינטרנט לא יהפכו בני אדם למיותרים.
אזכיר אירוע קצר שבוודאי כבר כתבתי עליו בעבר: בכיתה ט' התחלתי ללמוד מחשבים. השנה הייתה 1981 ובשיעור מחשבים הראשון המורה נתן לנו סקירה על ההיסטוריה של המחשב וסיים את השיעור במילים אלה בערך: "עד שתסיימו את התיכון לא יצטרכו תכניתנים בעולם. עובדים היום על תוכנה שנקראת 'מחולל יישומים' – זאת תוכנה שכותבת תוכנה בעצמה".
אני זוכר שתהיתי אז למה בכלל אני לומד מחשבים בתיכון… והנה סיימתי את התיכון וגם תואר ראשון במחשבים, השתמשתי במחוללי יישומים, ראיתי אותם נעלמים מהעולם ואני עדיין עובד במחשבים ועדיין צריכים תכניתנים ואפילו יותר ממה שהיו צריכים ב-1981. נכון, העולם השתנה והחיים של התכניתנים (ולא רק שלהם) כנראה קלים יותר, אבל עדיין אין להם תחליף.
דוגמא אחת: כשהייתי בתחילת דרכי המקצועית, בצבא, בכל מדור ביחידת המחשבים בה הייתי היו הרבה ספרים (מודפסים). כשנתקלנו בבעיה בעבודה התחלנו לחפש בספרים את הפתרון. היום אין צורך בספרים. הפתרון נמצא בכלי בו מתכנתים, או באינטרנט (כולל ידע של אנשים מכל העולם) או באמצעות בינה מלאכותית. אבל מישהו (אנושי) עדיין צריך לחפש וליישם את הפתרון וגם להבין שהוא נכון.
ב- WORDPRESS בו אני כותב את הבלוג קיים "סייען בינה מלאכותית". אפשר לבקש ממנו לכתוב קטע מרשומה או אפילו רשומה שלמה. לא כתבתי את הרשומה הזאת בעזרתו אבל ביקשתי ממנו לעזור לי לכתוב קטע קצר על השאלה עתיקת היומין "מה ההבדל בין שפן וארנב?" הנה הקטע שקיבלתי, ללא שינויים:
" ההבדל בין שפן לארנב מתגלה במספר פרמטרים. למראה חיצוני, שפן נראה כמין סנאי שחום-אפרסקי בעוד שארנב נראה כאיל לבן. בנוסף, שפן מכיל זנב קצר יחסית בעוד שארנב זנבו ארוך יותר. מבחינת הרגליים, שפן יכול לזוז במהירות רבה ולצאת מהמים, בעוד שארנב פחות יכול לרוץ במהירות ואינו מיועד לשחייה. בכללי, שפן מצויד בטכניקות טיסה ואינו מתקשה לעלות לגובה, בניגוד לארנב שאינו יכול לעטוף עצמו באוויר."
נשמע נכון? או אולי לא מדויק לחלוטין? אם הייתי מנסה לכתוב את הבלוג שלי באמצעות כלים של בינה מלאכותית זאת כנראה הייתה הרמה שלו… אני מקווה שהרמה של מה שאני כותב עם הבינה הטבעית שלי טובה יותר. אוסיף עוד שלא סתם שאלתי את השאלה הזאת – לפני הוספת הסייען עננת הראתה לי מה ענתה בינה מלאכותית מפורסמת על שאלה זאת. התשובה התחילה נכון אבל בשלב מסוים סיפרה שארנב מטיל ביצים… לכן מיהרתי לנסות אותה שאלה על הבינה המלאכותית של WORDPRESS.
עוד דבר שאני לא אוהב הוא תמונות שנוצרו ע"י בינה מלאכותית. יש אנשים החושבים שאלה יצירות אמנות של ממש. מרוב הדוגמאות שראיתי התמונות נראות לא טבעיות ומכילות כל מיני פרטים המסגירים את המלאכותיות שלהן כמו מספר אצבעות לא נכון או פנים זהות של כמה אנשים בתמונה.
מפתיע אותי שיש אנשים שחושבים שאלה תמונות אמיתיות ואפילו מתווכחים אתי כשאני מראה להם את הבעייתיות בתמונה. כמובן שעל רקע המלחמה נוצרו הרבה תמונות שכאלה כמו הדוגמא הבאה:
מדור השרביט החם מזמין אותנו לכתוב כל העולה בדעתכם בנושא הפער שבין אינדיבידואליזם מול קהילתיות בבלוגוספרה, או בהשוואה לעומת הרשתות החברתיות שאנחנו פעילים בהן. וכן על מקומו של פרויקט ואתר פרפרים כמגשר על הפער הזה, בפרט.
המדור מעלה שאלות רבות – לגבי עתיד הבלוגים בישראל (כלומר בשפה העברית), מעמד הבלוגים מול הרשתות החברתיות, האם פרויקטים כמו קהילת "פרפרים" והאתר שלה יכולים לגשר בין הפער שבין כתיבה בפלטפורמה עצמאית (הבלוגים שלנו) לבין פלטפורמה בעלת אופי קהילתי כמו פייסבוק, האם מגמת המעבר של כוח הכובד מהבלוגים לרשתות כמו פייסבוק ועד לטיקטוק מעידות למעשה על אובדן הקשב של ציבור הקוראים לרשומות/רשימות מקיפות ומעמיקות לטובת פוסטים אינפורמטיבים קצרים ועוד.
בתור בלוגר ותיק יחסית (כותב בבלוג מדצמבר 2008) אני עד לירידת הפופולריות של הבלוגים – שלי בפרט אבל גם של הבלוגים בתור פלטפורמה בכלל. לדעתי מדובר לא רק בבלוגים בעברית (שמראש יש להם קהל עד מצומצם יחסית) אלא בבלוגים בכלל.
במקור בלוג הוא "יומן רשת" – מקום בו הבלוגר מפרסם את היומן שלו (קמתי, התלבשתי, צחצחתי שיניים… או אולי דברים מעניינים יותר). בפועל הבלוגים בארץ ובעולם הם מאוד מגוונים: יש כאלה המפרסמים באמת סוג של יומן, יש המפרסמים תמונות, חוויות מטיולים בארץ או חו"ל, מאמרים מדעיים, סיפורים קצרים, שירים, קריקטורות, מתכונים, עבודות יצירה, סקירת ספרים, סקירת מוצרים, סרטונים ועוד ועוד.
לדעתי האישית, עבור חלק מסוגי הבלוגים הנ"ל רשתות חברתיות בהחלט יכולות להיות מקום מתאים יותר מאשר בלוג. אני לדוגמא מפרסם תמונות מטיולים (תמונות של פרחים…) רק בפייסבוק. אם הייתי מפרסם הסברים ארוכים על אותם פרחים אולי הייתי מעדיף לפרסם זאת בבלוג כמו עננת (אבל כמובן שלא היית מסוגל להתחרות בה).
כשגרנו בארה"ב בשנים 1997-1999 עננת פתחה דף אינטרנט בו פרסמה תמונות ופרטים על חיינו שם, כדי לשתף עם המשפחה. זה היה די דומה לבלוג (אולי זה עונה להגדרה של בלוג היום) אבל אני מניח שבימינו היא הייתה מסתפקת בפרסום בפייסבוק.
אבל תוכן כמו שאני מפרסם היום בבלוג (או לפחות כמו שפרסמתי עד לשבעה באוקטובר) לא הייתי מפרסם בפייסבוק. ראשית, התוכן ארוך מדי ואני לא מאמין שהרבה אנשים היו מוכנים לקרוא אותו בפייסבוק. לא שיש לי הרבה קוראים בבלוג, אבל אני מאמין שאם הייתי מפרסם בפייסבוק היו עוד פחות. אני יודע שאני לא הייתי קורא בפייסבוק רשימות של 500 מילים פלוס מינוס. בנוסף, התוכן בפייסבוק הולך לאיבוד מהר מאוד. כשאני קורא בפייסבוק אני רואה בעיקר עדכונים מהימים האחרונים. קשה מאוד למצוא תוכן ישן יותר אפילו אם יודעים מה מחפשים. בבלוג יש אפשרות נוחה לחיפוש ולקריאת רשומות ישנות.
לגבי הקהילתיות – כשהתחלתי לכתוב בלוג בתפוז ז"ל הכרתי כבר את הפלטפורמה מכיוון הפורומים שהיה בה. לא חשבתי אז על "קהילה" אבל תוך כמה חודשים למדתי להעריך את קיומה. הכרתי בלוגרים נוספים – בתחילה רק וירטואלית אבל במשך הזמן נוצרו מפגשים של ממש, חלקם ביוזמת תפוז וחלקם ביוזמה אישית שלנו. חלק מהאנשים שהכרתי אז דרך הבלוגים נותרו חברים שלנו עד היום. בתפוז (כמו בפלטפורמות אחרות) היו לנו יחסי הדדיות בין בלוגרים שקראו והגיבו זה בבלוג של זה, הייתה חשיפה לבלוגים דרך עמוד הבית והפורומים של הקהילה ודרך "בחירת העורך" שגרמה לחשיפה גדולה עוד יותר. אני זוכר כמה חשוב היה לי שרשומות חדשות שלי זכו להיות בראש רשימת "הרשומות הנקראות ביותר" ו-"הרשומות עם מספר התגובות הגבוה ביותר". אפילו שמרתי צילומי מסך של עמוד הבית כאשר רשומה שלי קודמה. מצאתי דוגמא לצילום מסך ששמרתי –
אפשר לראות בצילום המסך שהקהילה כלל גם "נושא חם" ממש כמו הנושא שאני כותב עליו כעת – הצעת נושא משותף לכתיבה לכל הבלוגרים.
לאחר שעברתי לכתוב בפלטפורמת WORDPRESS הקהילה הייתה חסרה לי. בזכותו של קנקן התה נחשפתי לקהילת פרפרים ושמחתי לראות שקיימת קהילה דומה לזאת שהכרתי בתפוז אך ללא מגבלה של כתיבה בפלטפורמה מסוימת ועם ניהול בהתנדבות ללא אינטרסים מסחריים. הצטרפתי לקהילה בשמחה ונחשפתי דרכה לבלוגים ולבלוגרים שלא הכרתי בעבר וגם הבלוג של נחשף לשמחתי לקוראים חדשים.
אני חושב שאני יחסית פעיל בקהילה הזאת (כבר שנה בערך שאני עורך שותף במדור השרביט החם, אני תמיד קורא ומגיב בבלוג של הקהילה וגרמתי לכמה בלוגרים להצטרף אליה), אבל לצערי אני לא נכנס לעמוד הקהילה בתדירות גבוהה. אני חושב שבימי תפוז הייתי נכנס לעמוד הראשי של הבלוגיה בתפוז כמעט כל יום ואילו לפרפרים בזמנים טובים אני נכנס פעם בשבוע. למה? אני לא בטוח. אולי בגלל האכזבה מסופו המר של תפוז, אולי בגלל שעולם הבלוגים פחות חשוב לי ואולי בגלל שהבלוג הזה חסום אצלי בעבודה (כמו אתרים רבים) בה אני מבלה את רוב זמני.
למרות זאת אני חושב שקהילת פרפרים היא חשובה מאוד והיא תרמה לי להיכרות עם לא מעט בלוגים חשובים. כל הכבוד לקנקן על ניהול הקהילה ומזל טוב ליום ההולדת שלה 🙂
מדור השרביט החם מציע לנו לכתוב על היחס שלנו לפריחה ולפרחים. כמו שרוב הקוראים שלי יודעים, אני משתתף לא מעט בטיולי פריחה וגם מצלם פרחי בר. אבל לא תמיד זה היה ככה…
בתור ילד שגדל בלב העירוני של העיר (לא, לא תל-אביב – מרכז בת-ים) לא הכרתי הרבה פרחי בר.
מכיוון שלהורים שלי לא הייתה מעולם מכונית, לא יצאנו כמעט מעולם לטיולים מחוץ לעיר ונחשפתי רק לטבע העירוני.
אם אינני טועה, באותם ימים ידעתי לזהות מספר קטן מאוד של פרחי בר – סביון, חרצית, פרג, חלמית (שקראנו לה חוביזה), חמציץ ואולי עוד משהו. הנה כמה חרציות:
המהפך הראשון התחולל כאשר הוריי החליטו בצעד תמוה אך אמיץ לעבור לירושלים. טוב, לא ממש ירושלים אלא שכונת גילה. הייתי אז בן 16 בערך ויצאתי (בדרך כלל עם אחד מאחיי) לסייר בסביבה. לא רחוק מהבית היה ואדי שבו צמחו צמחי בר. הימים היו טרום האינתיפאדה הראשונה, ולמרות הכפרים הערביים הלא רחוקים, הרגשתי די בטוח לטייל באזור.
נחשפתי למגוון צמחים חדשים – את חלקם הכרתי קודם רק מתמונות (או מריחות…) וחלקם למדתי להכיר באדיבותו של אחי הבכור (שאין לי מושג מאיפה הוא הכיר אותם!) בין הפרחים החדשים היו מה שחשבתי לשני מיני פרחים שונים זה מזה – "סחלב" ו"דבורנית".
באותה תקופה גם התאהבתי ברקפות – בעיקר הורדרדות שבהן… הוקסמתי מעדינות הפרח ומהכישרון שלו לצמוח מתחת כל סלע כדברי השיר.
ואז הגיע המהפך הגדול. הכרתי את מי שהפכה להיות אשתי ואת משפחתה (שהיום היא משפחתי).
אני הייתי בת-ימי – ירושלמי עירוני שהטיולים היחידים להם זכה היו מטעם בית הספר (או הצבא) והיא בת למשפחה חיפאית שמטיילת כמעט כל שבת – לרוב לכרמל – ומכירה כל פרח וצמח בשמו (בעיקר אמה של אשתי, עם עבר מפואר בחברה להגנת הטבע, אבל הגן הזה בהחלט עבר בתורשה).
באופן טבעי צורפתי לטיולים האלה ולמדתי רבות על צמחי הבר בארץ. למדתי להבדיל בין כלנית, נורית ופרג (אם כי אני עדיין לא מסוגל – בניגוד לאשתי – להבדיל ביניהם במבט חפוז מתוך רכב נוסע), למדתי להכיר פרחים מדהימים כמו שושן צחור ופרחים לא פחות מדהימים (אך פחות נדירים) כמו עירית גדולה, אירוס אחר הצהרים (צהרון), תורמוס ההרים ועוד. זהו הצהרון:
למדתי גם כי ה"סחלב" שאותו הכרתי בירושלים הוא רק מין אחד של סחלב מתוך מספר גדול של מינים שגדלים בארץ וה"דבורנית" גם היא רק אחד ממיני הדבורניות שגם הן שייכות למשפחת הסחלבים.
(אגב, אני מניח שה"סחלב" וה"דבורנית" שלי מירושלים היו סחלב פרפרניודבורנית דינסמור, אך לעולם לא אדע זאת בוודאות…) זה סחלב פרפרני:
התפעלתי מכל סוגי הסחלבים (מחלק יותר…) וחשבתי שאני מבין בהם משהו. הנה סחלב הגליל:
אבל לא הייתי מוכן לשלב הבא…
השלב הבא היה האינטרנט. ולא האינטרנט באופן כללי אלא פורום שמירת טבע בתפוז ז"ל. באמצעות הפורום הזה הכרנו פרחים "חדשים" (כלומר חדשים לנו) וחובבי פריחה שלא הכרנו.
לא אשכח את הפעם הראשונה שראיתי את רצועית הגליל – סחלב שלא ידעתי על קיומו קודם לכן ולמרות נדירותו הסתבר לנו שהוא פורח לא רחוק ממקום שבו טיילנו רבות (על המירון, אך לא לאורך שביל פסגה שבו טיילנו תמיד).
גיליתי גם את המשוגעים האמיתיים לפרחים. אנשים שמוכנים לנסוע רחוק וללכת עוד יותר רחוק כדי לראות פרח נדיר. ולא רק לראות אלא לצלם. במפגש הראשון שלי עם קבוצה של אנשי פורום שמירת טבע הופתעתי מעט כאשר הצבעתי על סחלב השקיק ומיד כל הסובבים אותי נשכבו על האדמה והתחילו לצלם אותו מכל כיוון.
וכך גיליתי שני דברים שהפכו אותי אז ליוצא דופן בקרב קהל חובבי הפרחים – האחד הוא שאני לא "משוגע" על פרחים. אני אוהב לראות אותם, אני מתרגש למצוא פרח נדיר, אבל לא אעשה "הכל" למענם. הדבר השני הוא שלא חשתי שום צורך לצלם פרחים…
אחרי כמה שנים פתאום בטיול משפחתי בפברואר 2017 מסיבה לא ברורה שלפתי את הטלפון וצילמתי תמונה של פרחים -כלנית ואירוס ארץ ישראלי:
מאז התחלתי לצלם פרחים בעצמי בכל טיול (ואנחנו מטיילים הרבה). אמנם התמונות שלי וההבנה שלי רחוקות מאוד מאלה של עננת, אבל אולי טובות הממוצע.
יצאתי עם עננת ללא מעט טיולים בעקבות פרחים. לפני כשבועיים נסענו ליומיים עם חבר לכיוון אילת וחזרה עם הרבה תחנות. מהטיול הזה אציג את הסחלב האחרון שנמצא בארץ – "סחלב המדשאות" שמקורו במזרח הרחוק ואיכשהו הוא הגיע לקיבוץ אליפז בערבה:
החיים שלי (או של אחרים) 