לכל מצליחן יש מגנט (ולכל שבת יש סיפור)

כשיגאל (שם בדוי) היה כמעט בן חמש, הוא חזר ממסיבת יום הולדת אצל חבר מרוגש כולו.  היה לו כיף. הוא רקד ושר ושיחק ואכל ממתקים ובעיקר קיבל שלוש מתנות – גם הפתעה (דביקי – אימת ההורים), גם פרס (סרגל – מכיוון ששר "הכי יפה" את "היום יום הולדת") וגם מגנט (כן, פרסומת של הבחור שתמורת סכום צנוע הפעיל את הפעוטות וחילק את הפרסים).

הוריו של יגאל שמחו בשמחתו ולא טרחו להסביר לו את ההבדל בין "פרס" ל"פרסומת" (בסה"כ אותו שורש, אז למה להיכנס לצרות?) אבל הם שילמו על זה ביוקר כשמסיבת יום ההולדת של יגאל עצמו התקרבה והוא דרש כי אותו מפעיל ("מושיק הליצן") יערוך גם את המסיבה שלו. להורים היו רעיונות אחרים, אבל אחרי לחץ פיזי מתון (שכלל השכמות בחמש בבוקר עם השאלה החוזרת: "הזמנתם כבר את הליצן?") הניסיון המגומגם להסביר שהם לא יודעים איך להשיג אותו נתקל בנפנוף של המגנט עם הצבעה על מספר הטלפון.

להמשיך לקרוא לכל מצליחן יש מגנט (ולכל שבת יש סיפור)

סיפור חכמות לשבת ולל"ג בעומר

מעשה ברבנית רחל והרבנית שרה והרבנית רבקה והרבנית חסיה והרבנית כרוביה והרבנית מושית והרבנית רינה שנפגשו להן בבני ברק בבית קפה לאחר שהסיעו את בעליהן הרבנים הצדיקים לישיבה (של מטה).

מכיוון שהיה זה יום חמישי של ל"ג בעומר, תיבלו הרבניות את הקפה בסוכר ובחלב ואת שיחתן בנושאים מענייני דל"ג בעומר.

אמרה הרבנית רחל: "בתי הצעירה, נרה יאירה, עוסקת כבר שלושה שבועות באיסוף קרשים למדורה, אך משום מה הערימה לא גדלה".

שאלה אותה הרבנית שרה: "מדוע את אומרת על בתך הצעירה 'נרה יאירה' ? מצד אחד, ביטוי זה שמור לרבנים ואנשי מעשה (כמו בעלינו נרם יאיר). מצד שני – אם כבר – יש לומר 'נרה יאיר' כי מה שמאיר הוא הנר ולא הבת".

הסתכלה עליה הרבנית רחל במבט מזרה אימים אך הרבנית רבקה (שהכירה היטב את הרבנית רחל ואת ילדיה) קפצה והסבירה כי פשוט שמה של הילדה הוא "נרה יאירה" (שם ראשון "נרה" ושם שני "יאירה")

התנצלה הרבנית שרה על חוסר הידיעה שגרם לה להלבין את פניה (לא ברור של מי) ברבים ובנוסף העירה: "שם מאוד מעניין… מותר לשאול מהיכן הגיע השם?"

התירה לה הרבנית רחל והרבנית שרה שאלה: ":מהיכן הגיע השם 'נרה יאירה'"?

ענתה לה הרבנית שרה: "ביום בו כרעתי ללדת שררה בשכונה אפילה. הלשונות הרעות טענו כי כבוד ראש הממשלה הורה להפסיק את אספקת החשמל לרגל שעת כדור הארץ.

החדר בו ילדתי הואר בנר יחיד. על כן כשנולדה נרה'לה שלי, החלטנו לקרוא לה 'נר', על שם הנר שהאיר את חדרנו. רק למחרת – כשחזר החשמל גילינו שהיא בעצם בת (ונאלצנו לבטל את הברית) על כן שינינו את השם ל'נרה'. ומכיוון שחזר החשמל, החלטנו כמחווה לראש הממשלה לקרוא לבננו על שם בנו – יאיר. כמובן שהתגלית כי הרך הנולד הינו רכה, גרמה לשינוי השם בהתאם."

ברכו הרבניות את הרבנית רחל על ההסבר המבריק והרבנית חסיה העלתה שאלה נוספת: "ציינת כי בתך נרה יאירה (נ"י) עוסקת כבר שלושה שבועות באיסוף קרשים למדורה – אך ערימת הקרשים בידיה אינה גדלה. הכיצד? האם נעשה לה  נס?"

ענתה הרבנית כרוביה: "הלזה ייקרא נס? ניתן היה להגדיר נס אילו נ"י לא הייתה אוספת קרשים והערימה הייתה גדלה. אך לפנינו מקרה הפוך!"

הסכימו איתה הרבניות ופנו אל הרבנית רחל לקבלת הסבר לתופעה העל-טבעית.

פתחה הרבנית רחל ואמרה: "גם אני הוטרדתי מאוד מהתופעה ועל כן ביקשתי מחברתי הטובה הרבנית מושית לחקור במופלא ממני". כל הרבניות הפנו את עיניהן ואוזניהן אל הרבנית מושית שנראתה מרוצה מתשומת הלב לה זכתה. היא כחכחה בגרונה ופתחה את פיה: "זוכרת אני היטב את אותו יום שני בו פנתה אלי הרבנית רחל בבקשת עזרה. היה זה יום בהיר עד מעונן חלקית. החזאים צפו עליה בטמפרטורות אך אני חשתי כי טועים הם. באותו יום נקרו בדרכי מספר סימנים מדאיגים. ראשית, בדרכי למשרדי עצר אותי השוטר  סמית לבדיקת רשיונות. הכרתי את סמית היטב – הוא היה שוטר גוץ ושמנמן שכבר בשעה עשר בבוקר נראה כאילו שתה חמישה בקבוקי בירה – ולא מסוג משובח…"

כל הרבניות קפאו במקומן ובהו ברבנית מושית בחוסר אמון. רק הרבנית רינה קמה ממקומה, ניגשה בצעד בוטח אל הרבנית מושית ובתנועה מהירה שלפה מידיה את הספר אותו ניסתה להסתיר מתחת לשולחן. "רם אורן, מה?" שאלה הרבנית רינה. הרבנית מושית גמגמה כמה מילות התנצלות ובלחץ חברותיה פנתה לסיפור האמיתי: "כשהתחלתי לעקוב אחרי נ"י וחברותיה, שמתי לב מיד לתופעה מוזרה – כל העיר הייתה מלאה בחבורות ילדים ובני נוער האוספים קרשים למדורה. והנה – למרות קרבת החג – כולם מוצאים קרשים! עקבתי בזהירות אחרי חבורתה של נ"י ולא הופתעתי לגלות כי הן אוספות את הקרשים שלהן היישר מן המחבוא של חבורתו של בני נרו יאיר. רצתי להזהיר את בני – ומיד גיליתי כי הוא וחבורתו אוספים קרשים היישר מן המחבוא של נ"י…"

חייכו הרבניות במבוכה ורק הרבנית רינה העזה לשאול: " מדוע קראת לבנך 'נרו יאיר'"?

ענתה הרבנית מושית: "זה לא שמו! שמו הוא שלמה גמליה – אך מכיוון שהוא גדול בתורה וצפוי ללכת בעקבות אביו, אני כבר מוסיפה לשמו את התואר 'נרו יאיר'".

אספו הרבניות את כליהן ויצאו לאסוף את בעליהן ןלעזור לילדיהם לאסוף קרשים.

מוסר השכל:  כל המוסיף (קיסם למדורה) גורע (קיסם מן המדורה של שכנו)

שבת שלום ול"ג שמח!

והרשומה המומלצת היא – פתרון אפשרי לנושא המנויים במייל – שירות blogtrottr – בבלוג של Emipiarti

שלוש ציפורים – סיפור לשבת

שחרור קטן קיפץ לו בגינה בעצב וחשב לעצמו: "כמה טוב היה לו לא הייתי שחור כל כך. תמיד דופקים את השחורים ובשל כך חיי כל כך אומללים".

לפתע נחתו לידו שתי ציפורים. הראשונה – יונה צחורה כשלג והשנייה – ציפור בלתי מוכרת בצבע אדום בוהק (למרות שחלק מקוראיי מוכנים להישבע שהיא הייתה כחולה).

ברגע הראשון השחרור נרתע לאחור מחשש שמדובר בעופות דורסים. אך לאחר שראה שציפורים אלה אינן שיכורות ונראות כנהגים אחראיים שלא ידרסו עוברי אורח תמימים, הוא יצא אליהן ושאל לשמן.

להמשיך לקרוא שלוש ציפורים – סיפור לשבת

סיפור חכמות ליום העצמאות ולשבת

מעשה ברבנית רחל והרבנית שרה והרבנית רבקה והרבנית חסיה והרבנית כרוביה והרבנית מושית והרבנית רינה שהיו מסובות בדירת חברים בבני ברק וחלקו מתכונים לקראת יום העצמאות הבא עלינו לטובה.

אמרה הרבנית רחל: "בודאי חלק מהקוראים תוהים מדוע רבניות כשרות כמונו הנוהגות לפקוד את בני ברק בקביעות חוגגות את יום העצמאות שאינו חג מדאורייתא."

אמרה הרבנית שרה: "למעשה גם אני תהיתי לגבי זה, אך נזכרתי כי אנו רבניות ציוניות השמחות ביום חגה של מדינתנו, מי יתן ותאריך ימים ונזכה לראות את בית המקדש השלישי מוקם בה."

להמשיך לקרוא סיפור חכמות ליום העצמאות ולשבת

הסיפור (לשבת) על הדייג ודג הזהב

רבים מכם ודאי מכירים את הסיפור הקלאסי על הדייג שהעלה בחכתו (או ברשתו) דג זהב מדבר שיכול היה להגשים את משאלותיו.

ובכן, צר לי לבשר לכם כי הסיפור הנ"ל לא התרחש במציאות.

צר לי לא פחות לבשר לכם כי הסיפור לשבת השבוע לא יעסוק בנושא הקלאסי הנ"ל.

אבל, לעונג לי הוא לבשר לכם שאחרי עבודת בילוש מעמיקה מצאתי את המקור לסיפור הקלאסי – מסתבר שהוא מבוסס על סיפור אמיתי  שהתרחש בארצנו.

ללא הקדמות נוספות – קבלו את הסיפור האמיתי על הדייג ודג הזהב.

בני הדייג (שם בדוי אך מוגן) היה חובב דייג מושבע מגיל צעיר. כל שבת וחג הוא היה מתייצב על שובר הגלים בחוף בת ים ומטיל חכתו למים. היו הרבה סיבות בזכותן בני אהב לדוג.

ראשית, בני אהב דגים.

שנית, בני אהב את הרוגע  והשלווה שאפפו אותו בזמן שישב ליד החכה והמתין לשללו.

שלישית, בני אהב את שתיית הבירה שהתלוותה לדייג.

רביעית, בני אהב את החברה הנעימה של הדייגים האחרים איתם שוחח על ענייני דיומא.

וסיבה חמישית ואחרונה – בני אהב את הבדידות שהקיפה אותו לאחר שהשתכר מכל הבירות, רב עם הדייגים האחרים על ענייני דיומא וננטש על ידיהם על החוף.

הייתה רק בעיה אחת שהטרידה את בני בהקשר לתחביב הכמעט מושלם שלו – הוא מעולם לא תפס אפילו דג אחד.

בשנים הראשונות הוא היה בטוח שזה יגיע עם הזמן וקצת סבלנות, ציוד טוב יותר ותולעים שמנות יותר יצליחו לגרום לו לתפוס דגים, אבל אחרי חמש שנים של דייג בכל שבת וחג ללא תוצאות הוא התחיל להתייאש.

בני השתמש בכל הרמזים והשיטות שהודלפו לו ע"י דייגים ותיקים ממנו, אך ללא הועיל.

לאחר ניסיונות רבים לחשוף את סוד הדיג המוצלח, הוא סוף סוף הצליח לגלות את השיטה הבטוחה לתפיסת דגים שמנים: דייג בפארק דיג.

בני נטש  את מקומו הקבוע על שובר הגלים בבת-ים ועבר לדוג בפארק דיג בצפון. כבר ביום הראשון שלו בפארק הצליח בני להעלות בחכתו כחמישה קילו של דגים טריים ומשובחים.

הבעיה היחידה הייתה שהתחביב נהיה יקר בצורה משמעותית…  בני לא יכול היה להרשות לעצמו להגיע לפארק הדיג בכל שבת ותסכולו גבר.

לאחר שלוש שבתות ללא דיג הרגיש בני כמו דג מחוץ למים. הוא ניסה לחדור לפארק הדיג בלי לשלם, אך נתפס ע"י שני גברתנים ונזרק החוצה ללא גינוני כבוד.

כאן, באחת מנקודות השפל של חייו, גילה בני תגלית מפתיעה. בזמן שהועף בקשת מעל גדר הפארק, הוא הצליח להבחין כי מצידו השני של הכביש הראשי שוכנות בריכות דגים לא מגודרות (!).

בשבת הבאה התייצב בני מעבר לכביש והתיישב לדוג בבריכות הדגים של הקיבוץ השכן.  השלל היה נאה ובמשך כמה שבועות נראה היה שבני הגיע אל המנוחה והנחלה, אך בשבת החמישית הוא כמעט נתפס ע"י קצין הביטחון של הקיבוץ. ממש ברגע האחרון הוא הבחין בטנדר הנוסע לכיוונו על דרך העפר והוא הצליח לחמוק אל הסבך.

החל מהשבת הבאה בני החל לנקוט בטקטיקות חדשות כדי להמשיך בתחביבו בלי להיתפס. הוא היה מחנה את רכבו רחוק ככל האפשר מבריכות הדגים, לובש בגדי הסוואה , מרכיב משקפי שמש ומדביק שפם מלאכותי ובעיקר מגיע לבריכות בשעות לא קונוונציונליות.

הריגוש שבהתחמקות מקצין הביטחון הוסיף לא מעט לחוויות הדיג ולאט לאט גילה בני שהוא נהנה יותר מתכסיסי ההתחמקות מאשר מהישיבה עם החכה ליד המים.

במקביל גילה בני עוד שתי תגליות מפתיעות. הראשונה הייתה כי הוא כבר לא אוהב לאכול דגים. אמנם הוא אוהב לדוג אותם, אבל ניקוי הדגים וריח הדגים המבושלים גרם לו לבחילה.

התגלית השנייה הייתה כי הנסיעות השבועיות לבריכות הדגים בצפון גובות מחיר כבד מרכבו – בבלאי ובדלק.

בני חיבר אחת ועוד אחת ועוד אחת והגיע לתובנה מעמיקה: לא צריך לנסוע עם חכה עד למעגן מיכאל כאשר בקניון במרחק הליכה מביתו שוכנת חנות חיות מחמד עמוסה באקווריומים.

התחמקות לחנות,שליית דג מן האקווריום ובריחה מהירה יספקו את תשוקתו העזה של בני לדייג – או ליתר דיוק – לתכסיסי התחמקות והרג דגים.

הבעיה העיקרית הייתה שחנות החיות הייתה סגורה בשבת. אבל בני לא נשבר. הוא הבין כיצד ניתן ליהנות מכל העולמות. הוא חזר בשבתות לשובר הגלים שם התרועע עם חבריו הדייגים (ולא תפס דגים) ובימי שלישי אחר הצהרים הוא היה ניגש לקניון לדוג דגים.

בני נכנס לחנות החיות, הסתובב סביב כלובי הציפורים, משם עבר בצעד זהיר לאקווריומים וברגע של חוסר תשומת לב מצד המוכר הוא הכניס יד למים ותפס דג גופי אותו תחב מיד לכיסו.

תחושת הסיפוק הייתה מעבר לכל דמיון.

בשבוע הבא בני העז יותר ויצא מחנות החיות כשבכיסיו שני דגי קרב סיאמיים.

בשבוע השלישי בני כיוון את צעדיו אל מה שהחשיב כדג השמן ביותר בחנות – דג זהב. בני הביט ימינה ושמאלה, וידא שאף אחד לא שם לב למעשיו ובזריזות תפס דג זהב שמן וגדול.

להפתעתו הרבה, פתח דג הזהב את פיו ואמר: "אנא, אל תאכל אותי!"

בני לא הכיר את האגדה הותיקה על הדייג ודג הזהב (שכאמור הייתה מבוססת על סיפור זה ולכן עדיין לא נוצרה אז) אך מכיוון שהיה ישראלי מבטן שאל מיד: "ומה יצא לי מזה?"

הדג ענה: "אני דג שיודע לדבר! אם תקנה אותי תוכל להרוויח הרבה כסף מהצגתי בקרקס!"

בני לא השתכנע. "אני אוהב את הריגוש שבהוצאת דגים מן המים…. אני לא צריך כסף ולא אוהב קרקסים!"

הדג נשם בכבדות ואמר במהירות "אני אמלא כל משאלה שלך! רק תחזיר אותי למים!"

בני ניסה לחשוב במהירות. בזווית העין הוא כבר קלט את המוכר מתקרב לכיוונו. "בעצם, יש דבר אחד. האם אתה יכול לגרום לכך שיכתבו עלי ספר רב מכר?"

הדג חשב רגע וענה: "אני יכול לעשות משהו קרוב… אני יכול לגרום שיכתבו עליך סיפור לשבת!"

המוכר היה כבר ממש קרוב. בני זרק את הדג חזרה לאקווריום ויצא בצעד מהיר.

מוסר השכל: טוב שם טוב משמן דגים טוב

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – השתקפות שלווה – בבלוג של L Weaves Words (יש קרבה מסויימת לסיפור שלי…)

חג שני של פסח

"אבא" – שאל משה (שם בדוי) ביום האחרון של חול המועד את אביו עמרם (שם בדוי גם כן, אבל מובן בהקשר זה).
"רצית לשאול משהו?" – שאל עמרם את בנו משה.
"אני חושב שכן" – ענה משה – "אבל מרוב סוגריים ושמות בדויים כבר שכחתי מה רציתי לשאול והאם בכלל רציתי לשאול… למה אתה חושב שרציתי לשאול משהו?"
"משתי סיבות"  ענה עמרם – " הראשונה היא שאני יודע שאתה בן חכם ולכן מן הסתם אינך זה שאינו יודע לשאול. והשנייה היא שהמילים הראשונות ברשימה אחרי המילה 'אבא' הן – 'שאל משה' – מה שמרמז שרצית לשאול משהו"

להמשיך לקרוא חג שני של פסח

סיפור חכמות לשבת ולליל הסדר

מעשה ברבנית רחל והרבנית שרה והרבנית רבקה והרבנית חסיה והרבנית כרוביה והרבנית מושית והרבנית רינה שלקחו פסק זמן קצר מההכנות הקדחתניות לליל הסדר והסבו לקפה ועוגה (עדיין חמץ) בדירתה של הרבנית רחל.
שיבחו הרבניות את הניקיון המופתי של דירתה של הרבנית רחל ואת טעם העוגה המעולה והרבנית שרה שאלה: "כמה אורחים יהיו אצלך בסדר?"

ענתה לה הרבנית רחל: "בספירה האחרונה שערכתי נראה כי יהיו אצלנו לא פחות מ-25 אורחים מלבד בני הבית ואליהו הנביא. וכמה אצלך?"

להמשיך לקרוא סיפור חכמות לשבת ולליל הסדר

הבאבא תור – סיפור לשבת

מירית (שם בדוי) האמינה כל חייה בכוחות נסתרים שיכוונו את דרכה ויעזרו לה למצוא את מקומה במסתרי היקום

כבר בגיל צעיר היא עסקה בתפילות לבורא העולם הכל יכול שיסייע לה להצליח במבחן או לקנות את ליבו של נער חתיך (ומכיוון שממילא הכל נתון בידי שמים, היא לא עשתה דבר כדי להצליח במבחן או לרכוש את ליבו של הנער מעבר לתפילה)

כשהתבגרה קמעא, הבינה מירית שתפילות לבורא עולם הן אמצעי פרימיטיבי משהו להשגת מטרותיה בחיים ולמאמין המודרני יש שלל אמצעים מדעיים ומתקדמים בהם עליו לנקוט כדי להשיג את מטרותיו.

בגיל 18 נחשפה מירית לעולם הקבלה העשיר (לאחר שהשתחררה מהצבא מטעמי דת היא ניסתה גם להבין מהי הדת). מירית הופתעה לגלות מבחר קמעות, השבעות ולחשים הטובים לכל אירוע ומטרה בחיים.

תורת הקבלה הלמה היטב את סגנון חייה של מירית, אך יום אחד הלמה בה הידיעה כי הרב שלימד אותה את תורת הקבלות לא נתן קבלות תמורת התשלומים שקיבל ולמעשה כשדיבר על תורת הנסתר התכוון בעיקר להסתרת הכנסותיו ממס הכנסה.

שבורה ומדוכאת התירה מירית את החוט האדום מעל פרק ידה, ארזה את מיטלטליה המעטים ונסעה למקום רוחני באמת – הודו. היא הצטרפה לחסידיו של הגורו מהישכבמאשלך ושם למדה אהבה, שוויון וגם אחדות.

לכמה חודשים מירית הרגישה מאושרת. היא פתאום הבינה – לראשונה בחייה – כי ליהדות אולי אין מונופול על הרוחניות ועל הקשר לאלוהים.

אחרי שבועיים בכפר החסידים של הגורו מהישכבמאשלך הגיע הרגע הגדול – מירית נקראה ללמוד אהבה באופן אישי היישר מפיו (ואברים אחרים) של הגורו הנערץ.

הפגישה נקבעה לחצות הלילה במושב האחורי של מכוניתו של הגורו.

מירית הנרגשת התרחצה בנהר הקדוש שזרם במרכז הכפר, מרחה את גופה בקטורת וניגשה בעשר דקות לפני חצות אל המוסך הגדול בו חנתה מכוניתו של הגורו.

להפתעה ואכזבתה, כשהיא פתחה את דלת המוסך נתגלו לעיניה הנדהמות 23 מכוניות רולס רויס לבנות.

מירית לא ידעה באיזו מכונית לחפש את הגורו… נסערת ומבולבלת היא רצה חזרה לבקתתה, אספה את מיטלטליה העוד יותר מעטים (הרבה נתרם לגורו עם הגעתה) וכבר למחרת היא הייתה על המטוס לארץ.

המצב נראה לא טוב, אך למזלה הרב פגשה מירית (דרך האינטרנט) במתקשרת ידועה שבעזרת מסרים מחייזרים ידעה כיצד לסייע לה.

המתקשרת, לאחר התייעצות ארוכה עם החייזרים, יעצה למירית לנסות להתקבל לעבודה כנציגת שרות בחברת תקשורת ידועה. החייזרים הבטיחו כי מירית תתקבל לעבודה, אך למרבה הצער בבחינות המפרכות מירית נכשלה בשלב ציור העץ.

מירית חזרה למתקשרת שהתנצלה והבירה כי הבעיה העיקרית הינה שמה של מירית – 660 בגימטרייה – בדיוק 6 פחות ממספר החיה וזהה גם ל "רס נכשל".  המתקשרת המליצה למירית לשנות את שמה (הבדוי) ל"רוקדת את החיים עם חייזרים מתוקשרים" אך בגלל התנגדות משרד הפנים פנתה מירית (שם בדוי זמני) לגדול היועצים לבחירת שמות המבטיחים הצלחה ושגשוג לבעליהם – הרב הגאון הפטיש החזק החכם החמוד החינני רבי ששון. (או בקיצור הרה"ג פחחח"ח ר' ששון).

הרה"ג פחחח"ח שקל רבות את הנושא (ואת סכום הכסף שהציע לו מירית) ולבסוף הגיע למסקנה כי מירית צריכה לשנות את שמה למרים אם ברצונה להתקבל למשרה הנחשקת של שרות לקוחות.

מרים נגשה למבחנים בביטחון עצמי גבוה והפעם אכן עברה את השלב הראשון, אך נכשלה בסימולציה הקבוצתית.

מאוכזבת כולה חיפשה מרים את הפיתרון במקום אחר וכך הגיעה אל האסטרולוג המפורסם בגין רובינשטיין.  בגין הרשים את מרים מאוד כאשר הצליח לנחש את המזל שלה בארבעה ניסיונות בלבד והיא מיד הזמינה אצלו מפת כוכבים מפורטת בצבעים טבעיים שתפרט את כל מה שיקרה לה בשלושים השנים הבאות.

המפה אכן הייתה מאוד מרשימה, אך למרים היה פתאום קשה להאמין שתוך חמש שנים היא תהפוך לשחקנית פוטבול מפורסמת ובעקבות כך תזכה לכהן כנשיאת ארה"ב, על כן היא נטשה את מר רובינשטיין במפח נפש והחלה בצום מיצים ובמדיטציה כדי לשקול את המשך דרכה.

לאחר שלושה ימים של מיצים ומדיטציה מצאה מרים כתבה בעיתון על הבאבא תור – עושה הנפלאות משכונת אבו-טור. מסתבר כי בשלושת החודשים האחרונים לא קם עוד חכם גדול ומחולל ניסים בינוני כאותו באבא תור – שהצליח לגרום לשתי עקרות ללדת (לא ביחד) ולעיוור אחד לקום מכסא הגלגלים שלו (של העיוור, לא של הבאבא תור).

מרים הבינה מיד שזהו האות לו חיכתה. היא התקשרה לקבוע תור לבאבא תור וקיבלה ללא כל בעיות תור לי"ג בשבט.

היום הגדול הגיע. מרים הגיעה שעתיים מראש לביתו המרווח של הבאבא תור באבו-טור. היא ישבה בחדר ההמתנה הגדול יחד עם כל עם ישראל ואשתו וחיכתה בנשימה עצורה לתורה.

הרגע הגדול הגיע. האדם שהיה לפניה בתור יצא מחדרו של הבאבא תור וקול צלול נשמע קורא מתוך החדר: "הבא בתור!"

"זו אני" חשבה לעצמה מרים בהתרגשות וזינקה מכסאה.

לפתע ניצב בדרכה אדם שניסה לחסום את דרכה אל הבאבא תור. הוא הניח את ידו על כתפה והסתכל בעיניה. זה היה אהד פישוף (שם לא בדוי)! הוא הרכין את ראשו ולחש באוזנה: "רק רציתי להזהיר אותך כי הבא בתור הוא סוס!"

מרים התעלפה במקום.

מוסר השכל: לא כל נושא מגבעת הוא נושא בשורה.

שבת שלום – ואל תשכחו ללכת להצביע ביום שלישי

והרשומה המומלצת היא – מזמן – בבלוג של L Weave Words

יקומים מקבילים – סיפור לשבת

פרופסור אורי שוורץ (שם ושם משפחה בדויים) הקדיש את עשר השנים האחרונות להוכחת התיאוריה הפופולארית על קיומם של יקומים מקבילים.

עפ"י התיאוריה, קיימים במקביל ליקום שלנו עוד אינסוף יקומים מקבילים שכל אחד מהם דומה מאוד ליקום שלנו אך שונה בפרטים קטנים כאלה או אחרים.

בתור פרופסור לפילוסופיה של הפיזיקה הכימית שאף אורי שוורץ למצוא דרך לעבור בין היקומים השונים ובכך להוכיח אחת ולתמיד כי הם אכן קיימים.

להמשיך לקרוא יקומים מקבילים – סיפור לשבת

הסיפור לשבת על האיש בר המזל

גד (שם בדוי) היה אדם בר מזל.

יש אנשים שנולדים כאלה. אך גד שלנו לא קיבל את מזלו הטוב כמובן מאליו אלא כל בוקר הודה לאלוהים על מזלו הטוב.

בכיתה י"ב גד רצה ללכת לעתודה וללמוד מדעי המחשב. למזלו הטוב הוא לא התקבל וכך נחסכו ממנו שלוש שנות קבע ארוכות.

כשהתגייס לצבא, למזלו הטוב הוא לא נשלח לגולני אלא לתותחנים והוא הודה על מזלו הטוב שזימן לו טירונות קלה יותר ושירות בטוח יותר.

להמשיך לקרוא הסיפור לשבת על האיש בר המזל