בלוגנאורי – חצי שבוע אחרון + הנושא החם

ינואר חלף עבר לו, אבל בשבוע שעבר עדיין היו שלושה ימים בהם התפרסמו נושאי בלוגנאורי – bloganuary  – אז  אני משלים את מה שהחסרתי. בנוסף יש נושא חם שאין לי הרבה מה לומר עליו, לכן מתאים לי לצרף אותו לרשומה הזאת.

הנושאים של בלוגנאורי כמובן כתובים באנגלית, להלן הנושאים בתרגום חופשי (ולא לגמרי מדויק) ומה שיש לי לכתוב עליהם:

29.1      איזה דבר למדת לאחרונה?

אחד הדברים שאני אוהב בחיים הוא ללמוד תמיד דברים חדשים. אם זה בעבודה , אם זה סתם לידע כללי ואם זה דברים שאני לומד על עצמי. השבוע למדתי מחבר לעבודה שאנו לא יכולים לחוש (באמצעות העור) לחות, או רטיבות. זה נשמע מוזר, אבל בעור אין איברי חישה לרטיבות ולמעשה כשאנו חשים שמשהו הוא רטוב או לח זה תרגום שנעשה במוח שלנו לכך שהוא קר, מן הסתם בשיתוף המחשבה שהוא יכול להיות רטוב. לקריאה נוספת. – כאן.

30.1  מה יהיו שמות הפרקים באוטוביוגרפיה שלך?

כמו רבים אחרים, גם אני לא מתכוון לכתוב אוטוביוגרפיה ואני בטוח שגם אף אחד אחר לא יכתוב את הביוגרפיה שלי. אבל לצורך התרגיל, אני מאמין ששמות הפרקים יהיו: ילדות מוקדמות, נערות, שירות צבאי, עבודה ראשונה, ארה"ב, ילדים, כל השאר.

31.1  מהו המקום הטוב ביותר לצפות ממנו בשקיעת השמש בסביבתך הקרובה?

ללא ספק זהו הגג של הדירה שלנו, שיש ממנו תצפית טובה לכיוון מערב ועדיין אין בניינים גבוהים שיסתירו את הנוף בכיוון זה. תוך כמה שנים יהיו.

את התמונה הבאה צילמתי דווקא ממקום אחר – החדר הקודם שלי בעבודה. גם ממנו תוך כמה שנים לא יהיה נוף יפה למערב בגלל בניין חדש המתוכנן לקום שם.

הנושא החם – לישון בחדרים נפרדים.

במדור השרביט החם הוצע לנו לכתוב האם אנו ישנים יחד עם בני/בנות הזוג שלנו או בחדרים נפרדים.

הנושא קצת מוזר לי. מאז שאני גר יחד עם עננת (כבר למעלה מ-30 שנה), אנחנו ישנים באותו חדר ובאותה מיטה. היו גם לילות בהם לא ישנו ביחד – כמובן כאשר אחד מאתנו לא ישן בבית (בעבר זה קרה הרבה בנסיעות עבודה שלי לחו"ל, אבל זה כבר לא קורה) ואפילו הייתה תקופה קצרה בזמן שגרנו בארה"ב ששנינו לא ישנו בבית אבל גם לא ביחד (עננת הייתה בניו ג'רסי ואני בוירג'יניה) . היו גם לילות בהם לא ישנו יחד למרות שהיינו שנינו באותו בית (המקרה שזכור לי לאחרונה יחסית היה כשעננת נחשפה לחולת קורונה והכניסה את עצמה לבידוד), אבל נראה לי הכי טבעי והגיוני שנישן יחד.

בד"כ כשאני ישן לבד במיטה הזוגית שלנו (מזמן לא קרה) קשה לי להירדם…

והרשומה המומלצת היא – Inside the Crater's Rim: Hiking Around Paulina Lake- בבלוג של Mamma Quail

משל יותם – סיפור לשבת ולט"ו בשבט

כל העצים שמחו מאוד ביום חגם, אבל לא היו בטוחים כיצד לחגוג אותו. לאחר ויכוחים רבים הם הגיעו למסקנה שמה שדרוש להם הוא מישהו שיגיד להם מה צריך לעשות (ואולי גם מה צריך לא לעשות). מין מפקד, או אולי רב, או אולי…. מלך!

כן, כולם הסכימו שהרעיון לבחור מלך הוא מצוין (לנו זה אולי נשמע קצת אבסורד, אבל קרה בהיסטוריה שמלכים *נבחרו* לשלוט).

אבל מי יהיה המלך?

ברוב קולות הוחלט שאין מתאים מעץ הזית: הוא אחד משבעת המינים, השמן שמפיקים מפירותיו בריא וטעים והוא מאריך ימים.

הלכו העצים בשמחה אל הזית לבשר לו על הכבוד הגדול בו זכה, אך להפתעתם הוא סירב לקבל את התפקיד בטענה שהוא עסוק מדי ביצירת פירות.

למרות האכזבה, העצים לא התייאשו ופנו אל העץ שהגיע למקום השני המכובד – התאנה.  גם הוא משבעת המינים והפירות שלו כל כך טעימים… בנוסף גם העלים שלו שימושיים ליצירת בגדים!
מיהרו העצים אל התאנה, פתחו איתה בשיחה קלה ולאחר שווידאו שהיא בעד רעיון המלוכה באופן כללי הציעו לה את התפקיד.

אבל גם התאנה סירבה… היא הסבירה שאמנם באופן עקרוני היא בעד רעיון המלוכה, אבל כרגע היא עסוקה מדי יצירת פירות (תרוץ לא מקורי ומוכר כבר לעצים) ולא יהיה לה זמן לחובות הבאים עם המלוכה.

העצים עברו שוב על רשימת שבעת המינים. הרבה מהעצים חשבו שהבא בתור צריך להיות התמר, אבל כמה עצים למודי ניסיון הזכירו שהוא עץ גבוה – מה שהופך אותו בוודאי לגאה מדי – וגם לו יש פירות מתוקים מאוד כך שבוודאי הוא יסרב גם כן. הם לא היו מוכנים לסירוב נוסף…

המועמד הבא בתור היה כמובן הרימון – חלק מהעצים ציינו לחיוב שהפירות שלו חמצמצים ולעיתים אפילו חמוצים כך שהוא ודאי לא יסרב בתירוץ שהוא עסוק איתם, אך עצים אחרים ציינו (ובצדק) שהפירות של הרימון מאוד גדולים ומאוד אדומים וזה מלמד על גאווה גדולה (ואדומה) ולכן סביר מאוד שגם הוא יסרב.

העצים היו על סף ייאוש, כאשר לפתע אחד מהם הציע את הגפן. גפן? עצים אחרים הודיעו שהגפן היא לא עץ ולכן לא מתאימה להיות מלך העצים. אבל העץ שהציע את הרעיון (נדמה לי שזה היה הברוש) הסביר בסבלנות שראשית לא חייבים עץ שישלוט בעצים – הוא הביא כדוגמא את המלך צ'ארלס השלישי שהוא ספק גרמני, ספק סקוטי וספק יווני ובכל זאת הוא מלך האנגלים – ושנית דווקא העובדה שהגפן היא לא עץ יגרום לה להבין את הכבוד הגדול שנפל בחלקה ולקבל את התפקיד.

מעודדים הלכו העצים אל הגפן ובישרו לה בשמחה ובתקווה על הבחירה. אבל הגפן איכזבה גם היא והודיעה שראשית היא לא עץ ושנית היא מאוד עסוקה בייצור ענבים ליין (מיקבי בוטיק) ואין לה זמן או כוח למלוך.

מחוסר ברירה החליטו העצים לערוך הגרלה – יזכה מי שיזכה.  זכה האטד… אמנם הוא לא משבעת המינים, לא גבוה, לא מתהדר בפירות טעימים – אבל הגרלה היא הגרלה ואולי ישמח האטד לקבל את התפקיד? (בטח הוא לא יטען שהוא עסוק עם הפירות שלו!)

האטד אכן שמח מאוד לקבל על עצמו את המלוכה. בתור הצעד הראשון בשלטונו הוא פרסם צו מלכותי הקורא לכל העצים לחסות בצלו. העונש למי שלא יקיים את הצו: הוצאה להורג בשריפה.

מוסר השכל:   כנראה שצ'ארלס השלישי הוא מלך יותר טוב מהאטד

שבת שלום וט"ו בשבט שמח!

תודה ל-  tootrees3 שהציע לי לכתוב סיפור ט"ו בשבט מבוסס על משל יותם.

והרשומה המומלצת היא – לשרביט החם – על הבלוג שלי – בבלוג של Empiarti

הנושא החם – החופשה המושלמת

במדור השרביט החם הוצע לנו לכתוב מהי החופשה המושלמת בעינינו.  ושוב אני מרגיש מחויב לכתוב בגלל שאני מקורב (מאוד) למי שהעלה את ההצעה.

 
אז מהי החופשה המושלמת בעיניי?  היו לי הרבה חופשות מוצלחות בימי חיי. רובן היו בנסיעות לחו"ל אבל היו גם חופשות מוצלחות בארץ.

חלקן מהחופשות היו בהרכב משפחתי מלא (עננת, הילדים ואני) וחלק זוגיות.

בין החופשות שאני זוכר במיוחד לטובה היו:

חופשה מהצבא בזמן שעננת ואני עוד היינו חיילים בחובה. בחופשה הזאת לא עשינו הרבה – טיילנו למשל לשוק הכרמל – אבל היינו ביחד ובחופשה וזה היה נהדר

 נסיעה עם עננת לפריז ב-2005 – חלק מההנאה בחופשה זאת היה דווקא העובדה שהשארנו את הילדים (שהיו עוד קטנים) אצל סבתא, אבל כמובן עיקר ההנאה היה מהיופי של פריז.

נסיעה עם עננת והילדים לאיטליה ב- 2012 – בחופשה הזאת היינו כמה ימים ברומא ואחר כך נסענו לטוסקנה וביקרנו במקומות כמו פירנצה וונציה. איטליה מאוד יפה אבל חלק ניכר מההנאה מהחופשה היה שכולנו נהנינו כמעט מכל רגע (ואכלנו הרבה גלידה)

נסיעה עם עננת והילדים ללונדון ב- 2015 – אמנם מקום שונה לחלוטין, אבל סוד ההצלחה היה שכולנו נהנינו. תכננו את הטיול במשותף וכל אחד בחר את האטרקציות בהן רצה לבקר.

נסיעה עם עננת והילדים לאמסטרדם ב-2019 (למעשה החופשה האחרונה שלנו בחו"ל עד כה…) – כמו החופשה בלונדון – תכננו יחד ונהנינו כמעט מכל רגע.

חופשה עם עננת ברודוס ב-2019 גם כן – על החופשה הזאת כתבתי שתי רשומות בבלוג. (בעצם גם על החופשה באמסטרדם כתבתי)

במקור התכוונתי לכתוב שהחופשה הזאת ברודוס הייתה סוג של חופשה מושלמת – כי היו בה גם מוזיאונים, גם שוטטות בעיר ובשווקים, גם טיולים בטבע וגם לא מעט מנוחה והתרגעות ואוכל טוב.

אבל תוך כדי כתיבת הרשומה הזאת הבנתי שהחופשה המושלמת היא חופשה בה נמצאים עם אנשים אהובים, בלי לחץ וכולם נהנים בה.

פשוט, לא?

והרשומה המומלצת היא – כרטיסים ומפתחות – כמה יש? לא חשוב – בבלוג של שלומית עוזיאל

בלוגנאורי – השבוע הרביעי

גם השבוע אני מפרסם רשומה מרכזת של כל נושאי בלוגנאורי – bloganuary  – של השבוע שעבר.

הנושאים כמובן כתובים באנגלית, להלן הנושאים בתרגום חופשי (ולא לגמרי מדויק) ומה שיש לי לכתוב עליהם:

  • מה הייתה עבודת החלומות שלך כילד?

    במהלך שנות ילדותי היו שלוש עבודות שאני זוכר שחשבתי עליהן. לא בטוח ש-"חלמתי" עליהן, אבל חשבתי ברצינות עליהן כעל עבודה עתידית. הראשונה הייתה הוראה. רציתי להיות מורה… טוב שזה עבר לי מהר כי הייתי יכול להגשים את "החלום" הזה די בקלות ואני די בטוח שלא הייתי נהנה מכך. השנייה הייתה להיות וטרינר. יכול להיות שהייתי מסוגל להצליח גם בכך, אבל לא הגעתי לכיוון. השלישית והאחרונה הייתה "לעבוד במחשבים".  לא בדיוק הייתי בטוח מה המשמעות של עבודה במחשבים כשהחלטתי ללמוד מחשבים בתיכון, אבל גיליתי שאני נהנה מתכנות ואני גם טוב בכך. מאז גיל 14 אני עוסק במחשבים ומאז גיל 22 גם עובד במחשבים. כך יוצא שהגשמתי חלום, ואני לא ממש מאושר לחיות את החלום הזה. (גם סיוטים הם חלומות, לא?)

23.1  איזה שקר אתה מספר לעצמך?

אני חושב שהשקר העיקרי שאני מספר לעצמי הוא שהכל יסתדר ויהיה טוב.

24.1  איך אתה מראה אהבה?

זאת שאלה שצריך לשאול את האהובים עליי… אני לא כל כך אדם של חיבוקים ונשיקות ושליחת אימוג'ים של לבבות ונשיקות, אבל אני לא מתבייש לומר "אני אוהב אותך" ומקווה שאני מראה את האהבה שלי גם בתמיכה המלאה ובדאגה לאנשים שאני אוהב.

25.1  איזה שיר מדבר אלייך ומדוע?

שאלה קשה מאוד. אני אוהב הרבה שירים (חלקם הזכרתי בשרביט השירים האהובים עליי) , אבל לרוב אני אוהב אותם כי הם נשמעים טוב לאוזניי ולא כי הם "מדברים אליי". מהו שיר שמדבר אליי? האם זהו שיר שאני מזדהה עם המילים שלו? או שיר שמעורר בי רגשות עזים?

בקיצור, אחרי התלבטות קצרה החלטתי על comfortably numb של פינק פלויד שתמיד מעציב אותי לשמוע אותו ולפעמים (אבל לשמחתי לא תמיד) אני מזדהה עם חלק מהמילים שלו.

26.1 איזה שפה היית רוצה לדעת לדבר?
יש שתי שפות עיקריות שהייתי רוצה לדעת לדבר ויותר מזה להבין – הראשונה היא ערבית והשנייה היא רוסית. הסיבה ברורה – אלה שתי שפות המדוברות ע"י לא מעט אנשים הסובבים אותי ואני חושב שזה חשוב שאבין אותם ואוכל לדבר איתם בשפתם.  לצערי אין לי ממש כשרון לשפות. בשנים האחרונות התחלתי ללמוד ערבית (אחרי ששכחתי כל מה שלמדתי בכיתות ז-ח) אני יודע כעת קצת יותר אבל ממש לא מדבר או מבין את השפה. רוסית אפילו לא ניסיתי. אולי בעתיד.

 .

27.1. מהם היתרונות והחסרונות של דחיינות?
החסרונות ברורים לי – מגיעים למטלות ברגע האחרון, עושים אותם בלחץ ולא באופן מיטבי. לא חשבתי שיש יתרונות לתכונה זאת, אבל Adiad הציגה בבלוג שלה יתרון אפשרי.
אחרי מחשבה נוספת הגעתי למסקנה שיכול להיות יתרון לדחיינות – אם נדחה את העבודה אולי בסוף היא תתבטל ונגלה שלא היינו צריכים להשקיע כלל…

28.1 תאר את עוגת יום ההולדת המושלמת

דווקא עוגת יום הולדת? ועוד מושלמת? מזמן לא הכינו לי ממש עוגת יום הולדת ואני לא חש בחסרונן. בכל זאת אני בגיל שבו לא כדאי לשים נרות על העוגה. וכמובן הטבעונות שלי לא  עוזרת למי שרוצה להכין לי עוגה. יש אמנם עוגות טבעוניות נחמדות, אבל נראה לי שכדי שעוגה תהיה באמת טובה היא צריכה להכיל ביצים וחלב או מוצריו.
בשנים האחרונות אני נוהג לכבוד יום הולדתי להביא לעבודה שתי עוגות טבעוניות שאני מכין בעצמי. אף אחת מהן לא מושלמת…
בימים שלפני הטבעונות אהבתי עוגות גלידה בטעם שוקולד. אז אולי זאת.

והרשומה המומלצת היא – לאן שנפנה – בבלוג של arik benedek chaviv

הפושטקים מהמעברה (סיפור לשבת)

ברשומה האחרונה הזכרתי ונזכרתי ברשומה שכתבתי (או ניסיתי לכתוב) בסגנון של בלוגרית שמאוד אהבתי בכינוי המיזנטרופית.

להלן הסיפור:

בקצה עיר ילדותי בת-ים עמדה לה המעברה המקומית כשכונה שאין לה הופכין.
סבתא ויקי תמיד הייתה מזהירה אותנו מהפושטקים שגרו שם. היא הייתה אומרת: "דעו לכם נכדיי היקרים כי הפושטקים של מעברת בת ים גרועים הם אפילו מהפושטקים של מעברת חולון! אם תתקרבו אליהם אתם עלולים למצוא את עצמכם ערומים באמצע הרחוב תוך שניות!"

אני ואחי יאצק מעולם לא הבנו כיצד אנו עלולים למצוא את עצמנו ערומים באמצע הרחוב תוך שניות. גם לא הבנו מאיזה כיוון סבתא ויקי היא סבתא שלנו: הייתה לנו סבתא שמחה, אמא של אמא, סבתא מגדה אמא של אבא, סבתא שורה, דודה של אמא, סבתא דודה (שנקראה על שם דוד בן גוריון בגלל הדמיון הרב ביניהם) שהייתה שכנה של סבתא של הבן דוד של אבא וכמובן סבתא רוזי שבאה מסיפור אחר. (אותו עליי לספר בהזדמנות אחרת מן הסתם).

בכל מקרה נזהרנו לא להתקרב למעברה של בת ים, גם בגלל האזהרות של סבתא ויקי וגם בגלל שהמעברה הייתה רחוקה והקיץ היה חם ובאוטו של אבא לא היה מזגן. בעצם לא היה לו אוטו בכלל. רק עשירים גדולים יכלו להרשות לעצמם אוטו באותם ימים ואבא שלנו לא היה עשיר גדול, למרות – ואולי בגלל – שהוא שתה כמויות מסחריות של בירה שחורה.

יום אחד פנה אליי אחי יאצק – שהיה מבוגר ממני בשלושה חודשים ולכן נחשב למנהיג הטבעי בביתנו – ואמר: "אורי. יש לי רעיון".

אני שתקתי. ידעתי שיאצק מצפה שאשאל אותו מה הרעיון והשתיקה שלי תעצבן אותו ובסוף זה ייגמר כמו תמיד במכות.

אבל יאצק החליט לוותר על כמה שלבים. הוא נתן לי צ'אפחה אדירה ואמר: "אורי – בוא נצא למסע מים לים!"

באותם ימים מסע מים לים היה פסגת השאיפות של בני הנוער השריריים והחטובים, יפי הבלורית והתואר. אצלינו בכיתה היה ילד אחד שבאמת יצא למסע מים לים והוא התפרנס מהמסע הזה במשך שנה שלמה בה הקיפו אותו כל יפיפיות השכבה (שתיהן) וגם חלק גדול משאר הילדות.

הים הראשון לא היה בעייתי. הרי גרנו בבת-ים ולכן קבענו את נקודת המוצא של המסע בחוף הסלע. הבעיה הייתה איך להגיע לים השני. אבל יאצק כבר חשב על הכל: במקום לפנות מזרחה לכיוון המשוער של הכינרת הוא הציע שנפנה צפונה לחוף אחר שגם הוא חוף ים.

מאוד התלהבתי למשמע הרעיון כי יכולנו להרוג פה שני חלזונות במקל מחודד אחד: גם נעשה מסע מים לים כמו מיטב הנוער החלוצי וגם מסע מחוף לחוף כמו גיבורי הסרטים האמריקאיים אותם זכינו לראות לפעמים בקולנוע אורנים בהצגה יומית אם הסדרן היה משתהה מספיק זמן בשירותים.

כבר למחרת יצאנו לדרך. חלקו הראשון של המסע עבר ללא תקלות מיוחדות. אבל בשלב מסוים שמנו לב כי הנוף סביבנו השתנה: במקום שיכוני הבלוקים המכוערים של מחוזות ילדותנו עמדו מסביבנו צריפים ופחונים מכוערים ובלתי מוכרים.

"יאצק" – אמרתי ומשכתי בשרוולו של אחי הגדול – "אני חושב שהגענו ל… ל… מעברה של בת ים!"

יאצק עצר במקומו אחוז אימה.

העצירה הייתה פתאומית ואני המשכתי להתקדם בלי להרפות משרוולו של יאצק, כך שתוך דקה מצאתי את עצמי אוחז את השרוול בלבד כשיאצק והשרוול השני שלו עומדים כמה צעדים מאחורי.

הסתובבתי אליו כדי להתנצל. תוך כדי הסיבוב נתפס המכנס השמאלי שלי במסמר שבלט מאחד הצריפים והמכנס נקרע לכל אורכו.

שנינו החוורנו כסיד. עוד רגע אנחנו עלולים למצוא את עצמנו ערומים באמצע הרחוב כמו שסבתא ויקי הזהירה אותנו!

יאצק התעשת ראשון. הוא תמיד היה ילד שקול ורגוע. הוא קרא: "הצילו! קרא לעזרה!"

מכיוון שבימים ההם עוד לא היו טלפונים סלולאריים ולא לקחנו איתנו יוני דואר למסע פשטתי מהר את חולצתי והתחלתי לנופף בה כדי להזעיק עזרה.

מהצריף הקרוב אלינו יצא גבר קשיש בעל פני מלאך. הוא חייך אלינו חיוך חסר שיניים, פרש את זרועותיו לקראתנו והחל לצעוק: "מה זה פה??? מופע סטריפטיז??? תסתלקו מכאן פושטקים! אתם הורסים כל חלקה טובה בשכונה היפה שלנו! אם עוד פעם אחת אראה אתכם פה זה יהיה סופכם!"

יאצק ואני התחלנו לרוץ בכיוון ההפוך היישר לתוך זרועותיה החסונות של גברת קשישה כבת 250 שנה. הייתה לה פאה בלונדינית ומחרוזת פנינים ג'ינג'יות.

היא הרגיעה אותנו, אספה אותנו אל ביתה, מזגה לנו לימונדה קרירה וחמוצה ובזמן שתיקנה את בגדינו הקרועים סיפרה לנו את סיפורו של הגבר הקשיש מהצריף ממול.

שמו היה יאשה והוא היה נשוי לאישה יפיפייה שנחשבה לבחורה היפה ביותר בכל רחבי חולון, בת-ים וחלקים מראשון לציון.

יאשה היה אדם יציב בעל עבודה קבועה כפקיד נמוך בעירייה.

יום אחד הוא החליט להפתיע את אשתו בארוחת צהריים רומנטית.  הוא הופיע באחת בצהריים מול דלתו כשהוא אוחז זר פרחים גדול אבל כשהוא פתח את הדלת הוא שמע קולות מוזרים ומפתיעים מכיוון חדר השינה.

יאשה מיהר פנימה בצעקות שבר כאשר מולו חלפו במהירות שתי דמויות מטושטשות שיצאו לרחוב.

חדר השינה היה ריק מאנשים אך בגדים ושמיכות היו מפוזרים בכל הכיוונים. יאשה יצא לרחוב בחיפזון והופתע מאוד לראות שם את אשתו ויקי עומדת עירומה כביום היוולדה.
הוא דרש הסברים והיא מיהרה להסביר שהפושטקים במעברה גרמו לכך.

מאז אותו יום יאשה לא חזר לעצמו.  גם ויקי לא חזרה אליו ולא נראתה במעברה יותר.

מוסר השכל:  גיליתי (בדרך הקשה) שיותר קל לי לחקות את הסגנון שלי מאשר את הסגנון של המיזנטרופית

שבת שלום!

תודה למיזנטרופית ז"ל שנתנה לי השראה לרשומה.

והרשומה המומלצת היא – על הבלוגים שלי – עבר, הווה ותעלומה שלפענוחה יש לקרוא פוסט זה מההתחלה ועד לסוף – בבלוג (או אחד הבלוגים) של קנקן התה

הנושא החם – ספרו לנו על הבלוג שלכם

במדור השרביט החם הוצע לנו לכתוב על הבלוג שלנו, לפי מספר שאלות מנחות.
השאלות הועתקו ברובן מהצעה דומה בבלוגיה של תפוז ז"ל שפורסמה לפני יותר מ-13 שנים ולא הייתי מסכים לשתף פעולה עם ההעתקה הזאת לולא אני הייתי זה שמציע את הנושא…

לכאורה כל מה שהייתי צריך לעשות הוא להעתיק את תוכן הרשומה המקורית שפרסמתי בתפוז, אבל במהלך השנים הרבה מהתשובות שלי השתנו, לכן אני מעתיק רק חלק קטן מהתשובות המקוריות ומוסיף תשובות עדכניות לשאר.

.

אז ללא הקדמות נוספות – השאלות מהמדור והתשובות שלי:

1. ספר לנו על הרגע או האירוע שבו החלטת לפתוח בלוג. הרי זהו רגע מכונן בחייו של בלוגר (שלפניו היה "סתם" אדם). מה היה הטריגר או מי היה האדם שבזכותו הצטרפת לקהילת הבלוגרים?

בדצמבר 2008, בהשפעת ההצלחה של הבלוג של עננת בת זוגי ובגלל השאיפה שלי להוכיח לעצמי שאני עדיין יודע לכתוב, החלטתי לפתוח בלוג ובו לפרסם רשימות יצירתיות ומקוריות מפרי עטי.

את הבלוג פתחתי בתפוז גם בגלל שהייתי פעיל בפורומים שם וגם בגלל שהבלוג של עננת היה שם.

הרשומה הראשונה שלי "בניגוד לאחרים, אני לא אוהב פקקי תנועה" קיבלה כמה תגובות מעודדות ולכן המשכתי לכתוב ללא הפסקה משמעותית מאז ועד היום (כבר למעלה מ-12 שנים).

2.  איך חשבת שהבלוג ייראה כשפתחת אותו? בוודאי הייתה לך תוכנית פעולה מסודרת… לכתוב בנושאים מסוימים, בקצב מסוים. האם אתה כותב על אותם נושאים או ששינית כיוון בדרך?

הייתה לי תוכנית פעולה. דמיינתי בלוג בו אני מפרסם אחת לשבוע רשומה משעשעת על חיי, בסגנון הרשימות של רבי ומורי אפרים קישון זצוק"ל.

במהלך הזמן התחלתי לגוון ופרסמתי גם רשומות אישיות יותר וכמובן סיפורים לשבת. בשלב מסוים אפילו פתחתי בלוג מתכונים…
במהלך השנים האחרונות פרסמתי בעיקר את הסיפורים לשבת, כך שבעיקר עמדתי בתכנית המקורית לפרסם אחת לשבוע (אם כי לא רשומה על חיי).

3.  לו היית מתחיל מחדש היום, כשאתה כבר יודע ומכיר את מערכת היחסים שלך עם הבלוג, האם היית משנה משהו? כותב אחרת?

אני לא יודע אם היה לי כוח היום להתחיל מחדש… בעצם כבר התחלתי מחדש כשעברתי ל- WORDPRESS ומאז חלק גדול מהרשומות שאני מפרסם הן רשומות שפורסמו בתפוז בעבר.

4.  איזה שיר כאילו נכתב ממש על הבלוג שלך ויכול לתאר אותו?

ממש על הבלוג שלי? לא חושב שיש כזה. אבל עולה בדעתי שירו של אריאל זילבר – " מיליארד סינים " בגלל ההרגשה שלי שיש מיליארד בלוגים ובלוגרים "ואני, מי אני? מה אני?"

5.  האם יש לך רשומה שבמבט לאחור התחרטת שפרסמת אותה? האם החלטת לבטל אותה בעקבות זאת, או שבחרת להשאיר את העבר במקומו?

לא קיימת כזו, אבל היו מקרים שבהם היססתי אם לפרסם (כמו במקרה שפרסמתי רשומה הקוראת להחליף את ההמנון), אך בסופו של דבר פרסמתי.

6.  כל בלוגר חווה משבר כתיבה. לפעמים מתרצים אותו בחוסר זמן, עומס בעבודה, בלימודים, במשפחה… ולפעמים זו פשוט המוזה שלוקחת חופשה. אם זה כבר קרה לך, אנחנו נשמח לדעת איך המשבר הגיע אליך ומה עשית כדי לצאת ממנו.

היו לי כמה משברים – בד"כ הם קרו בעקבות פרסום רשומה שלא זכתה למספר צפיות/תגובות ראוי להבנתי. זה גרם לי לחשוב שהכתיבה שלי "לא שווה". המשבר הגדול היה כשכל הבלוג בתפוז אבד והרגשתי שאין באמת טעם לכתיבה שלי. עדיין לא לגמרי יצאתי מהמשבר הזה…

7. כשאתה מדפדף אחורה בבלוג שלך ועובר על רשומות ישנות, האם יש לך רשומה מן העבר שהיית מפרסם היום שוב? למה?

 כמו שכתבתי קודם, פרסמתי ב- WORDPRESS מחדש הרבה רשומות שפרסמתי בעבר בתפוז. חלק לא קטן החלטתי לא לפרסם כי הן כבר לא רלוונטיות או פשוט לא מספיק טובות…   אבל יש כמה שלדעתי היו יותר מוצלחות מאחרות ולכן הייתי מפרסם אותן מחדש. לדוגמא את הסיפור לשבת – אץ קוצץ.

8. איזו רשומה של בלוגר אחר שקראת, הרגשת כאילו היית יכול לכתוב אותה בעצמך?

לא רשומה אחת אלא בלוג שלם… בתפוז הייתה בלוגרית בכינוי "המיזנטרופית" שכתבה רשומות נהדרות. מאוד קינאתי בכישרון שלה ואני לא בטוח אם הרגשתי שאני יכול לכתוב את הרשומות שלה בעצמי או שמא קיוויתי שאוכל לכתוב כך. לצערי הרב הכותבת נפטרה (היא הייתה אישה מבוגרת) והבלוג אבד כמו כל תפוז.
פעם אחת כתבתי סיפור המחקה את הסגנון שלה – אולי אפרסם אותו מחדש בבלוג הנוכחי בהזדמנות.

9.  ושאלה אחרונה חביבה – פינת הפירגון: איזה בלוג אתה קורא בקביעות ולא מחמיץ אף רשומה שלו?

כידוע אני ממליץ בכל רשומה על רשומה של בלוגר אחר, אבל הגיוון הוא לא גדול כך שאפשר להבין בקלות איזה בלוגים אני אוהב.

אמליץ כאן על הבלוג של עדה ק. – בלוגיעדה – אבל כמובן שיש עוד רבים ראויים.

בלוגנאורי – השבוע השלישי

קצת פחות מתאים לי, אבל התחייבות היא התחייבות, אז גם השבוע אני מפרסם רשומה מרכזת של כל נושאי בלוגנאורי – bloganuary  – של השבוע שעבר.

הנושאים כמובן כתובים באנגלית, להלן הנושאים בתרגום חופשי (ולא לגמרי מדויק) ומה שיש לי לכתוב עליהם:

  1. איזה פחד הצלחת לנצח?

    אני לא חושב שיש איזה  "פחד שהצלחתי לנצח". למרבה המזל מעולם לא היו לי פוביות רציניות כלשהן. מצד שני אני הרבה פעמים מצליח לנצח פחדים קטנים כמו הפחד לצאת מהבית ולנהוג בכבישים המסוכנים שלנו, הפחד לדבר מול קהל, הפחד לקנות משהו גדול יחסית ועוד

16.1  האם יש לך זיכרון הקשור לריח?

כשהייתי נער צעיר,  הייתה תקופה שאחי הגדול (המבוגר ממני בשש שנים וקצת) נהג להכין לו לארוחת ערב טוסט עם עגבניות. יש לי זיכרון קצת מוזר בו אני קורא את הספר "תותחי נברון"   מאת אליסטר מקלין ומריח את הטוסט שאחי הכין. כל פעם שאני חושב על הספר הזה (זה לא קורה הרבה) אני כמעט יכול להריח את הטוסט…

17.1  תאר את היום המאושר בחייך

יש שתי דרכים אפשריות לחשוב על הנושא הזה – אפשר לתאר את היום שהיה המאושר בחיי (עד כה) ואפשר לתאר את היום העתידי (שלא לומר הדמיוני) שיהיה המאושר בחיי.

אם מתייחסים לאפשרות הראשונה, קשה לי לומר מה היה היום המאושר בחיי. אני יכול לחשוב על כמה ימים בהם הייתי מאושר, אבל קשה לי לומר מי מהם היה "המאושר בחיי". בין הימים האלה אני יכול למנות את הדייט הראשון שלי עם עננת  (ומכיוון שזה היה בערב, אולי את היום שאחרי), את הבוקר הראשון בו נשארתי לבד בבית עם בתי התינוקת, את היום בו סיימתי את בה"ד 1, את היום בו קיבלתי הודעה שהתקבלתי לעתודה במדעי המחשב ואת היום הראשון של בני בגן כשהוא רץ כל הדרך לגן ואני מיהרתי אחריו.

אם מתייחסים לאפשרות השנייה, זה די קל: התעוררתי בבוקר ביקיצה טבעית בתשע וחצי. בזמן שאכלתי ארוחת בוקר טעימה קראתי בחדשות שמצאו תרופה לכל סוגי הסרטן והוכרז על שלום כלל עולמי. לאחר שסיימתי את הארוחה קיבלתי טלפון שמבשר לי שזכיתי במיליארד דולר וזאת לא הייתה מתיחה…

18.1 מהי הארוחה שאתה הכי אוהב לבשל או לאכול?

למרות שלכאורה אני מגביל את עצמי משמעותית במבחר האוכל (מטעמי טבעונות), אני אוהב לא מעט סוגי אוכל שונים. בתור ילד לא נחשפתי למגוון אוכל מעניין ורק לאחר שיצאתי מהבית התחלתי לצאת לאכול במסעדות וגם לבשל בבית. אני זוכר למשל את הפעם הראשונה בה אכלתי סושי – זה היה בניו יורק ב-1997.
אני חושב שמבין כל מטעמי העולם אני אוהב ביותר לאכול ולבשל אוכל הודי, או אולי בסגנון הודי. כמעט כל שבוע אני מכין לפחות מאכל אחד בסגנון הודי.

19.1 איזה צבע מתאר את האישיות שלי ולמה?

זאת שאלה מאוד מוזרה… איך צבע יכול לתאר אישיות? אבל אם כבר הייתי אומר שאפור בגלל שאני לא אוהב להתבלט.

 .

20.1. מה מפריע לי בבית בו אני גר?

הרבה דברים… בלגן, לכלוך, בעיות רטיבות, שכנים מעצבנים וגם שהוא לטעמי גדול מדי.
אבל יש יותר דברים בו שאני מרוצה מהם, כמו לדוגמא המיקום.

21.1 מיהו הסופר או הסופרת האהובים עלייך ולמה?

אני חושב שהתשובה הראשונה שלי היא אפרים קישון. אמנם מזמן לא קראתי משהו שהוא כתב, אבל אני מניח שזה קשור לכך שאני יודע הרבה ממה שהוא כתב בעל פה. אני אוהב את ההומור שלו.

סופרים נוספים שאני אוהב הם טרי פראצ'ט   מחבר סדרת ספרי עולם הדיסק, דגאלס אדאמס מחבר סדרת ספרי מדריך הטרמפיסט לגלקסיה ולהבדיל (כי אצלו אין ממש הומור)  את ג'. ר. ר. טולקין מחבר סדרת ספרי שר הטבעות.

למה אני אוהב אותם? פשוט, כי אני נהנה לקרוא את הספרים שהם כתבו.

והרשומה המומלצת היא – מילים אהובות ומילים שנואות בספרות – בבלוג של שלומית עוזיאל

אדם, חווה והנחש (סיפור לשבת)

ממרומי עץ הדעת צפה הנחש באשה שהיתה מלקטת ירקות ופירות בגן.

 “סססססס” – חשב לעצמו – “איזה יצור חביב הוא האשה. יש לה ידיים עדינות אך מעשיות, רגליים ארוכות ויפות וראש גדול ונאה.”

הנחש המשיך לצפות באישה המלקטת בזריזות וביעילות תותים, דובדבנים וקישואים (לקינוח) ופתאום התגנבה למוחו מחשבה מפחידה: מה יקרה אם האשה תחליט פתאום להפנות את ידיה הזריזות, עיניה החדות ומוחה המפותח כנגד בעלי החיים האחרים?

לא היה לו ספק שהאשה הזאת הייתה בעלת עוצמה גדולה יותר משל רוב בעלי החיים בגן העדן. כרגע היא מסתפקת בליקוט פירות וירקות ובחיי זוגיות מושלמים עם האדם, אבל יום אחד היא עלולה לגלות שזה לא מספיק לה.

מה יקרה אם למשל היא תרצה נעליים מעור נחש? אין ספק שהיא תשיג אותן. על חשבונו.

צמרמורת תקפה את הנחש מראשו ועד קצה זנבו והוא החליט לעשות הכל כדי למנוע את העתיד הנוראי הזה.

בימים הקרובים הנחש המשיך לעקוב אחרי אדם וחווה מקרוב, נחוש (כי הוא היה נחש) לפעול ברגע שיראה סימן – אפילו קטן – לסכנה מצידם.

והסימנים לא איחרו להגיע: כבר למחרת הוא שמע את חווה אומרת לאדם: "קר לי! למה אלוהים לא יכול היה לדאוג לנו לפרווה יפה ומחממת כמו של השועל או לפחות לצמר כמו של הכבשים?"

אדם רק חייך וענה: "כי אז לא היית יפה כל כך… אני אוהב אותך ככה, כמו שאת." הוא נישק את חווה, אבל הנחש שם לב שהיא לא התמסרה כולה לנשיקה.

אחרי יומיים, בזמן ארוחת הצהריים, שאל פתאום אדם: "מה יש היום למנה עיקרית? אני מקווה שלא שוב פטריות."

"מה רע בפטריות?" – שאלה חווה בתרעומת – "הלא תמיד אהבת אותן! תיכף תגיד לי שאתה רוצה להתחיל לאכול בשר כמו האריות הברברים!"

הנחש ראה משהו בעיני אדם שגרם לו להסתלק מהר מהמקום ולהתחיל לחשוב על תוכנית שתרחיק את עורו היקר מרגליה של האשה.

הוא כינס את החיות לאסיפה דחופה ותיאר להם את חששותיו. רוב החיות התייחסו אליו כאל משוגע לא מזיק.

"אתה חושש מהאדם?" – שאל  הפיל בלגלוג – "הם כל כך קטנים שאני יכול לדרוך עליהם בטעות!"

והטיגריס הוסיף – "אין להם ציפורניים כמעט והשיניים שלהן חלשות כל כך… אין סיכוי שהם ינצחו בעלי חיים אחרים!"

לאחר כמה נסיונות שכנוע נוספים קבע השימפנזה בבוז: "אדם וחווה הם רק חיקוי עלוב לשימפנזה. אין להם פרווה והם לא מסוגלים לקפוץ בין העצים. הם לא יכולים להזיק יותר מקופיף גלגו בן יומו!"

עם קביעה זו התפזרו כל החיות והנחש נותר לבדו עם חשששששותיו.

לרגעים מספר הנחש קצת פקפק בנחישותו, אבל אז הוא נזכר כי הוא ערום מכל חיות השדה. הוא הגה תוכנית נהדרת!

למחרת, פגש הנחש את חווה כשהיא קוטפת תפוחי פינק ליידי. הוא פנה אליה בבהלה מעושה ואמר: "חווה! איך את מעזה לקטוף תפוחים??? הלא אלוהים בפרוש אססססר עלייך ועל אדם לאכול מכל העצים בגן!"

חווה קצת הופתעה. קודם כל מכך שהנחש מדבר ושנית מכך שהוא מדבר שטויות.

"מה אתה? יובל המבולבל?" – שאלה חווה בחיוך – "אלוהים בפרוש התיר לנו לאכול מכל עצי הגן. פרט לעץ הדעת הרעיל – שאם נאכל מפריו נמות מיד. או אולי לאט ובייסורים. אני לא בטוחה".

הנחש צחק צחוק שטני (שעליו הוא התאמן חצי לילה) ואמר: "באמת, אששששה חכמה כמותך מאמינה לאלוהים? דעי לך כי פרי עץ הדעת אינו רעיל כלל. אלוהים אסר עליכם לאכול ממנו, כי אם תאכלו תהפכו להיות חזקים כמוהו!"

"אתה מקשקש שטויות" – ענתה חווה והתחילה להתרחק מהמקום. אבל הנחש עקב אחריה והמשיך לדבר על ליבה. לבסוף הוא שלף את הקלף המנצח: "אם את חוששת שהפרי רעיל, את יכולה לתת קודם לאדם לטעום אותו"

חווה כעסה על ההצעה החוצפנית, אבל מאוחר יותר – כשהיא חשבה שהנחש ואלוהים לא מסתכלים – היא  קטפה פרי אחד מעץ הדעת  ולקחה אותו איתה.

אדם הופתע מהגיוון בארוחה. "מה זה?" הוא שאל בסקרנות.

"תמיד יש לך שאלות!" – ענתה האישה בכעס – "אתמול לא רצית פטריות, אז עבדתי קשה להשיג לך משהו חדש ובמקום להודות לי אתה חוקר אותי? תאכל ותשתוק!"

אדם התחיל לאכול מהפרי כשחווה מסתכלת עליו ומחפשת סימנים להרעלה. אדם לא הבין נכון את מבטה והתחיל לשבח את טעמו הטוב של הפרי עד שחווה השתכנעה וביקשה ביס.

(מזל שפרי עץ הדעת היה גדול וסיפק ארוחת מלכים לשניים).

אחרי שהם שבעו חייכה חווה אל אדם בסיפוק. הוא חייך אליה חזרה ושאל: "על מה את חושבת?" (לו היו מחשבות בכיוון מסוים מאוד).

"ראיתי עלה תאנה מדהים היום – הוא ייראה עליך נהדר!" – ענתה חווה – "בוא נלך לשם כעת"

אדם העדיף לנמנם אחרי הארוחה אבל מבט אחד הספיק לו להבין שזה לא זמן טוב להרגיז את האשה.

הם יצאו למסע קניות ומדדו עלי תאנה שונים עד שחווה נראתה מרוצה.

"מספיק עלי תאנה להיום?" – שאל אדם בתקווה.

"בהחלט" – ענתה חווה – "כעת אני צריכה נעליים תואמות. אתה חושב שנעליים מעור נחש יתאימו לשמלת עלי התאנה שלי?"

הנחש ששמע את זה רץ בבהלה לקרוא לאלוהים.

והסוף ידוע.

מוסר השכל: כשחווה אמרה "אין לי מה ללבוש" – היא באמת התכוונה לזה.

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – סתוונית הנגב – בבלוג של עננת

בלוגנאורי – השבוע השני

בעקבות התגובות המעודדות בשבוע שעבר, גם השבוע אני מפרסם רשומה מרכזת של כל נושאי

בלוגנאורי – bloganuary  – של השבוע שעבר.

הנושאים כמובן כתובים באנגלית, להלן הנושאים בתרגום חופשי (ולא לגמרי מדויק) ומה שיש לי לכתוב עליהם:

  • כמה רחוק מגיע עץ המשפחה שלך?

שאלה מצוינת. מצד אמי, לא כל כך רחוק.. כמה דורות אחורה. אבל מצד אבי, זה סיפור אחר.  אבי בא ממשפחה חסידית והוא צאצא של האדמו"ר מלעלוב.  דודו של אבי, משה יאיר וינשטוק פרסם ספר על תולדות המשפחה בו הוא הגיע מהדור של אבי אחורה עד… אדם הראשון. כן, לא פחות. אז עץ המשפחה שלי מצד אבי מגיע הכי רחוק שאפשר.

האם אני מאמין בדיוק של העץ הזה? לא כל כך… אבל לפחות כמה וכמה דורות אחורה הוא נראה נאמן למציאות.

אגב, מכיוון שאני מיוחס ישירות לאדם הראשון, אני מאמין שאתם הקוראים קרובי משפחה שלי.

9.1  מהי המתנה שקיבלת הזכורה לך ביותר

טוב, אני לא חושב שיש מתנה שקיבלתי שהיא "הזכורה לי ביותר". אבל בכל זאת אציין כמה שזכורות לי יותר מאחרות. יום הולדתי ה-22 היה יום ההולדת הראשון שלי בתור בן הזוג של עננת.  ליום ההולדת הזה היא ארגנה לי משחק "מחפשים את המטמון" עם חידות היגיון משעשעות וכמה מתנות קטנות. המשחק היה מתנה מצוינת ממנה נהניתי מאוד. לעומת זאת ב- "ולנטיין דיי" של 1998, כשגרנו בארה"ב היא הגישה לי ארוחת בוקר למיטה שהייתה פרוסת לחם חתוכה בצורת לב ומרוחה בריבה אדומה ❤

עוד מתנה שאני זוכר היטב היא ליום הולדתי ה-50 – אחי, שהיה אז מעצב גרפי (והיום ד"ר לאמנות) הכין תמונה שלי משולבת עם הברק על פניו של דיוויד בואי מעטיפת האלבום aladdin sane.  עד היום התמונה הזאת היא תמונת הרקע שלי בטלפון ותמונת הפרופיל שלי בוואטסאפ.

(התמונה מויקיפדיה והיא לא זאת שאחי הכין…)

10.1 האם יש ספר ששינה את חייך?

ספרים באופן כללי שינו את חיי או אולי יותר השפיעו על חיי. מגיל צעיר התחלתי לקרוא ועד היום אני קורא לא מעט. היו ספרים או סופרים שהשפיעו עליי יותר מאחרים (כמו שהזכרתי בעבר  אפשר למנות את ספרי אפרים קישון לצד שר הטבעות ומדריך הטרמפיסט לגלקסיה בין הספרים האהובים עליי). קשה לי לדמיין את חיי ללא ספרים אבל אני לא חושב שיש ספר מסוים שממש שינה את חיי.

11.1 איך אתה מגדיר הצלחה

שאלה קשה. בתרבות המערבית (בה אני חי) לרוב מקובל לזהות הצלחה כהצלחה כלכלית. אדם מצליח הוא אדם שמרוויח הרבה כסף (או שסתם יש לו הרבה כסף). אני באופן אישי לא מתנגד שיהיה לי הרבה כסף, אבל אני לא חושב שבכך אני מודד הצלחה. נראה לי שאני מרגיש מצליח כשאני מרגיש מוערך – אם אני מקבל מחמאות על עבודתי, הכתיבה שלי, תבשיל שהכנתי או כל דבר אחר שהשקעתי בו אני מרגיש מצליח. אוסיף הסתייגות קטנה – אם אני מקבל מחמאות שאני לא חושב שאני ראוי להן, אני לא ממש מרוצה (או מרגיש שהצלחתי).

12.1 איזה מטלה (או עבודה בבית?) היא המאתגרת ביותר מבחינתך?

המילה באנגלית הייתה CHORE  שבתרגום לעברית יהפוך לדעתי למטלה או משימה אם כי ראיתי כעת גם את התרגום "עבודה שגרתית". בד"כ באמריקאית הכוונה במילה זאת לעבודות בבית כמו שטיפת כלים או ניקוי אבק.
אם מסתכלים על המילה במובן האמריקאי אני חושב שהמטלות שמאתגרות אותי יותר מאחרות הן ביצוע כל מיני תיקונים בבית כמו החלפת ברז לדוגמא. אני מצליח לעשות זאת, אבל הרבה פעמים אני מסתבך יותר ממה שחשבתי שיקרה והמטלה הופכת למאתגרת של ממש.

13.1. אם היו לך מיליארד דולר, איך היית מוציא אותם?

מיליארד דולר זה סכום אגדי של ממש… יש לי בראש רשימה מסודרת של דברים שאעשה אם אזכה ב-40 מיליון שקלים – אתפטר מהעבודה, אקנה דירות לילדים שלי ובית נחמד בשבילנו, אסייע בכסף לקרובי משפחה, אקנה מכונית מוצלחת יותר, אסע יותר לחו"ל. אבל מיליארד דולר??? קשה לי לומר מה אעשה בסכום גדול כל כך, אבל נראה לי שבחלק מהכסף אשתמש לקניית שטח אדמה גדול בארץ או אולי בחו"ל (או אולי גם וגם?) ואהפוך אותו לשמורת טבע.

14.1 מהי דרך הנסיעות המועדפת עלייך

המילה באנגלית פה היא TRAVEL  – כלומר בעיקר לטייל. עננת אומרת שהדרך המועדפת עליי היא לא לנסוע אלא להישאר בבית, אבל אני לא חושב שאני מסכים. נראה לי שהדרך המועדפת עליי ביותר לטייל היא ללכת ברגל. אני אוהב ללכת ברגל ואם מדובר במרחק סביר אעדיף ללכת ברגל מאשר לנסוע. אבל מכיוון שלרוב יעדי הטיול אני לא יכול להגיע ברגל, במקום השני יהיה לנהוג ברכב שלי. למרות שזה לא מאוד אקולוגי, זה נותן לי עצמאות רבה – יכולת להחליט מתי לעצור להפסקה, באיזה דרך לבחור, מתי לצאת (אבל לא מתי להגיע) וגם איזה מוזיקה לשמוע בדרך 😊

והרשומה המומלצת היא – בוקר חדש בעידן של פרישה – בבלוג של אמנות ויצירה כתרפיה לנשמה

איפה אנחנו כעת?  – סיפור (ושיר) לשבת

לקחתי אוטובוס מבית נבאללה לחיפה

ועוד אחד מתחנה מרכזית לאחוזה

מעולם לא ידעת שאני יכול לעשות את זה

רק מוציא את המתים לטיול

יושב לי בבית התה "המזרקה"

במדרחוב נחלת שבעה

אדם אבוד בזמן

לא רחוק מבר אילן

רק מוציא את המתים לטיול

איפה אנחנו כעת?

איפה אנחנו כעת?

ברגע שאתה יודע – אתה יודע, אתה יודע.

עשרים אלף אנשים

מסתובבים סביב המצבה בבת ים

קונים בורקס ופלאפל

ומחזיקים אצבעות – ליתר בטחון

רק מוציא את המתים לטיול

איפה אנחנו כעת?

איפה אנחנו כעת?

ברגע שאתה יודע – אתה יודע, אתה יודע.

כל עוד יש לנו שמש

כל עוד יש שמש

וכל עוד יורד לנו גשם

יורד לנו גשם

והאש עוד בוערת

לפחות בלב היא בוערת

כל עוד אני כאן

וכל עוד את כאן

עוד נדע

מוסר השכל:   לא תמיד צריך להיות מוסר השכל

שבת שלום!

מבוסס על השיר העצוב של דיוויד בואיwhere are we now  לרגל יום הולדתו ויום מותו שחלו השבוע

והרשומה המומלצת היא –  כהן – בבלוג של טל גוטמן