הנסיכה והעדשה (סיפור לשבת)

אלישבע (שם בדוי) הייתה נסיכה אמיתית. לא סתם ילדה שהוריה קראו לה נסיכה, אלא אחת כזאת שבעורקיה זרם דם כחול – אביה היה מלך הפלאפל (המקורי) ושם אמה היה מלכה.

כבר מגיל צעיר הבחינו הוריה של אלישבע בשתי תכונות מיוחדות שאפיינו אותה: ראשית כל היא מאוד אהבה לאכול עדשים – בכל צורת הכנה – ושנית עיניה היו חלשות והיא נזקקה למשקפיים כדי לקרוא או לראות טלביזיה.

אבל כדי לשמור על יופיה ותדמיתה לא הרכיבה אלישבע משקפיים אלא עדשות מגע.

הוריה של אלישבע הבינו מיד כי אלו הם סימניה של נסיכה אמיתית (מכיוון שהם הכירו את סיפורה המקורי של הנסיכה על העדשה, אבל לא מספיק טוב, כך שנראה היה להם שכל קשר לעדשה מעיד על נסיכה אמיתית) ולכן הם התחילו לחפש לה נסיך ראוי.

הם לא מיהרו יותר מדי – כי אלישבע הייתה רק בת עשר – אבל מצד שני הם לא נחו על שמריהם (כי מי שם שמרים בפלאפל?) אלא חיפשו בקפדנות את הנסיך המתאים ביותר לנסיכה שלהם.

הבעיה הייתה שבאותה הארץ לא היו הרבה נסיכים. פה ושם נמצא בחור צעיר שטען שהוא נסיך (או שלפחות ראה את הסרט "נסיך הגאות והשפל"), אבל חקירת רקע מקיפה העלתה שהוא לכל היותר היה נסים ולא נסיך.

עם חלוף השנים החלו הוריה של אלישבע להתייאש מהרעיון כי היא תתחתן עם נסיך אמיתי והתחילו לחשוב שאולי בכל זאת יסתפקו במיליונר, כאשר יום אחד התדפק על דלתם בחור צעיר שהודיע להם שהוא נסיך אמיתי.

הוריה של אלישבע החליטו לבחון אותו במבחן הקלאסי המקובל: לאחר ארוחת ערב מפוארת (שכללה לא פחות משלושה סוגים שונים של תבשילי עדשים) הם שלחו אותו לישון על לא פחות מחמישה מזרונים (זה כל מה שהם השיגו בהתראה קצרה) שמתחתיהם הוחבאה אחת מעדשות המגע הישנות של הנסיכה אלישבע.

בבוקר, כשהתעורר הנסיך (המדומה?) והגיע לארוחת הבוקר חיכו ההורים בנשימה עצורה לשמוע כיצד עבר עליו הלילה.

כמה רגעים של מבוכה עברו על כל הנוכחים בארוחה מכיוון שהנסיך לא אמר דבר אלא התיישב לשתות כוס קפה והוריה של אלישבע לא יכלו לשאול אותו לשלומו (או לשתות קפה) מכיוון שכזכור הם עצרו את נשימתם, אבל בסופו של דבר התעשתה אלישבע עצמה ושאלה את הנסיך לשלומו.

לשמחתם הרבה של הוריה של אלישבע הנסיך התלונן קשות (אבל במילים יפות הראויות לנסיך) ואמר שהוא לא עצם עין כל הלילה – משהו מאוד הפריע לו.

"עדשה אולי?" שאלה אלישבע בחיוך.

"לא בדיוק" – ענה הנסיך – "הייתי אומר שעדשים. ארוחת הערב אתמול הכילה יותר מדי עדשים ופחות מדי טחינה כך שהיה לי קשה מאוד לישון".

התשובה בלבלה מאוד את אלישבע והוריה. מצד אחד הנסיך לא ישן בגלל עדשים, אבל מצד שני אלה היו העדשים שהוכנסו לבטנו ולא מתחת למזרונו. לא היה ברור להם האם הוא עבר את המבחן או נכשל בו.

כדי להוסיף לבלבול, הנסיך (?) המשיך לדבר על המחסור בטחינה. הוריה של אלישבע מעולם לא שמעו על סיפורי אגדות שכללו טחינה!

לאחר מספר שאלות הלכה התמונה והתבהרה: הסתבר שהנסיך לא היה סתם נסיך, אלא הבן (והיורש) של הבעלים של מותג הטחינה "הנסיך".

אלישבע קצת התאכזבה מהגילוי, אבל אביה ראה את הפוטנציאל הרב הטמון בשידוך: מה יכול להיות טוב יותר למלך הפלאפל מאשר שידוך עם נסיך הטחינה? (אולי שידוך עם קיסר הפיתות או ברון הסלטים, אבל אני חושש שאני קצת נסחף פה).

בשעה טובה נקבעה החתונה ליום שלישי הראשון של החודש הרביעי של השנה השנייה לאחר שתגיע אלישבע לגיל עשרים.

החתונה נערכה בפאר ובהדר (זה היה שם האולם) והטחינה נשפכה כמים (בדיעבד היה צריך לדלל אותה קצת פחות).

מוסר השכל: נסיכים יש לא רק באגדות, אבל  טחינה יש רק במציאות

שבת שלום!

והרשומה המומלצת –  אבא ואמא לא חברים! – בבלוג של גלשי