מוטי (שם בדוי?) מאוד התרגש לקראת יום הולדתו הקרב ובא. כל שנה הוא התרגש לקראת יום ההולדת מאז שהבין את משמעות המושג.
האם אפשר להאשים אותו? דורות של קרובי משפחה, גננות, מורות ונשות משאבי אנוש חזרו וסיפרו לו שיום ההולדת הוא היום המיוחד שלו – רק שלו. יום אחד בשנה מותר לו לחגוג ולשכוח את חובותיו לעולם.
מותר? אפילו חובה!
אבל איכשהו מוטי לא תמיד הצליח לחגוג את יום ההולדת באופן המניח את הדעת (את דעתו כמובן ולא דעת אחרים – כי זה היה היום שלו).
בילדותו, כשימי ההולדת באמת ציינו התקדמות מהותית בשלבי החיים (כמו למשל האפשרות לעלות במעלית ללא השגחת מבוגר בגיל 14) הוא קצת סבל מכך ששניים מאחיו ואחיותיו הרבים חגגו יום הולדת בהפרש של ימים בודדים ממנו.
מכיוון שכך החגיגה המשפחתית תמיד הייתה משותפת לשלושה ילדים ולא הייתה אותו יום מיוחד רק שלו.
החיים שלי (או של אחרים) 