הנושא החם – פסח, מצה ומרור

מדור השרביט החם מזמין אותנו לכתוב על חג הפסח – איך אנחנו מציינים את החג, איזה מנהגים וזכרונות יש לנו ממנו , מה התכניות שלנו לחג וכדומה.

כידוע לחלק מהקוראים שלי, גדלתי בבית דתי. בילדותי הקפדנו מאוד על פסח "כהלכתו". אמי ז"ל התחילה כמה שבועות לפני פסח להכשיר (כלומר לנקות) את הבית. אני זוכר שהיא הייתה מכריזה על חדרים שהיא גמרה לנקות שהם כשרים ואסור להכניס אליהם חמץ.  החדר האחרון לניקיון פסח היה כמובן המטבח. אני זוכר במיוחד שכדי להכשיר את השיש אמי הייתה שופכת עליו ספירט בשכבה דקה ומציתה אותו. היינו מכבים את האור ומתאספים כולם במטבח לצפות בלהבות הכחלחלות על השיש… בערב שלפני הסדר היינו עושים "בדיקת חמץ" – אבא היה מחביא כמה חתיכות לחם ברחבי הבית ושולח אותנו לחפש אותן. החתיכות נספרו מראש והוזהרנו שכדאי מאוד שנמצא את כולן…

בערב החג בבוקר היינו אוכלים את ארוחת החמץ האחרונה על שולחן המטבח שהיה אי החמץ האחרון בבית ואחר כך יורדים לשרוף את השאריות.  היה לנו סט כלים מיוחד לפסח ובכל חג היינו אוכלים מכלים שונים לחלוטין מהכלים של ימי החול.

כל עוד סבתי ז"ל חיה ותפקדה היינו נוסעים לחגוג את הסדר אצלה. מכיוון שלא הייתה לנו מכונית (וגם אם הייתה כנראה לא היינו נוסעים בחג) היינו נשארים לישון שם – 8 נפשות בדירת שני חדרים… בדרך כלל ישנתי על השטיח בסלון עם שני אחיי הצעירים.

בליל הסדר עצמו היו שני מוקדים חשובים לנו כילדים – הראשון היה שקיבלנו "מתנות מאליהו הנביא" – כשהגיעה השעה ההורים היו שולחים אותנו לפתוח את הדלת ולבדוק האם אליהו הגיע. כשהיינו חוזרים לשולחן אמא הייתה מודיעה שבדיוק פספסנו את אליהו אבל הוא השאיר לנו מתנות – ומחלקת לנו מתנות קטנות.
אני לא חושב שאי פעם באמת האמנו לעניין אליהו אבל היה נחמד לקבל מתנות.

המוקד השני היה האפיקומן – אצלנו בבית היה נהוג שהילדים ביחד גונבים ומחביאים את האפיקומן וכשהגיעה השעה להוציא אותו אבא היה מאוד מתפלא שהוא נעלם ואז היינו נכנסים למשא ומתן על השאלה איזה מתנות נקבל תמורת החזרתו.

כמובן שלא אכלנו חמץ בפסח. לפני החג היינו קונים 4 או 5 חבילות של 2.5 קילו מצות. באופן מוזר תמיד אחרי החג נשארה בערך חצי חבילה שהחזיקה מעמד עד יום העצמאות לפחות. עם השנים למדתי שלא חשוב כמה מצות קונים, תמיד יישארו קצת.

המאכלים האהובים עליי בפסח היו המצבריי של אמא שלי שהיה מין פשטידת מצות מטוגנת, עוגת מצות שהייתה פשוט כמה מצות זו על זו  עם שכבה של קרם שוקולד ביניהם ועוגיות הקוקוס הידועות לשמצה.

ובמעבר חד לבגרותי… למרות שאני אתאיסט אני לא אוכל חמץ בפסח. אני לא מקפיד שעל כל מה שאני אוכל תהיה חותמת "כשר לפסח" אבל אני לא אוכל לחם, עוגות ושאר "חמץ גמור". היו לפחות שנתיים במהלך חיי בהם ויתרתי על המנהג הזה מכיוון שטיילתי בחו"ל בפסח והיה קצת קשה יותר להימנע מחמץ.

אשתי וילדיי לעומת זאת לא מוותרים על  החמץ ולכן לקראת פסח אני אוגר בבית לחם, לחמניות, פיתות ושאר חמץ. מזל שיש לנו פריזר – לקראת פסח קשה למצוא בו מקום.
כנראה מיותר לציין שאנחנו לא עורכים ניקיונות מיוחדים לקראת פסח ולא מכשירים כלים.

מכיוון שאני טבעוני כבר כעשר שנים ויתרתי על המצבריי ועל עוגיות הקוקוס. יש קרבנות גדולים יותר.

אנו עורכים או משתתפים בליל הסדר וקוראים את ההגדה עד "שולחן עורך". אחרי האוכל כבר לאף אחד אין כוח להמשיך לקרוא. אני בדרך כלל מנסה לשכנע את הנוכחים לשיר את שירי ההגדה כמו "חד גדיא" ולרוב מצליח. למרות שאין לי שמץ כישרון מוזיקלי, את השירים האלה אני נהנה לשיר. נדמה לי שכתוב בהגדה איפשהו (אחרי שולחן עורך) "מצווה לזייף בשירי פסח וכל המרבה הרי זה משובח".

השנה קשה יותר לחגוג מהרגיל. אנחנו מארחים לסדר וכבר החלטנו להשאיר כיסא ריק כתזכורת לחטופים. לצערי ברור שלחלק גדול מהם לא צפוי סוף טוב, מאד מקווה שלפחות חלק ישוחררו בחיים ובקרוב ושיהיו לנו סיבות לשמוח בחג הזה.

והרשומה המומלצת היא – עוד מעט ליל הסדר – הכנות לפסח בחברה החרדית – בבלוג עונג שבת

בלוגנוארי – ימים אחרונים

לפני שגם פברואר יסתיים, אני מסיים את הנושאים של בלוגנוארי – כי אני לא משאיר דברים באמצע…

25.1 – מה  אתה הכי נהנה לעשות בשעות הפנאי שלך?

טוב, כל הקוראים מכירים כבר את פעילויות הפנאי שלי. אני מניח שכמו שכבר כתבתי יותר מפעם ההנאה הגדולה שלי היא קריאה (אבל לא הייתי  רוצה רק לקרוא… יש לי עוד פעילויות פנאי אהובות כמובן)

26.1 – כתוב על כמה מסורות אהובות של משפחתך

מסורות אהובות של משפחתי? מפגש של כל האחים והאחיות (שלי, כולל אותי כמובן) יחד עם משפחותיהם בערב שבועות אצלי אחותי הגדולה. ארוחת צהרים משפחתית בימי שישי במסגרתה כולנו יחד (או כל מי שנמצא) פותרים טריוויה. יציאה למסעדה לחגיגת יום הולדת (של כל אחד מבני המשפחה בנפרד) ומשלוח תמונות של חתולים בקבוצת הוואטספ המשפחתית…

27.1 – איזה ספר היית רוצה לקרוא?

פעם הייתי קורא בעיקר ספרים שקיבלתי במתנה, או ששאלתי מחברים ובני משפחה. כבר הרבה שנים אני מנוי בספריה העירונית (רעיון מצוין שאני לא מבין איך חייתי שנים רבות בלעדיו). ומאז שאני מנוי בספריה הזאת יש לי תמיד "רשימת קריאה" המורכבת מספרים שראיתי עליהם המלצות בכל מיני מקומות. כרגע הספרים היותר מוכרים ברשימת הקריאה שלי  כוללים בין השאר את המרד על הקיין של הרמן ווק, בעקבות הזמן האבוד של מרסל פרוסט וספר הדקדוק הפנימי של גרוסמן. אבל התחלתי לקרוא את סדרת כישור הזמן של רוברט ג'ורדן ונראה לי שזה יעסיק אותי בחודשים הקרובים.

28.1 – מה תעשה אם תזכה בלוטו?

השאלה היא כמובן באיזה סכום… יש בדיחה ישנה על אישה ששואלת את בעלה: "מה תעשה אם אזכה בלוטו?" הוא עונה: "אקח את החצי שלי ואעזוב אותך." אז היא אומרת: "קח 5 שקלים ולך".

מפעם לפעם אני באמת קונה לוטו (או חלום להתעשרות מהירה). עד היום כבר יצא לי לזכות לא פעם – לרוב בעשרה שקלים ופעם אחת בכמעט 100, אבל לא יותר…

אם אזכה בסכום גדול ממש, התכנית שלי די ברורה: להתפטר מהעבודה, לקנות דירה/בית ומכוניות חדשות לי וגם לילדים, וליהנות מחיי "פנסיה" בגיל צעיר יחסית.  די בטוח שזה לא יקרה אבל לפעמים אני נותן צ'אנס למזל כדברי הסיסמה הישנה.

29.1 – מהם סוגי הספורט האהובים עלייך לצפייה ולהשתתפות?

במילה אחת: אין. בכמה מילים: אני כמעט ולא צופה בספורט. לעיתים נדירות (בעיקר בזמן אולימפיאדה) אני צופה קצת בתחרויות התעמלות, ריצה ואפילו קפיצה למים. לפני הרבה שנים הייתי צופה לפעמים במשחקי כדורגל וכדורסל וגם מרוצי מכוניות אבל זה עבר לי מזמן. מבחינת ספורט שאני באמת עושה – בעיקר הליכה, שזה לא לגמרי ספורט.

30.1 – על מה אתה מתלונן בעיקר?

בשנה האחרונה אין ספק שאני מתלונן בעיקר על הממשלה ההזויה שלנו ועל העומד בראשה שהקיף את עצמו בלקקנים, הזויים ומשיחיים. מפעם לפעם הם נותנים לי נושא חדש להתלונן עליו. כפי שכתבתי בסיכום שנת 2023 , בשנה האחרונה השתתפתי בהרבה הפגנות  בהן התלוננתי בקול רם וברור על מעללי הממשלה הנוראית הזאת.

31.1 – מהו הדבר שהכי מפחיד אותך לעשות? מה יגרום לך לעשות אותו?

יש לא מעט דברים שמפחידים אותי אבל לרוב אלה שאני מסוגל לחשוב עליהם שום דבר לא יגרום לי לעשות (אולי פרט להצמדת אקדח טעון לראשי או משהו דומה). אני מניח שהכוונה יותר לפעילות שלא מעט אנשים עושים בשמחה ויש שפוחדים ממנה – כמו לדוגמא צפייה בסרטי אימה, ספורט אתגרי כלשהו או מסע באמזונס.
שלושת הדוגמאות האלה הם גם דברים שאני פוחד מהם. אני לא יודע מה יגרום לי לעשות משהו מהדברים האלה אבל אני מניח שהכל אפשרי אם מישהו שאני מאמין בו/לו ינסה לשכנע אותי לעשות אחד מהדברים האלה.

והנה סוף סוף תם חודש ינואר הלא ממש מוצלח… נקווה לחודשים טובים ממנו בעתיד הקרוב.

והרשומה המומלצת היא – בין שתיים לארבע – בבלוג של שיק

הנושא החם – לפני עשר שנים והיום

מדור הנושא החם מזמין אותנו להשוות באופן די פתוח בין מצבנו לפני עשר שנים והיום.

לפני עשר שנים, בפברואר 2013, עדיין עבדתי בחברה הקודמת (בה החזקתי מעמד תקופה ארוכה של 11 שנים).  ידעתי כמובן שלא לעוד הרבה זמן – באותו שלב הייתי אחד מ-10 עובדים אחרונים בארץ מתוך כ-80 שהיו בזמן שהצטרפתי לחברה ב-2004.
עבדתי מהבית כי כחודשיים קודם סגרו את המשרדים בארץ – הגיעו למסקנה כי יקר מדי לשלם שכירות עבור 10 עובדים שחלקם בכל מקרה עובדים שלא  במשרד.

אז אני חושב שדי היה ברור לי – אם הייתי חושב על כך – שאין ממש סיכוי שעשר שנים לתוך העתיד (כלומר היום) אעבוד באותה חברה ובאותו תפקיד. כמובן שהופתעתי ביום בו קיבלתי הודעה על שימוע לפני פיטורים, אבל גם לא הופתעתי…

אני מניח שגם היה לי ברור שהעבודה הבאה שלי תהיה בערך באותו מקצוע ולא אמצא את עצמי מתחיל הסבה מקצועית. למרות שאופי העבודה שלי בחברה הנוכחית שונה בהרבה פרמטרים ממה שהיה אופי העבודה שלי לפני עשר שנים אכן באופן בסיסי מדובר באותה עבודה ("מחשבים"…)

הדבר שכמובן השתנה באופן המשמעותי ביותר בחיי בעשר השנים שחלפו הוא הגיל של הילדים שלי… לפני עשר שנים הייתי הורה לנערה בת 15 וילד או נער בן 13. כבר אז הם לא היו ילדים קטנים, אבל ברור שיש הבדל עצום בין הגיל שלהם אז לבין הגיל שלהם היום. היום הם כבר לא "ילדים" וגם לא "בני נוער" אלא אנשים בוגרים.
האם לפני עשר שנים הייתה לי איזה מחשבה מה יעשו הילדים שלי 10 שנים מאוחר יותר?  ממש לא. תמיד היה לי קשה לדמיין מה יעשו הילדים שלי בעתיד. האם זה כך אצל כולם? לא יודע…

גם אני כמובן התבגרתי או הזדקנתי בעשר שנים. לפני עשר שנים אולי כבר התחלתי לחשוש ממשבר גיל ה-50 (הייתי בן 47), אבל אני לא זוכר את זה. אני כן זוכר שכשיום ההולדת ה-50 התקרב היו לי חששות מהגיל המבוגר הזה (שכיום כמובן נראה לי לא מבוגר בכלל). בוודאי לא חשבתי אז על עצמי בגיל 57.
כיום, כשאני קרוב מאוד ליום ההולדת הלא משמעותי הזה, אני חושב לפעמים על עצמי בעוד 10 שנים ומקווה שאהיה בריא ובפנסיה.
אני גם חושב שסביר שבעשר השנים הקרובות יעלו את גיל הפנסיה לפחות עוד פעם אחת…

מעבר לדברים האלה לא היו שינויים גדולים בחיי בעשר השנים האחרונות – לפחות לא כאלה שאני מסוגל לחשוב עליהם. אני גר באותה דירה, נשוי (לשמחתי) לאותה אישה, חי אותם חיים משעממים (הלוואי שהיו משעממים יותר ברמה הלאומית). החתולים התחלפו במהלך השנים אבל זה צפוי כי תוחלת החיים שלהם קצרה משמעותית משלנו.

מקווה שבתחומים החיוביים לא יהיה שינוי (לרעה כמובן) אצלי עוד עשר שנים.

והרשומה המומלצת היא – במורד סמטת הזכרונות – בבלוג של אריק בנדק חביב

הנושא החם – בתים וגעגוע

במדור הנושא החם אנחנו מוזמנים להיזכר בדירות או בבתים בהם גרנו במהלך חיינו. ספרתי 13.5 כאלה. איך 13.5? מי שימשיך לקרוא יבין.

באופן קצת מוזר גרתי עד גיל שלוש בבני ברק – או ליתר דיוק בפרדס כץ. אני לא זוכר כלום מהדירה הזאת – אני אפילו לא יודע כמה חדרים היו בה (קרוב לודאי ששניים). אני זוכר כמה סיפורים של ההורים שלי על המקום…

כשהייתי בן שלוש בערך, עברנו לגור בבת-ים, בדירת שלושה חדרים במרכז העיר. בדירה הזאת גרתי שלוש עשרה שנים – התקופה הארוכה ביותר שבה חייתי במקום אחד עד גיל 37.

הרבה דברים עברו עליי בדירה הזאת – התחלתי ללמוד בבית ספר, חוויתי את מלחמת יום הכיפורים (עם ההאפלה), הכרתי לראשונה את הטלוויזיה והטלפון, נסעתי באוטובוס "לבד", למדתי לשחות, לרכב על אופניים, עברתי  מבית ספר יסודי לתיכון.

לדבר אחד לא זכיתי בדירה זו – חדר משלי. דירת שלושה חדרים לשבע נפשות זה לא דבר פשוט. בהתחלה היו לנו חדר בנים וחדר בנות וההורים ישנו בסלון (עד היום אני לא מסוגל להבין למה הם עשו דבר כזה).

אחר כך חדר הבנות הפך לחדר ההורים וכל הילדים (חמישה!) גרו בחדר אחד.

בשלב מסוים אחי הבכור עבר לגור במרפסת ובעקבותיו גם אחותי הגדולה (גם המרפסת הייתה גדולה). נשארנו שלושה ילדים "קטנים" בחדר אחד ללא אפשרות שדרוג.

למרבה המזל, עברנו דירה. באופן די מפתיע עברנו לגור בירושלים (סיפור ארוך). מכיוון שההורים שלי לא כל כך הצליחו למכור את הדירה בבת-ים, הם השכירו אותה ועברנו לגור בשכונת גילה בירושלים בדירה שכורה.

זו הייתה דירה מס' 3 – אבל קודם כל החצי… עברנו לירושלים במרץ (אם זכרוני אינו מטעני) אני הייתי כבר בכיתה י' והחלטתי שאני רוצה לסיים את השנה באותו בית ספר תיכון.

עד היום לא ברור לי האם זו באמת הייתה החלטה שלי או אם הופעלו עליי לחצים ע"י חברים וקרובים, אבל בזמן שכל המשפחה שלי עברה לגור בירושלים, אני עברתי לגור אצל סבתי ברמת-גן.

זהו חצי הבית שהתייחסתי אליו בהתחלה. אמנם גרתי שם רק ארבעה חודשים ובכל סוף שבוע נסעתי אל ההורים, אבל בסופו של דבר אני רואה בבית הזה עוד בית שגרתי בו – אולי גם בזכות העובדה ששהיתי שם לא מעט גם לפני ואחרי אותם ארבעה חודשים (בכל זאת, סבתא).

כשהגיע החופש הגדול של אותה שנה התאחדתי עם משפחתי 🙂

הדירה הייתה במה שנקרא גילה ה'. זו הייתה דירת ארבעה חדרים עם מרפסת גדולה ופתוחה שפנתה לכיוון בית ג'אלה. במהלך האינתיפאדה השנייה חשבתי לא פעם על כך שהדירה מטווחת ע"י הפלסטינאים וכמה התמזל מזלנו שעזבנו את הדירה שנים קודם לכן.

באותה תקופה גם היינו מטיילים (אני ואחיי)  לא מעט בואדיות סביב השכונה. שם ערכתי את ההיכרות הראשונה (והצנועה) שלי עם פרחי הבר. כיום הייתי חושש מאוד לטייל שם…

המעבר לדירת ארבעה חדרים היה שיפור ניכר יחסית לשלושת החדרים בהם גרנו בבת-ים. חדר אחד היה חדר ההורים, בחדר שני חלקו שתי אחיותיי ובשלישי שני אחיי. כך שלי נותר חדר שלם משל עצמי – חדר שנקרא גם "הסלון".

כן, שוב לא היה לי חדר משלי… ישנתי בסלון –  הייתה לי מיטה שהייתה מוסתרת מאחורי הספה.

אחרי שנה בלבד עברנו לדירה הרביעית (וחצי) – בשכונת רמות בירושלים. הפעם זו הייתה דירת ארבעה וחצי חדרים (שימו לב לשדרוג העקבי!) ושם קיבלתי מרפסת משלי. (כמעט חדר, לא?)

בזמן שגרתי בדירה הזאת עברתי מהתיכון לאוניברסיטה (שניהם בגבעת רם, כך שגיאוגרפית לא היה הבדל ממשי), רכשתי לי טוסטוס ובכך השתחררתי מהתלות בתחבורה ציבורית  ובסופו של דבר התגייסתי לצבא.

פה נפרדו מקום המגורים שלי ממקום המגורים של הוריי. שכרתי לי דירה עם שותף ב…בני ברק. סגירת מעגל? לא ממש כי הדירה בעצם הייתה ברח' מודיעין (בן גוריון) בבני ברק, מרחק יריקה (רצינית) מרמת גן. לראשונה היה לי חדר (ממש) משלי. לראשונה הייתי גם עצמאי (למרות שבתחילה ברוב סופי השבוע נסעתי להורים עם ערימות כביסה כמו כל חייל ממוצע). לראשונה גם פגשתי את מי שהפכה להיות אשתי…

ושוב אחרי שנה עברנו – אני והשותף שלי. אני לא זוכר למה נאלצנו לעזוב את הדירה ההיא, אבל כבר כמעט חתמנו חוזה לשכירת דירה קטנה יותר ומרוחקת יותר מהבסיס, כאשר במקרה פנתה אלינו באוטובוס אישה מבוגרת ששמעה שאנחנו מדברים על שכירת דירה והציעה לנו לשכור ממנה בית(!) בגבעתיים. הבית היה קטן, ישן ומוזנח אבל הוא היה בית פרטי, עם חצר נאה במקום טוב. מאוד נהנו לגור שם… פחות נהנו לגור שם בתקופת מלחמת המפרץ (הראשונה) – אז הבית היה ממש בחזית. אני זוכר שלא מעט אנשים התפלאו לשמוע שאני ישן בגבעתיים כאשר יש לי הורים הגרים בירושלים (הבטוחה). זו הייתה אחת הפעמים הבודדות שתל-אביבים חשבו שירושלים "בטוחה".

הדירה הבאה – מס' שבע וחצי למען הסדר הטוב – הייתה לא רחוק משם, ברחוב הסנה ברמת גן. דירת שני חדרים בקומת קרקע, אותה חלקתי (לראשונה בחיי) עם בת זוג. ניהלנו חיי נישואים לכל דבר (כמעט) וגם אימצנו יחד חתולה – בעל החיים הראשון שהיה ממש שלי (ושל בת זוגי).

ואחרי כך וכך שנים של "כמעט", התחתנו באופן רשמי ועברנו לגור בכפר סבא – בדירה שהייתה שייכת לסבא של אשתי. עד אז הכרתי את כפר סבא רק מנסיעות באוטובוסים שעברו לידה… די אהבתי את העיר – לא קטנה מדי אך לא גדולה מדי. רק הפקקים הפריעו לי. גרנו בדירה קטנטנה (50 מ"ר) במקום טוב אבל עם שכנים לא משהו (שלא לומר איומים) ובשלב מסוים החלטנו שאנחנו צריכים לקנות דירה משלנו.

לא באמת ידענו מה אנחנו מחפשים ואחרי כל מיני דירות שראינו, ולאור התקציב הלא ממש מרשים שעמד לרשותנו, קנינו באופן מאוד מפתיע דירת גן ארבעה חדרים (בבניה) במודיעין (!)

האמת שחשבתי שלגור במודיעין יהיה לנו טוב – גם יותר קרוב להורים שלי (שעדיין גרו בירושלים), גם אחותי קנתה שם דירה, גם קרוב יחסית ל"טבע" (יער בן שמן, גבעת תיתורה) אבל בסופו של דבר לא אהבנו את המקום.

למעשה גרנו שם רק כמה חודשים ואז עברנו באופן מפתיע (אך מתוכנן) לארה"ב.

כך קרה שהדירה העשירית (וחצי) שלי הייתה בצפון מדינת ניו-יורק, בפרבר של אולבני. קשה להשוות אותה לדירות בארץ… זו הייתה דירת שניים וחצי חדרים בלבד, אבל בשטח של כ-100 מ"ר. שטיחים מקיר לקיר, חימום בכל החדרים.

הדירה הייתה ממוקמת בקומפלקס דירות להשכרה שהדרך אליו עברה ביער קטן עם נחל קטן – וכל זאת במרחק של חמש דקות נסיעה מהקניון הגדול ביותר באזור.

ערב אחד החלטנו ללכת ברגל לסופרמרקט הקרוב – כעשר דקות הליכה, אבל דבר שלא ייעשה במקום כזה. בדרכנו חצתה את הכביש קבוצה של איילות.

בחורף הכל מסביב היה מושלג. באביב הכל פרח ובתחילת הקיץ הופתענו לגלות כל מיני פירות יער שצמחו בר לא רחוק מהדירה.

אם זה היה תלוי בנו אני מניח שהיינו נשארים שם עוד זמן לא מועט, אבל הפרויקט שבו עבדנו הסתיים (בהצלחה) ועברנו לפרויקט בארלינגטון וירג'יניה.

ארלינגטון היא בעצם חלק מוושינגטון די. סי – עיר גדולה שהייתה ניגוד רציני למיקום הקודם שלנו. גם שם שכרנו דירת שניים וחצי חדרים, בערך באותו שטח, אבל בבניין של 12 קומות ובמחיר כפול, בלי איילות ובלי פירות יער.

היתרון הגדול של הדירה היה המיקום שלה – מרחק הליכה מהעבודה. זה היה חשוב בהתחלה בגלל בעיית החנייה באזור, אבל זה נהיה חשוב עוד יותר כשבתנו הבכורה נולדה – בזמן חופשת הלידה הייתי הולך הביתה לארוחת צהרים… זה היה מצוין.

בסוף שנת 1999 חזרנו לארץ. לדירה במודיעין – אבל גרנו שם רק זמן קצר. עדיין לא אהבנו את המקום ואחרי פחות משנה חזרנו לכפר סבא – לדירה שכורה.

הדירה הייתה מאוד מוצלחת לצרכינו – גם כשהרחבנו את המשפחה – אבל היו לה שני חסרונות. הראשון היה שלא הייתה לה מרפסת והשני שהיא לא הייתה שלנו…

לא אהבתי את כאב הראש של להשכיר את הדירה שלנו ולשכור דירה אחרת ואחרי כמה שנים התחלנו לחפש דירה לקניה. הפעם היו לנו דרישות מאוד ברורות – רק בכפר סבא, באזור מאוד מוגדר, דירת גן או גג (כפיצוי על החוסר במרפסת).

ראינו המון דירות ולא היינו מרוצים מאף אחת. בסופו של דבר קנינו דירת גג באותו בניין שבו גרנו בשכירות.

באופן מוזר בשבילי אנחנו עדיין באותה דירה – כבר כמעט עשרים שנים!

בתכנית שלי יש עוד דירה אחת – אחרי שהילדים יעזבו את הבית (למעשה הגדולה כבר עזבה) אני רוצה לעבור לדירה קטנה יותר, רצוי בקומת קרקע ורצוי באותו אזור שאליו התרגלתי. נראה מה יהיה…

והרשומה המומלצת היא – In View of the Tetons: Hiking Taggart Lake and Moose-Finding with my Sister  – בבלוג של Mamma Quail

הנושא החם – ספרו על השורשים שלכם

מדור הנושא החם מציע לספר על השורשים שלנו – מי היו הסבים והסבתות שלנו, מאיפה הגיעו, האם היו דתיים או חילוניים ועוד.
המדור גם מציין שכולנו עשינו בבית הספר עבודת שורשים – מה שקצת מוזר לי כי אני ועננת לא עשינו כזאת ועורך המדור ככל הידוע לי מבוגר ממני, אבל הילדים שלנו כמובן עשו עבודה כזאת.

אני חושב שמי שקורא אצלי בקביעות יודע שמצד אבי אני מגיע ממשפחה חרדית. אבא שלי היה נכד של האדמו"ר מלעלוב דוד צבי שלמה בידרמן  שהיה ידוע בכינוי ר' דוד'ל. אותו אדמו"ר עלה לארץ כילד בשנת 1850 ומצד אבי שלושה סבים וסבתות שלו נולדו בישראל (הרביעי עלה לארץ מהונגריה). כל אבותיו של אבי היו חרדים וחלקם היו מפורסמים יחסית בחוגים החרדיים של ירושלים בפרט וארץ ישראל בכלל בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.

בהתאמה לשיעורי ההיסטוריה שלמדתי כילד משפחתי מהצד הזה חיו מהחלוקה, התנגדו לבתי ספר לבנות אבל כן תרמו ליציאה מהחומות.

סיפרתי בעבר בבלוג על דוד של אבא שלי שכתב את ספר תולדות המשפחה ובזכותו יש לי אילן יוחסין מלא (אך מוטל בספק) מהדור של אבי ועד לאדם הראשון דרך כל מלכי יהודה.

מצד אמי הסיפור היה שונה לחלוטין ובהתאמה לשיעורי ההיסטוריה הם היו בצד הציוני של המפה.
סבי מצד אמי נולד ב-1905 בוילנה (ליטא) ועלה לארץ לבדו בגיל 19-20 כחלוץ. הוא הסתובב ברחבי הארץ בעקבות עבודות מזדמנות ועבד בעבודות חקלאות, שמירה, נגרות ועוד.
בסופו של דבר הוא התמקצע כנגר וזאת הייתה עבודתו עד סוף ימיו (שהיו קצרים מדי – נפטר בגיל 66) למרות שבפנקס החבר שלו בהסתדרות שראיתי לפני שנים רבות היה כתוב שמקצועו הוא חבתן.

הסיפור במשפחה – שככל הנראה הוא נכון – היה שהמשפחה של סבי הייתה מאוד לא מרוצה מכך שעזב את החיים הטובים בוילנה והוא מסתובב בארץ ישראל בלי לדעת מה יאכל ואם יאכל. בשנת 1929 עם מאורעות תרפ"ט הם לחצו עליו מאוד שיחזור לליטא. בתגובה הוא הצטלם בחליפה יפה (שכנראה לא הייתה שלו) ושלח להם את התמונה הבאה כדי להוכיח שמצבו היה טוב.

בדיעבד ברור שהוא בחר נכון… כמעט כל משפחתו של סבי פרט לאח אחד נרצחה בשואה.

סבתי מצד אמי נולדה ב-1910בעיר ביילסק-פודלסקי בפולין (או ברוסיה, תלוי  בתאריך) ועלתה לארץ בתור ילדה  ב-1924. לפי מה שאני יודע היא עלתה לארץ עם אח ואחות לאחר שההורים שלה עלו לארץ בלעדיהם (כנראה בגלל צורך באשרות…)
מהיום שהיא עלתה לארץ ועד יום מותה היא חיה ברמת גן.

הזכרתי קודם את מאורעות תרפ"ט – באותה שנה סבתי (שהייתה אז בת 19) נדרסה ככל הנראה בכוונה בידי נהג משאית ערבי וננטשה לצד הכביש (שהוא היום הכביש המאוד ראשי ז'בוטינסקי) במזל היא נמצאה ע"י פועלים יהודיים שלקחו אותה לבית חולים והיא החלימה באופן מלא מפציעה לא פשוטה.

אחר כך היא פגשה את סבי והשאר היסטוריה.

אוסיף עוד שאבא שלי רצה לעזוב את החיים החרדיים וכמו שהזכרתי בעבר בבלוג עשה זאת בהדרגה. הוא גר בארה"ב אצל סבתו ואצל דודו (ללא הוריו) מגיל 14 עד 18 בערך ואז חזר לארץ להתגייס לצבא – בדיוק כשהוריו היגרו לארה"ב יחד עם רוב אחיו ואחותו הצעירים. במהלך שירותו הצבאי הוא פגש את אמי והם רצו להתחתן. משפחתו של אבי כמובן התנגדה מאוד –  אמי באה ממשפחה שהיום הייתה מוגדרת כמסורתית (שמרו שבת וכשרות, הלכו לבית הכנסת בשבת ובחגים וכדומה אבל לא חבשו כיפה ולא הקפידו על המצוות) והדבר העיקרי שהפריע להוריו של אבי היה שאמי שירתה בצבא.

אבי התעקש והנושא עלה לבוררות אצל הרבי מלובביץ' שמינה כמה מרבני חב"ד לשמוע את הצדדים. משפחתה של אמי שלחה ידיד משפחה שהיה חרדי ושכנע את הרבנים שאמי כשרה מספיק והם פסקו שהנישואים יתקיימו.

אבל המשפחה של אבי עדיין לא שמחה על ההחלטה וניסתה לשכנע את אבי לוותר. בצירוף מקרים קרו באותו זמן כמה דברים לא טובים למשפחה (אין לי מושג מה בדיוק קרה) וסבי החליט שזה בגלל שהם לא מקבלים את הפסיקה של הרבי מלובביץ' והתחיל ללחוץ על אבי לקבוע תאריך לחתונה…

והרשומה המומלצת היא  –

"בי נשבעתי, מה אתה מקשקש?" – על דמויות שמזגזגות בין משלבים כאמצעי ספרותי – בבלוג של שלומית עוזיאל

הנושא החם – תמונות המבטאות אתכם או את שהייתם בעברכם

מדור הנושא החם מספר על טרנד חביב בטיקטוק שמתבטא בעובדה שאנשים מצלמים סרטונים ובהם הם מבטאים את מי שהם או מי שהיו בעברם. המדור מציע השבוע  לכתוב בנושא זה פוסט – מילולי, צילומי (סטילס או וידאו קצר), או צירוף.

אני אולי לא לגמרי מבין את הכוונה פה אבל נראה לי שזה נושא די פתוח יחסית. החלטתי לנסות לספר קצת על עצמי, בליווי כמה תמונות (רובן מהרשת ולא שלי). אולי אצליח להבין יותר טוב מי אני או מי הייתי.

החלטות לחוד ומציאות לחוד… אחרי 650 מילים ו-6 תמונות הגעתי לגיל 21 🙂
אז שינית את ההחלטה שלי ואספר על עצמי פחות בפירוט וללא תמונות.

כשנולדתי ב-1967 המשפחה הייתה דתית. אבא שלי נולד למשפחה חרדית, אמא למשפחה מסורתית. מידת הדתיות של המשפחה ירדה לאיטה עד שבשלב מסוים אפשר היה לומר שאנחנו "מסורתיים" ולא "דתיים".
בכיתות א-י' למדתי בבתי ספר דתיים וכתוצאה מכך אני חושב שאני מכיר את הדת היהודית טוב יותר מהממוצע לאתאיסט חילוני.

בכיתה ח' הייתי צריך להחליט לאיזה תיכון אני הולך. ההורים כיוונו אותי ואת אחיי ואחיותיי (אני האמצעי מבין חמישה) ללמוד בתיכון "מקצועי". מסיבות לא לגמרי ברורות קסם לי ללמוד מחשבים. לא לגמרי ידעתי מה המשמעות של זה אבל זה היה נשמע לי מתאים.

יצא שכבר כ-42 שנים ברציפות אני עוסק במחשבים…
כמובן שיש תחומים רבים ושונים במחשבים וגם אצלי תחומי העיסוק השתנו במהלך השנים, אבל לפעמים אני מוצא את עצמי מקנא במי שהצליח לעסוק גם בדברים אחרים לפני, אחרי או במקביל למחשבים.

 אגב עתודה, שירתתי בסדיר 6.5 שנים, השתחררתי בדרגת סרן ועשיתי מילואים עוד כ-20 שנה. השתחררתי ממילואים בדרגת רס"נ ולמרות שלא ממש אהבתי את המילואים לפעמים אני קצת מתגעגע.

אני בזוגיות עם עננת כבר 34 שנים, מתוכם אנחנו נשואים קצת יותר מ-30 שנה. בזכותה יש לנו בבית חתולים חלק גדול מאוד מ-34 השנים האלה. אני אוהב גם כלבים, אבל תמיד יש לנו רק חתולים.

ב-1997 עננת ואני נסענו ל- RELOCATION   בארה"ב לעבודה על באג 2000. גרנו שם כשנתיים וחצי, מתוכן שנה באולבני ניו-יורק ושאר הזמן בארלינגטון וירג'יניה.  הייתה תקופה מאוד מעשירה במהלכה טיילנו הרבה, נחשפנו לתרבות אחרת ושיפרתי את האנגלית שלי. בזכות התקופה הזאת אני יודע לבטא את שם המדינה מסצו'סטס אותו לא הצלחתי לבטא קודם לכן…

מארה"ב חזרנו לארץ קצת יותר אנשים ממה שיצאנו – הבת שלנו נולדה שם. בארץ נולד הבן.
מאז שחזרנו מארה"ב אנחנו גרים בכפר סבא ודי אוהבים את העיר. לפני הנסיעה לשם הספקתי לגור בפרדס כץ (עד גיל 3…), בת ים, ירושלים, בני ברק, גבעתיים, רמת גן ומודיעין.

ב-15 השנים הראשונות אחרי שחזרנו מארה"ב עבדתי בכמה חברות הייטק שעבדו בעיקר מול לקוחות בחו"ל. בתקופה הזאת נסעתי לא מעט לחו"ל במסגרת העבודה והספקתי לבקר בין היתר בארה"ב, קנדה, שוויץ, גרמניה, ספרד, הולנד, אנגליה, סינגפור ודרום קוריאה.
הספק מרשים בהתחשב בכך שכשטסנו לארה"ב זאת הייתה המדינה השלישית בה ביקרתי אי פעם.

אבל מאז 2015 אני עובד בחברה שכל עסקיה בישראל בלבד ונסיעות העסקים שלי הן רק לתל-אביב.

מה עוד? אני אוהב לקרוא (הספר שאני קורא כרגע הוא the eye of the world – הספר הראשון בסדרת "כישור הזמן"), במוזיקה אני אוהב בעיקר רוק קלאסי ובעיקר את דיוויד בואי (אבל עוד רבים אחרים) ואני אוהב את המשפחה שלי.

יש עוד הרבה דברים שאני יכול לספר על עצמי, אבל אסתפק בזה. מי שקורא בבלוג שלי ודאי נתקל בעוד מידע (בעיקר ברשומות של הנושא החם…)

והרשומה המומלצת היא  – תמונות המבטאות אתכם או שהייתם בעברכם – בבלוג של adiad

הנושא החם – מתי בפעם האחרונה הייתם מאושרים?

מדור הנושא החם מציג השבוע את השאלה שבכותרת ומפרט קצת יותר –

"מה אתכם? האם אתם זוכרים תקופה בה הייתם מאושרים? האם ידעתם אז שהייתם מאושרים או הבנתם אז רק בדיעבד (ואולי בנוסטלגיה)? האם אתם יודעים מה היו הסיבות לאושר הזה?"

אני כמובן לא ממש מאושר. קשה לי גם לכתוב בבלוג ולכן לא כתבתי על שניים מהנושאים של הנושא החם בשבועות האחרונים (כולל אחד שאני הצעתי…) הפעם אני מנסה את כוחי.

כדי לענות על השאלה "מתי הייתי מאושר" אני צריך קודם לענות (לעצמי) על השאלה "מהו אושר".

אם אסתכל על האושר כעל מצב מתמשך אני יכול להגיד שעברו הרבה מאוד שנים מאז הייתי באמת מאושר.

אני זוכר תקופות שהייתי מאושר בהן באופן כללי, אבל אני באמת לא בטוח אם ידעתי אז שאני מאושר.

הסתכלות אחרת על נושא האושר היא לא על תקופה מסוימת בה אני מאושר בכל רגע (או ברוב הזמן), אלא על רגעים קטנים של אושר. חצי שעה, עשר דקות או אולי אפילו שעתיים בהן אני מרגיש אושר.

אם מסתכלים על זה בצורה כזאת, אני יכול למנות כמה רגעי אושר גם אחרי היום הנורא של 7.10.

בחודשיים וקצת שחלפו מאז 7.10 חגגנו שלוש פעמים ימי הולדת – לבתי, לבן הזוג שלה ולאחיינית שלנו. בשלושת האירועים האלה היו רגעים ודקות של אושר.

בתקופה הזאת היו גם שלוש פעמים בהן יצאתי לטייל בטבע. פעם אחת רק עם עננת, פעם אחת עם המשפחה ועם חברים ופעם אחת עם חברים. גם בטיולים האלה כמובן היו רגעים של אושר.

הרגשתי גם קצת אושר כששמעתי מהבת שלי על הלימודים שהתחילה וכמה היא מרוצה מהם.

אז בסך הכל כשאני מסתכל על זה היו לי רגעים מאושרים גם בימים האחרונים.  אפשר היה לשאול למה אם כך בסך הכל אני מרגיש בדיכאון אבל אני מניח שהתשובה ברורה ולא סתם לא התפרסם הנושא החם "מתי בפעם האחרונה הרגשתם דיכאון".

בתקווה לימים מאושרים יותר.

אגב, היום יש לבלוג שלי בלוגולדת… זה לא גורם לי אושר. (אולי לבלוג כן).

והרשומה המומלצת היא  – ירח של בוקר – בבלוג של CHIC

הנושא החם – משפחתי וחיות אחרות במלחמה

מדור הנושא החם ממשיך באופן טבעי לעסוק במלחמה.

הנושא השבוע הוא  איך אנו מתמודדים בימים אלה של המלחמה וספציפית איך חיות המחמד שלנו מתמודדות.

תודה לקנקן על העלאת הנושא.

כידוע למי שמכיר אותי ו/או קורא בבלוג שלי, יש לנו שני חתולים.

חתולים, בניגוד לכלבים, לא ממש משתפים פעולה כשרוצים שהם יבואו למקום כלשהו.

לנו אין ממ"ד בדירה. יש מקלט בבניין – שנבנה הרבה שנים לפני שמישהו חשב שיכול להיות איום בירי טילים על המדינה – אבל אנחנו גרים בקומה שביעית ולא פשוט להגיע ממנה למקלט ברגל תוך דקה וחצי (זמן ההתרעה אצלנו), אז כשיש אזעקה אנחנו יוצאים לחדר המדרגות ויורדים קומה אחת.

לקחת את החתולים בזמן אזעקה לחדר המדרגות זה לא ממש אפשרי – אי אפשר לקחת אותם וגם אם היה אפשרי לא היינו יכולים להחזיק אותם אתנו בחדר המדרגות בלי שישתוללו ויברחו.

אז מחוסר ברירה אנחנו משאירים אותם בתוך הדירה.

אני לא רצה לחשוב מה יקרה אם חלילה באמת תהיה פגיעה בדירה… מהרבה בחינות אבל גם מבחינת החתולים.

למזלנו אנחנו במקום יחסית בטוח כרגע – עד כה היו 3.5 אזעקות אצלנו מאז ה-7.10 (החצי הייתה אזעקה באפליקציה של פיקוד העורף אך לא בחוץ).אני מניח שאם היינו חיים באזור עם יותר אזעקות היינו מקפידים על דירה עם ממ"ד ולפחות מנסים להכניס את החתולים לשם יחד אתנו.

יש לי סיפור יותר מרגש על בעלי חיים במלחמה הזאת… אחי ומשפחתו גרים באשקלון. בבוקר ה-7.10 גיסתי יצאה לרכיבת אופניים עם אחת הכלבות שלהם באזור גברעם. אף אחד לא חשב שיש בזה משהו מסוכן…

כשהתחילו מטחי הטילים באזור הכלבה – שגם ככה היא חרדתית – ברחה בהיסטריה ונעלמה. גיסתי חיפשה אותה עד שהמשטרה גירשה אותה הביתה (את גיסתי).

מאז הם פרסמו בכל מקום אפשרי תמונות של הכלבה וסימני זיהוי.

איכשהו זה עבד… ביום שישי בערב – כמעט שלושה שבועות אחרי שנעלמה –  זוג אנשים טובים ראו אותה על הכביש בשדרות, רדפו אחריה לאורך 7 ק"מ (!) עד שהצליחו בסבלנות רבה לגרום לכלבה החששנית להרשות להם להתקרב אליה. הם זיהו אותה לפי הפרסומים, התקשרו לגיסתי שבעזרת חבר שהסכים להסיע אותה מאשקלון לשדרות, בזמן אזעקות ומטחי טילים – הגיעה להחזיר אותה הביתה לאשקלון.

רזה, מלוכלכת ומלאה הפרעושים וקרציות אבל בבית.

הלוואי שיהיו עוד הרבה סופים טובים כאלה.

שבוע רגוע לכולנו ובשורות טובות.

והרשומה המומלצת היא  – הפארק הלאומי ילוסטון – בבלוג של adiad

הנושא החם – אז איפה אתם עושים את ערב החג?

מדור הנושא החם מזמין אותנו לספר איפה אנחנו מתארחים (או מארחים) בערב ראש השנה. לדעת העורך זאת "שאלת השאלות".

אצלנו זאת מעולם לא הייתה שאלה כל כך גדולה… כמו הרבה ישראלים אחרים, מאז שהתחתנו (לפני 30 שנה!) אנחנו בתורנות נצחית פחות או יותר – שנה אצל ההורים של עננת ושנה אצל ההורים שלי. מיותר לציין כנראה שהתורנות הזאת היא של שני חגים – ראש השנה וליל הסדר.

כמובן שיש גם שנים יוצאות דופן – לא  היינו בתורנות הזאת בזמן שגרנו בארה"ב והשנה, לראשונה (אבל כנראה לא בפעם האחרונה), בליל הסדר היינו בחו"ל וכך התחמקנו מהמסורת (תרתי משמע).

כמובן שעם השנים חלו שינויים. ההורים מזדקנים וחלקם (אמא שלי ואבא של עננת) לצערנו כבר לא בחיים. אנחנו מתבגרים והילדים שלנו גדלים. כתוצאה משינויים אלה בהלך השנים האחרונות אנחנו יותר ויותר מארחים אצלנו (או מתארחים אצל אחים/אחיות ולא בבית ההורים).

עוד שינוי הוא שקצת יותר קל לזכור איפה היינו בשנה שעברה ועל סמך זאת לדעת איפה אנחנו אמורים להיות השנה.  בעבר היינו צריכים לנסות להיזכר איפה היינו בשנה שעברה. לפעמים היינו מחפשים תמונות באלבום… כעת זה הרבה יותר פשוט – מחפשים בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית את התמונות משנה שעברה 🙂

בראש השנה הזה תורנו היה להיות עם אבא שלי. החלטנו לארח אותו (ואת המטפל שלו…)  אצלנו בבית. עוד התארחו אצלנו אחי ומשפחתו וגם בן הזוג של הבת.

היה נחמד מאוד. אוכל טוב, אווירה טובה ובעיקר חברה טובה. שמחתי גם לגילויי השכנות הטובה בבניין בו אנחנו גרים – שאלתי בקבוצת הוואטסאפ של הבניין אם מישהו יכול להשאיל לנו את מקום החניה שלו בשביל הרכב של אחי ותוך דקות קיבלתי ארבעה מקומות חניה…

וזהו בערך… ממש לא מסובך.

חג שמח ושנה טובה לכולם!

והרשומה המומלצת היא  – ערב ראש השנה תשפ"ד – בבלוג של עננת

החתול במגפיים – הגרסא הריאלית (סיפור לשבת)

היה היה פעם טוחן ולו שלושה בנים.

הטוחן היה אבא למופת ומעולם לא הפלה בין ילדיו – כולם השתתפו בעבודות הבית והטחנה במידה שווה וכולם קיבלו את אותו אוכל ואותם דמי כיס.

(יש השואלים היכן הייתה אימם של הבנים בסיפור. התחקירנים שלי נשלחו לבדוק זאת והעלו חרס בידם.

בדיקה מקיפה של החרסים גילתה שהם אינם שייכים לסיפור הזה ולכן נאלצו להניח שהטוחן היה אלמן או גרוש ואולי הילדים בכלל נולדו לא מאם בשר ודם אלא מרוח הקודש – אבל זה כבר סיפור אחר)

לאור השוויון הרב במהלך חייהם, הילדים היו המומים כשקראו את צוואתו של אביהם (הם היו קצת פחות המומים ממותו מכיוון שהוא היה כבר בן 120). במקום לחלק את הרכוש שווה בשווה בין הבנים, הוריש האב את רכושו בצורה הבאה:

• 7/11 חלקים מהרכוש ניתן לבן הגדול
• 53.7% מהנותר ניתן לבן השני
• כמה קיבל הבן הצעיר?

אחרי שהבנים מרטו את שער ראשם בניסיון להבין את הצוואה הם גילו כי בעצם זו לא הייתה הצוואה הנכונה אלא מדובר היה בתרגיל חשבון שהשתרבב איכשהו לתוך מסמכיו של האב המת.

אבל הצוואה האמיתית הייתה מביכה לא פחות (אם כי פשוטה יותר): הבן הבכור קיבל את טחנת הקמח (עיקר הרכוש המשפחתי). הבן השני קיבל את סוסו של האב ואילו הבן הצעיר קיבל את החתול המשפחתי.

הבן הבכור שמח מאוד – עתידו הכלכלי היה כעת מובטח.

הבן השני הרגיש מתוסכל, אבל הוא ידע מה לעשות. הוא קפץ על הסוס ויצא לחפש את מזלו בקנדה ("ואם לא אצליח" – הוא אמר לעצמו – "אוכל לפתוח מפעל לנקניק משובח (מבשר סוס)")

ואילו הבן השלישי נותר מאוכזב, מתוסכל, אומלל, עצוב, נבוך, מהורהר, מתלבט, חרד וקצת מבואס. מה הוא יעשה בחתול? אמנם הוא שמע על הספר "101 שימושים לחתול מת",  אבל החתול היה חי והבן הצעיר לא באמת רצה להרוג אותו (בגלל שהיה צמחוני, אוהב בעלי חיים ופציפיסט).

איזה שימוש כבר אפשר לעשות בחתול חי?  הבן הצעיר שקל להשכיר אותו לבן הגדול לציד עכברים בטחנה תמורת תשלום צנוע אבל הוא הרגיש שחייבת להיות דרך טובה יותר להשתמש בחתול.

באותו הלילה הבן הצעיר לא היה יכול להירדם. הוא התהפך מצד לצד וחשב על פשר  הירושה המוזרה. לפתע החריד אותו קול מוזר שאמר: "תן לי שק וזוג מגפיים ואהפוך אותך לאיש עשיר!".

מהר מאוד הסתבר שהדובר היה החתול. הבן הצעיר הופתע מאוד מכך שהחתול ידע לדבר – הוא מעולם לא שמע חתול מדבר ובודאי שלא שמע את החתול שלו מדבר.

הוא התחיל לגמגם בתשובה ושאל: "איך… מה… למה… מה פתאום אתה יודע לדבר?"

החתול שלף ציפורניו, שרט את הבן בירכו וצעק: "צא מההלם! אתה רוצה להתעשר או לא? תן לי מגפיים ושק!"

הבן היה המום – גם מהכאב וגם מהתוקפנות של החתול. הוא ענה שהלילה הוא לא יכול לספק מגפיים במידה של החתול והבטיח כי מחר בבוקר הם ייצאו לעיר לקניות.

החתול קיבל את התשובה ויצא מהחדר. הבן עקב אחריו במבטו וראה שהוא התחיל להשחיז את ציפורניו בפינה… זה לא בישר טובות ומיותר לציין כי הבן לא ישן כלל באותו לילה.

למחרת בבוקר התייצב החתול לצד המיטה וקרא: "קח אותי לקנות מגפיים אם אתה רוצה להתעשר!"

הבן התלבש בזריזות ויצא עם החתול אל העיר (אפילו ללא ארוחת בוקר).

הם הגיעו לקניון הגדול ושם נתקלו בבעיה הראשונה – השומר סירב להכניס את החתול לקניון בטענה כי אסור להכניס בעלי חיים. "אבל זה חתול מדבר!" קרא הבן בהתרגשות. השומר לא השתכנע וביקש כי החתול יאמר משהו – דווקא אז נאלם החתול דום. הבן התחנן בפניו כי יגיד משהו אך החתול רק יילל.

מיואש משהו התיישב הבן על ספסל מול הקניון וניסה לחשוב מה לעשות הלאה. החתול הסתובב סביבו וניסה לתפוס חרקים.

בשלב מסוים, כשלא נראו אנשים מסביב, קפץ החתול על הספסל ולחש באוזנו של הבן: "שכחתי לציין שרק אתה יכול לשמוע אותי. העובדה שאני יודע לדבר היא סוד גדול – כי אני לא רוצה לסיים את חיי בקרקס".

הבן הסמיק לרגע כי המחשבה למכור את החתול לקרקס עברה בראשו אבל הוא התעשת ואמר: "אם כך, נחשוב על תוכנית אחרת".

הוא נכנס לקניון לבדו ורכש תיק חדש. לאחר מכן הוא יצא שוב והסתיר את החתול בתיק.

הפעם הוא הצליח להיכנס לקניון (הבדיקה של השומר הייתה רשלנית כרגיל).

אבל בתוך הקניון הוא נתקל בבעיה נוספת. אמנם היו שם חנויות מגפיים רבות אבל בחצי מהן התייחסו לבן בחשדנות רבה כאשר ביקש מגפיים לחתול. במחצית השנייה נראה כי המוכרות הבליגו על חוסר האמון הבסיסי שחשו למשמע הבקשה המוזרה והשתדלו לעשות ככל יכולתן למכור מגפיים – אבל כפות רגליו של החתול היו קטנות מכדי להתאים למגף כלשהי.

בחנות אחת (לנעלי ילדים ותינוקות) נראה היה – לפי חלון הראווה – כי ייתכן ויימצאו שם מגפיים במידה המתאימה.

אבל, למרבה האכזבה, המוכרות בחנות סרבו לתת לחתול למדוד מגפיים בטענה (הלא בלתי סבירה) כי ציפורני החתול יהרסו את המגפיים.

מאוכזב כולו התיישב הבן ליד המזרקה שבמרכז הקניון. חלומו להתעשר נראה רחוק מאי פעם ופחדו מתגובת החתול כשיגיעו הביתה הלך וגדל. הוא היה שקוע במחשבות כשלפתע פנו אליו שני גברים מגודלים בחלוקים לבנים:"האם אתה הבחור שמחפש מגפיים לחתול?" הבן הודה בשמחה ושאל אם יש להם מגפיים מתאימים, אך להפתעתו הם ספקו לו כותונת מוזרה ולקחו אותו למוסד לחולי נפש.

במשך חודשים ארוכים ישב הבן במוסד ועבד עם מיטב הפסיכולוגים על השאלות הקשות של יחסיו עם אביו, הסיבה והתוצאה לכך שלא ניתן לו שם (והוא נקרא תמיד "הבן הצעיר") וכמובן על הסיבות שהביאו אותו לדמיין חתול מדבר שנזקק דווקא למגפיים.

הבן התקדם מאוד בטיפול ובסופו של דבר שוחרר מהמוסד בהסכמת כל רופאיו. הוא יצא מהמוסד בחיוך רחב, מוכן לחיים חדשים, אך החיוך נמחה מפניו בבת אחת.

מול השער ישב החתול והתלקק. כשהוא ראה את הבן הצעיר הוא מיד קרא אליו: "תן לי זוג סנדלים ואהפוך אותך לעשיר!".

הבן הסתובב וחזר למוסד לשארית חייו.

מוסר השכל:  העולם היה צריך פסיכיאטרים רבים יותר אם חתולים היו יודעים לדבר.

שבת שלום!

והרשומה המומלצת –  עכבר בין פילים: הפרספקטיבה הבין-מעצמתית בהיסטוריה הישראלית – בבלוג נקודת תצפית