אמא קראה לי בצהרים לבוא מהר למטבח. מנימת קולה הבנתי שמדובר במשהו רציני.
יצאתי מחדרי לאט ובדרך הארוכה למטבח (היא לפחות נראתה ככה) ניסיתי להבין מה עשיתי לא נכון.
האם שכחתי לרחוץ כלים?
האם השארתי את האור דולק, או חמור מזה – את הברז פתוח?
אמא עמדה חיוורת במטבח והתנשמה בכבדות. זה ללא ספק היה משהו חמור.
"אתה השארת את המקרר פתוח?" – היא ספק שאלה, ספק האשימה.
ניסיתי לחשוב אם זה יכול היה לקרות אבל אמא לא נתנה לי זמן. היא המשיכה בהאשמות: "איזה בלגן עשית שם! מה חיפשת? רק תראה איך המקרר נראה כעת!"
החיים שלי (או של אחרים) 