צור (שם בדוי) חלם להיות צייר. ולא סתם צייר. כמו שיודע כל מי שקרא את הכותרת, צור רצה להיות צייר כמו הציירים הגדולים ויידועי השם.
הוא חלם על כך שציוריו יוצגו במוזיאונים ושהוא יזכה לתהילה (ולהרבה כסף).
צור חשב על החלטה צנועה יחסית: הוא ינסה להיות כמו אנדי וורהול. צור מיהר לסופרמרקט וקנה כמה עשרות קופסאות שימורים (הוא לא מצא קופסאות של מרקי קמפבל אז הוא קנה הרבה מלפפונים חמוצים). באמצע עבודת היצירה שלו הוא הבין שהוא החמיץ משהו (ולא את המלפפונים – אותם מישהו אחר החמיץ קודם): אנדי וורהול אמנם היה אמן מפורסם, אך הוא לא היה צייר!
צור אכסן את כל קופסאות השימורים בארון במטבח ולקח גיליון נייר גדול. הוא עדיין רצה לשמור על פשטות וכן החליט להיות כמו מ.ק. אשר שצייר רק בשחור לבן. היו לו הרבה עפרונות שחורים, אבל לתדהמתו הוא גילה שאין לו אף עיפרון לבן!
הוא מיהר לחנות צרכי הציור הקרובה לביתו וקנה כמות גדולה של עפרונות וצבעים לבנים. הוא חזר לביתו והתיישב לצייר אך לאכזבתו הוא גילה שלא ניתן לראות את הצבעים הלבנים על רקע הדף הלבן. למרות שהוא חזר לחנות להתלונן, המוכר סירב להחליף את העפרונות והצבעים הלבנים בטענה שלא ניתן לראות לבן על לבן.
מכיוון שכך, החליט צור להתחיל לצייר בסגנון סוריאליסטי, כמו סלבדור דאלי או אולי רנה מגריט. ציירים אלה ציירו ציורים צבעוניים מאוד ולכן הוא הניח שלא צפויה לו בעיה עם הצבעים הלבנים.
ובאמת, לא הייתה כל בעיה עם הצבעים הלבנים. אבל צור התוודע לבעיה אחרת: הסתבר לו שכדי לצייר ציורים סוריאליסטים יפים כמו של דאלי או מגריט, נדרש כשרון ציור מסוים (רצוי יותר ממינימאלי). אחרי ניסיונות חוזרים ונשנים לצייר שעונים נוזלים (שיצאו מאוד נוזליים אבל לא כל כך שעונים) או טירות מרחפות בשמיים (אפילו השמיים לא ממש עזרו) נאלץ צור להודות שהוא קצת פחות כשרוני מאותם ציירים גדולים.
בצר לו (!), התעמק צור בספרי הציור שלו וגילה כי הצייר הספרדי המפורסם פבלו פיקאסו הצליח מאוד למרות שרבים מציוריו נראו דומים במקצת לציורים שצור הוציא תחת ידו כבר בכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי.
תגלית זאת מאוד שימחה אותו והוא ניגש מיד למלאכה. תוך ימים ספורים הוא הצליח לצייר כמה עשרות ציורים בסגנון מובהק של פיקאסו והוא החליט שהגיע הזמן לשלב השני בתכניתו: להציג את הציורים במוזיאונים.
צור רכש לעצמו תיקיה מהודרת, ארז בתוכה את מיטב עבודותיו ויצא לסיור במוזיאונים. הוא התחיל מהמוזיאונים הגדולים כמו מוזיאון ישראל (בירושלים) ומוזיאון תל אביב (בישראל) ועד המוזיאונים הקטנים ביותר, אבל משום מה אף מוזיאון לא הסכים לרכוש ממנו את היצירות ואפילו לא לשאול אותן לתערוכה.
צור ניסה להבין היכן טעה ואחרי מחשבה מעמיקה והשוואה חוזרת של הציורים שלו לציורים של פיקאסו (מתקופות מאוחרות) הוא הצליח להבין מהו ההבדל העיקרי: הציורים שלו אמנם היו מאוכסנים בתיקיה מהודרת, אבל הציורים של פיקאסו היו ממוסגרים!
אין ספק כי המוזיאונים יעדיפו תמונות ממוסגרות, אותן קל יותר לתלות על הקיר.
צור לא התעצל ולא חסך בכסף (יותר מדי): הוא ניגש לחנות המסגור הקרובה ומסר למסגור שלוש מיצירותיו הטובות ביותר והגדולות ביותר.
סיבוב המוזיאונים הבא היה מסובך בהרבה. הסתבר שהיה קשה יותר לסחוב שלוש תמונות גדולות וכבדות (באוטובוסים!) מאשר תיקיה (מהודרת ככל שתהיה).
אבל, מסיבות לחלוטין לא ברורות, עדיין כל המוזיאונים דחו את התמונות.
צור היה על סף ייאוש, אבל אז קרה המהפך המיוחל: בתחנה המרכזית של נתניה פנה אליו לפתע אדם זר ששאל האם התמונות למכירה. צור שמח למכור לו את התמונות במחיר מציאה של אלף שקלים לתמונה. הסתבר שאותו אדם מעוניין לקנות רק תמונה אחת, תמורת חמישים שקלים.
אחרי משא ומתן מזורז הגיעו הצדדים לפשרה: צור מכר תמונה אחת בחמישים וחמישה שקלים.
שמח וטוב לב חזר צור לביתו. בימים הבאים הוא הסתובב עם התמונות בתחנות מרכזיות ובאזורים ציבוריים נוספים בניסיון לשחזר את ההצלחה, אך ללא הועיל.
לאחר כמה חודשים זנח צור את תחביב הציור. בסופו של דבר הוא השיג את מטרתו להיות כמו הציירים הגדולים: כמו וינסנט ואן גוך , הוא הצליח למכור ציור אחד בימי חייו.
מוסר השכל: יותר קל להשיג מטרות המנוסחות באופן עמום
שבת שלום!
והרשומה המומלצת היא – יוצאת לאור – פוסט יומולדת – בבלוג של Jud
החיים שלי (או של אחרים) 