הטירונות שלי

מדור השרביט החם מציע לנו לכתוב על זיכרונות מהטירונות.

אני הייתי עתודאי ומן הסתם ממש לא קרבי. רוב העתודאים צפויים לשרת בצבא במשרד ובימינו הם עוברים טירונות רובאי 02 שהיא הטירונות המקובלת למי שאינו מיועד להיות קרבי, אבל בזמני לצה"ל הייתה השקפה אחרת לגבי עתודאים והטירונות הייתה טירונות רובאי 03 – זהה לטירונות של לוחמי שריון ותותחנים או בקיצור מי שמיועד להיות קרבי אבל לא חי"ר.

הטירונות נמשכה 7 שבועות אבל ההרגשה הייתה שהיא הרבה יותר ארוכה… בתור התחלה, המיקום: הטירונות נערכה במחנה דותן שהיה אז בלב השומרון מרחק יריקה משום מקום, אבל לא רחוק מג'נין.

הבעיה העיקרית בטירונות הזאת הייתה היחס של המפקדים. באותם ימים "טרטורים" היו דבר שבשגרה והמפקדים שלנו נהנו מאוד לטרטר אותנו (או שלפחות כך זה היה נראה). קיבלנו מסדרים באמצע הלילה, סידור המיטות מחדש ברחבה שמול האוהלים ואז שוב סידור שלהם בתוך האוהלים ושפע ריצות עם קיטבג ברחבי הבסיס.

ציינתי אוהלים – גרנו באוהלים גדולים (נדמה לי שבערך 20 איש באוהל אבל אולי אני מגזים), כמובן ללא אוורור, מיזוג או חימום. הטירונות התחילה באוגוסט והזענו מאוד באוהלים והסתיימה באוקטובר אז כבר היה לנו קר שם.

האוכל היה גרוע באופן יוצא דופן גם במושגים של הצבא. הרבה פעמים הלחם היה עם עובש, כמויות האוכל היו קטנות והטעם היה… צבאי. ראיתי יותר מפעם חולדות מסתובבות סביב המטבח באור יום, אני די בטוח שהן היו גם בתוך המטבח. באופן מפתיע יצאתי מהטירונות הזאת בריא. דיזנטריה קשה חטפתי דווקא בקורס מ"כים שנה אחר כך.

אבל לא הכל היה רע. מכיוון שזאת הייתה טירונות עתודאים, הרמה של רוב הטירונים הייתה יחסית גבוהה והסתדרתי עם האנשים שם שאת חלקם הכרתי מהלימודים (הטירונות הייתה בחופש שבין שנה א' לשנה ב').
הרגשנו גם יותר בוגרים ויותר חכמים מהמפקדים שלנו (בוודאות היינו קצת יותר מבוגרים מרובם). אני זוכר טרטור אחד שבו המפקד הפיל אבן לאדמה ודרש מאיתנו לבצע פזצט"א (או במילים אחרות פשוט להפיל את עצמנו לאדמה) לפני שהאבן פוגעת בקרקע. בשלב מסוים הוא אמר: "כעת אני אזרוק אבן גדולה יותר, כך שהיא תיפול מהר יותר…". מיד עצרנו אותו והסברנו לו שזה לא נכון והמהירות זהה. לזכותו יש לציין שהוא התעניין מאוד בכך ובמקום טרטור קיבלנו (כלומר המפקד קיבל) שיעור פיזיקה.

והכי חשוב – ידעתי שאחרי שבעה שבועות אסיים את הטירונות ואחזור לחיים הרגילים שלי באוניברסיטה ולכן השתדלתי לא לקחת יותר מדי ללב את הטרטורים ואת הקשיים. מפעם לפעם המפקדים איימו עלינו בהארכת הטירונות או בכך שמי שלא יצליח יצטרך לעבור טירונות חוזרת אבל כולנו ידענו שאלה איומים ריקים מתוכן.

 בדיעבד אולי זה לא היה יותר מדי חיובי – כשהגעתי לקורס קצינים שנתיים אחר כך ידעתי שאני לא בהכרח אצליח בקורס ולכן השתדלתי יותר והייתה לי מוטיבציה להצליח – מה שגרם לכל החוויה להיות חיובית יותר או פחות שלילית (אם כי בכל מקרה השוואה בין טירונות לקורס קצינים היא בערך כמו השוואה בין גן ילדים לאוניברסיטה…)

סיימתי את הטירונות בהצלחה כמובן והמשכתי בדרכי אבל למרות שעברו כבר כמעט 39 שנים מאז אני עוד זוכר אותה לרעה. אני זוכר גם שלפני כמה שנים חלמתי שהצבא רוצה לשלוח אותי שוב לטירונות ואני מחיתי, כעסתי וחששתי כי הרגשתי שזה לא ממש בשבילי…

והרשומה המומלצת היא – מִשוּט בארץ: חברים כותבים, בית בעזה, פריפריה, מחסן, רכושנות – בבלוג של דוד אסף

הזאב ופטר – סיפור לשבת

סוף סוף, אחרי ימים גשומים רבים, יצאה השמש. הזאב שהיה מאוד רעב יצא ממאורתו וחיפש לו טרף.
למרבה הצער, הוא לא מצא דבר. הוא ראה ציפורים עפות בשמיים אך הם היו מחוץ להישג פיו.

הזאב המשיך להתקדם, מרחרח את האדמה, כשלפתע הוא הריח ריח מאוד לא נעים.

ברגע הראשון חשב הזאב שמדובר בשריפת יער והתכוון לנוס לכיוון השני, אך לאחר שבריר שנייה הוא הבין שמדובר במשהו גרוע עוד יותר: ריח של בני אדם.
עוד בהיותו גור למד הזאב מאמו החכמה כי הוא צריך להתרחק מבני האדם, אבל היום הוא היה כל כך רעב שהוא החליט להסתכן ולהתקרב למקור הריח.

אמנם בני האדם מאוד מסוכנים, אבל מצד שני הם גם מאוד בזבזנים כך שליד מאורותיהם אפשר למצוא כמויות אוכל ענקיות שנזרקו החוצה כאילו אין רעב בעולם.

כשהזאב התקרב למקור הריח הוא גילה מראה ששימח אותו מאוד: בין עצי היער לבין המאורה מטילת האימה של בני האדם היה אגם קטן. על שפת האגם הסתובבו כמה חיות קטנות שנראו טעימות למדי: ציפור קטנה (קצת קטנה מדי), ברווז שמן וגם חתול שמן עוד יותר שארב לציפור ולברווז.

הזאב החליט לחכות לחתול: אחרי שהחתול יתפוס את הציפור או הברווז ויהיה עסוק באכילתם, הזאב יזנק עליו ויאכל אותו ואת טרפו (שניים במחיר אחד).

אבל, למרבה הצער, יצא מהמאורה אדם קטן ומפחיד שצעק משהו בשפתו הבלתי מובנת.

למשמע הרעש המפחיד הזאב נסוג חזרה כמה מטרים אל תוך היער, הציפור הקטנה עפה והתיישבה על העץ והברווז שחה ללב האגם הקטן.
רק החתול נותר במקומו כשהבעה מאוכזבת על פניו.

הזאב החליט לחכות בסבלנות להיעלמותו של האדם הקטן ואכן אחרי זמן מה (שנראה כנצח בעיניו של הזאב הרעב) יצא מהמאורה אדם גדול עוד יותר שסילק את האדם הקטן מהשטח.

כעת הדרך הייתה פנויה. הזאב חישב את המרחק, התגנב לאיטו וכשנותרו רק עוד כמה מטרים בינו לבין החתול הוא הסתער עליו במהירות.

הזאב היה בטוח שלחתול השמן והטיפש  אין סיכוי נגדו, אבל לפעמים הגורל מתאכזר אפילו לזאב נזר הבריאה.

שורש של עץ בלט מהצמחייה הנמוכה והכשיל את הזאב. תוך שניות ספורות החתול (שאמנם היה שמן אבל בהחלט לא טיפש) טיפס על העץ הקרוב – רחוק מהישג פיו של הזאב.

הזאב היה מאוד מתוסכל וכבר חשב לוותר ולהסתלק מהמקום לפני שבני האדם יצאו מהמאורה ויהרגו אותו, כשלפתע הוא הבין מי הטיפש האמיתי בסביבה: מסתבר שהברווז, מסיבות השמורות עימו, יצא מהאגם ורץ אל עבר הזאב.

האם הוא חשב שהוא יבריח את הזאב או יטרוף אותו? לזאב לא היה הרבה זמן לחשוב. הוא ראה שהברווז כמעט מתנגש בו, לכן הוא פתח את הפה והברווז (הבאמת טיפש) רץ היישר אל תוך פיו ומשם לבטנו של הזאב.

זה היה משביע, אבל לא טעים במיוחד. יותר מדי נוצות.

הזאב התיישב מתחת לעץ כדי לעכל (תרתי משמע) את מה שקרה לו.

הוא הסתכל למעלה וגילה שהחתול והציפור יושבים על העץ (על ענפים רחוקים זה מזה) ומסתכלים עליו.

הזאב הבין שאין לו סיבה לחכות שם, אבל הברווז שמילא את בטנו גרם לו לעייפות רבה והוא החליט לשבת במקומו רק עוד כמה דקות, בתקווה שבני האדם האיומים לא ייצאו אליו.

לאחר כמה דקות מנוחה, כשהוא כבר כמעט עמד לחזור ליער הבטוח, קרה דבר מאוד מוזר: הציפור הקטנה ירדה מהעץ ועפה לכיוונו. האם היא קינאה בברווז ורצתה לשחזר את מעשיו?
הזאב פתח את פיו בשמחה אבל הציפור כנראה שינתה את דעתה ברגע האחרון: במקום להצטרף לברווז היא התחילה לעוף במעגלים סביב ראשו של הזאב.

זה היה מאוד מרגיז וגם מתסכל. הזאב התחיל להתרוצץ במעגלים, מנסה לתפוס את הציפור. הוא ניסה להסביר לה איך להגיע לבטנו בדרך המהירה ביותר, אך היא לא הקשיבה לו.

לפתע הרגיש הזאב שיד נעלמה אוחזת בזנבו. הוא קפץ וניסה לנשוך את היד (שבוודאות לא האכילה אותו) אבל הוא לא הצליח למצוא אותה. הוא התרוצץ והתרוצץ בניסיון להיחלץ מהצרה הזאת אבל הלחץ על זנבו רק גדל.
לפתע נשמעו קולות רעמים איומים מכיוון היער ושלושה בני אדם נוספים יצאו משם.
הזאב ניסה לברוח, אבל היד שהחזיקה בזנבו הידקה את אחיזתה. הוא הבין שסופו קרוב.

כאילו לא הספיקו לו הצרות עם היד הבלתי נראית ובני האדם המרעישים, האדם הקטן הופיע לפתע על העץ ושוב התחיל לצעוק.
לפתע השתתקו הרעמים. הזאב שכבר היה בטוח שהוא מת מצא את עצמו מובל/נגרר בתהלוכה גדולה של כל בני האדם המעורבים (כולל הגדול שיצא מהמאורה שוב), החתול והציפור.

הזאב מלמל לעצמו: "הייתי צריך להקשיב לאמא" והתעלף.

כשהוא התעורר, הוא מצא את עצמו כלוא בשטח קטן, אך למרבה השמחה היו לידו אוכל ומים.

במהלך הימים הקרובים הוא גילה שהוא כבר לא צריך לצאת לציד ואין סכנה שירעב יותר. אוכל עשיר סופק לו באופן קבוע.

הוא היה יכול להיות מאושר לולא בני האדם הרבים שהסתובבו ממש קרוב אליו והפחידו אותו כמעט עד מוות. בכל זאת, מדובר ביצורים המסוכנים ביותר על כדור הארץ.

מוסר השכל: אם אתה זאב באגדה, עדיף להיות הזאב מפטר והזאב ולא הזאב מכיפה אדומה

שבת שלום!

תודה ל- tootrees3 שהציע לי לכתוב על פטר והזאב לקראת ה-5.3 (יום ראשון הקרוב) ביו יחול יום השנה ה-70 לפטירתו של סרגיי פרוקופייב ותודה לעננת שכבר לפני שנים הציעה לי לכתוב גרסה של הסיפור מנקודת ראותו של הזאב.

הסיפור מוקדש באהבה לבן שלי שמאוד אהב את הסיפור כשהיה צעיר מאוד.

והרשומה המומלצת היא – שחומה או כחלחלה? – בבלוג של עננת

בלוגנאורי – השבוע השלישי

קצת פחות מתאים לי, אבל התחייבות היא התחייבות, אז גם השבוע אני מפרסם רשומה מרכזת של כל נושאי בלוגנאורי – bloganuary  – של השבוע שעבר.

הנושאים כמובן כתובים באנגלית, להלן הנושאים בתרגום חופשי (ולא לגמרי מדויק) ומה שיש לי לכתוב עליהם:

1. איזה פחד הצלחת לנצח?
   
   אני לא חושב שיש איזה  "פחד שהצלחתי לנצח". למרבה המזל מעולם לא היו לי פוביות רציניות כלשהן. מצד שני אני הרבה פעמים מצליח לנצח פחדים קטנים כמו הפחד לצאת מהבית ולנהוג בכבישים המסוכנים שלנו, הפחד לדבר מול קהל, הפחד לקנות משהו גדול יחסית ועוד

16.1  האם יש לך זיכרון הקשור לריח?

כשהייתי נער צעיר,  הייתה תקופה שאחי הגדול (המבוגר ממני בשש שנים וקצת) נהג להכין לו לארוחת ערב טוסט עם עגבניות. יש לי זיכרון קצת מוזר בו אני קורא את הספר "תותחי נברון"   מאת אליסטר מקלין ומריח את הטוסט שאחי הכין. כל פעם שאני חושב על הספר הזה (זה לא קורה הרבה) אני כמעט יכול להריח את הטוסט…

17.1  תאר את היום המאושר בחייך

יש שתי דרכים אפשריות לחשוב על הנושא הזה – אפשר לתאר את היום שהיה המאושר בחיי (עד כה) ואפשר לתאר את היום העתידי (שלא לומר הדמיוני) שיהיה המאושר בחיי.

אם מתייחסים לאפשרות הראשונה, קשה לי לומר מה היה היום המאושר בחיי. אני יכול לחשוב על כמה ימים בהם הייתי מאושר, אבל קשה לי לומר מי מהם היה "המאושר בחיי". בין הימים האלה אני יכול למנות את הדייט הראשון שלי עם עננת  (ומכיוון שזה היה בערב, אולי את היום שאחרי), את הבוקר הראשון בו נשארתי לבד בבית עם בתי התינוקת, את היום בו סיימתי את בה"ד 1, את היום בו קיבלתי הודעה שהתקבלתי לעתודה במדעי המחשב ואת היום הראשון של בני בגן כשהוא רץ כל הדרך לגן ואני מיהרתי אחריו.

אם מתייחסים לאפשרות השנייה, זה די קל: התעוררתי בבוקר ביקיצה טבעית בתשע וחצי. בזמן שאכלתי ארוחת בוקר טעימה קראתי בחדשות שמצאו תרופה לכל סוגי הסרטן והוכרז על שלום כלל עולמי. לאחר שסיימתי את הארוחה קיבלתי טלפון שמבשר לי שזכיתי במיליארד דולר וזאת לא הייתה מתיחה…

18.1 מהי הארוחה שאתה הכי אוהב לבשל או לאכול?

למרות שלכאורה אני מגביל את עצמי משמעותית במבחר האוכל (מטעמי טבעונות), אני אוהב לא מעט סוגי אוכל שונים. בתור ילד לא נחשפתי למגוון אוכל מעניין ורק לאחר שיצאתי מהבית התחלתי לצאת לאכול במסעדות וגם לבשל בבית. אני זוכר למשל את הפעם הראשונה בה אכלתי סושי – זה היה בניו יורק ב-1997.
אני חושב שמבין כל מטעמי העולם אני אוהב ביותר לאכול ולבשל אוכל הודי, או אולי בסגנון הודי. כמעט כל שבוע אני מכין לפחות מאכל אחד בסגנון הודי.

19.1 איזה צבע מתאר את האישיות שלי ולמה?

זאת שאלה מאוד מוזרה… איך צבע יכול לתאר אישיות? אבל אם כבר הייתי אומר שאפור בגלל שאני לא אוהב להתבלט.

 .

20.1. מה מפריע לי בבית בו אני גר?

הרבה דברים… בלגן, לכלוך, בעיות רטיבות, שכנים מעצבנים וגם שהוא לטעמי גדול מדי.
אבל יש יותר דברים בו שאני מרוצה מהם, כמו לדוגמא המיקום.

21.1 מיהו הסופר או הסופרת האהובים עלייך ולמה?

אני חושב שהתשובה הראשונה שלי היא אפרים קישון. אמנם מזמן לא קראתי משהו שהוא כתב, אבל אני מניח שזה קשור לכך שאני יודע הרבה ממה שהוא כתב בעל פה. אני אוהב את ההומור שלו.

סופרים נוספים שאני אוהב הם טרי פראצ'ט   מחבר סדרת ספרי עולם הדיסק, דגאלס אדאמס מחבר סדרת ספרי מדריך הטרמפיסט לגלקסיה ולהבדיל (כי אצלו אין ממש הומור)  את ג'. ר. ר. טולקין מחבר סדרת ספרי שר הטבעות.

למה אני אוהב אותם? פשוט, כי אני נהנה לקרוא את הספרים שהם כתבו.

והרשומה המומלצת היא – מילים אהובות ומילים שנואות בספרות – בבלוג של שלומית עוזיאל

סיפור חכמים שלא לשעת האוכל

מעשה ברבי עקיבא ורבי אלעזר ורבי אליעזר ורבי ששון ורבי שמחה ורבי יוסף בעל הנס ורבי שמעון בעלה של רינה ורבי יהושע ורבי בוריס שהיו מסובים בבני ברק ועסקו בהלכות אכילת חרקים.

בוודאי אתם תמהים מדוע עסקו רבותינו בנושא ביזארי (שלא לומר מגעיל) זה. הרי כולנו יודעים כי חרקים אינם כשרים (פרט לארבה) ופשוט אסור לאכול אותם. אך דורות רבים עסקו רבנים ו/או חכמים בשאלות הלכתיות הנוגעות לשאלה עתיקת היומין – האם מותר לאכול תבשיל שנפל בו חרק.

אמר רבי עקיבא: "בזמן שאנו עוסקים בסוגיה חשובה זו נזכרתי בבדיחה נהדרת. איש אחד יושב במסעדה, קורא למלצר ואומר לו-"

קטע את דבריו רבי אלעזר ואמר: "מלצר! יש זבוב במרק שלי!"

נעלב רבי עקיבא ואמר: "אתה חושב שאתה יודע לספר את הבדיחה יותר טוב ממני?"

ענה לו רבי אלעזר: "חס וחלילה כבודו! באמת יש זבוב במרק שלי!"

התקבצו כל הרבנים סביב רבי אלעזר ונוכחו לדעת כי (א) הוא אכן אוכל מרק ו(ב) אכן יש זבוב במרק.

הצטרפו כולם לקריאות "מלצר! מלצר!" כשלפתע שאלם רבי  אליעזר: "מדוע אנו קוראים למלצר כאשר איננו יושבים כלל במסעדה?"

השתתקו כל הרבנים והתכנסו איש איש בזקנו. לבסוף שאל רבי ששון את השאלה המתבקשת: "אמור לנו רבי אלעזר – מנין לך מרק זה שאתה אוכל?"

ענה לו רבי אלעזר: "מכיוון שהיום יום קר, ביקשתי מאשתי שתחיה שתכין לי מרק חם. כי שנו חז"לנו – אין טוב ממרק חם ביום קר".

הסכימו כל הרבנים עם האמירה הנאה, אך עדיין לא החליטו מה דינו של הזבוב.

הציע רבי שמחה: "כידוע, חרק במרק דינו בטל בשישים. עלינו להוציא את הזבוב מהמרק, לשקול אותו ולאחר מכן לשקול את המרק נטול הזבוב. והיה אם משקל הזבוב פחות מ-1/60 ממשקל המרק, נחזיר את הזבוב למרק ורבי אלעזר יוכל להמשיך לאכלו בלב שקט ובלשון שוקקת. אך אם משקל הזבוב גדול מ-1/60 ממשקל המרק יאלץ רבי אלעזר לשפוך את המרק עם הזבוב".

שאל רבי יוסף בעל הנס: "ומה אם משקל הזבוב בדיוק 1/60  ממשקל המרק?"

ענה לו רבי שמחה: " במקרה זה יהיה על רבי אלעזר לתרום שישים שקלים לצדקה ולא לאכול מרק במשך שישים יום"

התקבל הפיתרון על דעת כולם וכבר עמדו לבצעו כשלפתע הסתבר שאין בנמצא מאזניים מדויקים מספיק לשקילת זבוב.

אמר רבי שמעון בעלה של רינה: "רינה אשתי – אשה צדקת ובשלנית מרקים מעולה – נוקטת בשיטה בדוקה. אם נופל זבוב למרק היא ממהרת להוציאו לפני שמישהו רואה וכך אנו יכולים לאכול את המרק ללא חשש".

אמר רבי יהושע: "שוטה שבעולם! הרי כולנו כבר ראינו את הזבוב! כיצד יוכל רבי אלעזר לאכול את המרק ללא חשש?" הסכימו הרבנים עם דבריו של רבי יהושע ורבי שמעון פרש הצידה והתקשר לרינה אשתו לשאול בעצתה.

פתח רבי בוריס את פיו ואמר: "נדמה לי כי בעוד אנו דנים בסוגיה החשובה, התקרר המרק ואין דינו כבר דין מרק אלא דין מיץ מלוח או תפל, על כן אין לאכלו ללא קשר לזבוב – כי כבר שנו חכמים: מיץ מלוח ומיץ תפל – זו נבלה וזו טרפה".

נטו החכמים להסכים עם רבי בוריס אך החלו להתפלפל בסוגיה מהי הטמפרטורה שמתחתיה נחשב המרק לקר.

התפלפלו והתווכחו עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: "רבותינו! ראיתם איזה זבוב שמן יצא מכאן?"

הסתכל רבי אלעזר בצלחתו וגילה לתדהמתו כי היא ריקה ממרק ומזבוב. מסתבר שהזבוב אכל את המרק ועף לדרכו.

מוסר השכל:  יותר טוב זבוב אחד במרק ממרק אחד בזבוב

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – סיכום 2022 בתמונות – בבלוג של עננת

סיפור חכמות לשבת שאחרי יום כיפור

מעשה ברבנית רחל והרבנית שרה והרבנית רבקה והרבנית חסיה והרבנית כרוביה והרבנית מושית והרבנית רינה שהיו מסובות בביתה של הרבנית רחל בבני ברק, התאוששו מהצום ומהארוחות של יום כיפורים והתכוננו (לפחות נפשית) לשבת המלכה וחג סוכות (הנסיכה?).

אמרה הרבנית רחל:  "בישלתי כל כך הרבה לכבוד יום כיפור, שאינני יודעת כבר מה אבשל לשבת ולסוכות"

הסכימה איתה הרבנית שרה והוסיפה: "אנשים חושבים שמכיוון שיום כיפור הוא יום צום, אין צורך לבשל עבורו. אבל הם שוכחים שיש ארוחה גדולה לפני הצום וארוחה גדולה עוד יותר אחריו!"

שאלה הרבנית רבקה: "בהקשר זה של ארוחות… אני תמיד מבלבלת: מי מהן היא הסעודה המפסקת? זאת שבערב הצום המפסיקה את האוכל, או זאת שבמוצאי הצום המפסיקה את הצום?"

בדקה הרבנית חסיה בויקיפדיה וענתה: "כמובן שהסעודה המפסקת היא זאת שלפני הצום! כל גולש באינטרנט ר"ל יודע זאת!"

אמרה הרבנית כרוביה: "אחרי שהבהרנו נקודה זאת… אצלי בבית כאשר יום כיפורים חל ברביעי בשבת אנו נוהגים לאכול בשישי בערב לכבוד שבת שאריות מהארוחות שהכנתי לכבוד יום כיפור ורק לחג הסוכות אני מכינה אוכל חדש, טרי, מקורי, בריא וכמובן טעים מאוד".

הזדעזעו הרבניות לשמוע את דברי הכפירה של הרבנית כרוביה והרבנית מושית ביטאה את רחשי לב כולן (פרט לכרוביה) בקוראה: " אבל לכבוד שבת קודש מצווה עלינו להכין מזון טרי וטעים!  לא יעלה על הדעת שנאכל אוכל ישן ביום שישי בערב!"

ענתה לה הרבנית כרוביה: "הכיצד? אין חולק על כך שיום כיפור הוא היום הקדוש בשנה ולכן אוכל שהוכן עבור יום כיפור מוסיף מקדושתו לקדושת השבת!"

תהו הרבניות אם יש היגיון כלשהו בתשובתה של הרבנית כרוביה והרבנית רינה שאלה: "האם יום כיפור – שהוא ללא ספק היום הקדוש בשנה – חולק מקדושתו לאוכל שהוכן לארוחות לפני ואחרי היום הקדוש?"

אמרה הרבנית רחל: "זוהי שאלה קשה שבוודאי נידונה כבר ע"י גדולי החכמים. אולי כדאי להביא אותה לפני בעלינו – מי ייתן שלא תיפול שערה משערות זקנם – כדי שיכריעו בה?"

מחתה הרבנית רינה ואמרה: "בעלינו אמנם מבינים בהלכה, אבל הם לא ממש מבינים באוכל. מדוע שנבקש את דעתם בנושא זה?"
אמרה הרבנית רבקה: "בעלי שיחיה דווקא מבין באוכל. אני חושדת שאם אגיש לו בערב שבת שאריות מהסעודה של מוצאי יום כיפור הוא ירגיש מיד שלא מדובר באוכל טרי!"

אמרה הרבנית חסיה בהיסוס קל: "אבל… אם תגידי לבעלך החכם שמדובר באוכל קדוש המתאים לשבת קודש, האם הוא לא יסכים לאכול אותו?"
ענתה הרבנית רבקה: "לא אמרתי שבעלי לא יסכים לאכול! הוא מסכים לאכול את הכל כמעט… רק ציינתי שהוא ירגיש שלא מדובר באוכל טרי (אבל בכל זאת יאכל אותו)."

שאלה הרבנית כרוביה: "אם כך, מה הבעיה?"

חשבו קצת הרבניות בנושא, לגמו מעט קפה, אכלו כמה פרוסות עוגה (שנשארה מהסעודה שלאחר הצום) ולאחר פסק זמן זה אמרה הרבנית מושית: "העוגה הזאת מאוד טעימה. מרגישים בה את קדושת יום הכיפורים!"

הסכימו איתה כל הרבניות בהתלהבות וסיכמו ביניהן שאין ספק שאוכל שנותר מיום הכיפורים ספג מקדושת היום ואין מתאים ממנו לארוחת ערב שבת קודש.

מוסר השכל:   מי שטרחה בערב יום כיפור, בעלה יאכל אוכל קדוש בשבת

שבת שלום וחג סוכות שמח!

והרשומה המומלצת היא – בדרך כלל – בבלוג של CHIC

008 והשנה החדשה

הסוכן החשאי גיא אג"ח בעל הרישיון לאופנוע קל עד 125 סמ"ק ישב במשרדו מול המחשב דרוך ומוכן לפעולה.

אמנם הוא עסק בגלישה באתרי אינטרנט שעיקרם תמונות ולא מלל, אבל הוא היה מוכן לכל – בעיקר לסגירת הדפדפן אם מישהו ייכנס לחדרו במפתיע.

לפתע נשמע צליל חשוד. כראוי לסוכן מאומן, גיא סגר מיד את מסך הדפדפן ושלף את אקדחו (שהיה גם פותחן בקבוקים וסימניה לספרים).
הוא הסתכל מסביב אך לא ראה כל דבר חשוד.

בקור רוח וביעילות הוא מיהר לנתח את האירועים והגיע למסקנה שהצליל החשוד נשמע מתוך המחשב שלו.

לאחר שפסל את האפשרות כי סוכנת אויב זרה ויפיפייה מסתתרת בתוך המחשב שלו, הוא הגיע למסקנה כי הצליל החשוד כבר נשמע בעבר.

ספרים מעוררי תאבון – סיפור לשבת ולשבוע (או חודש) הספר

בוקי (שם בדוי) היה סופר מתחיל במדינת ישראל (הלא בדויה). כידוע לכולם, להיות סופר מתחיל במדינת ישראל זה ממש לא קל. מעבר ליכולת הכתיבה כדאי לסופרים המתחילים להיות מאוד נחושים או לחילופין בעלי אמצעים.

בוקי בהחלט היה נחוש ולמרבה השמחה עמדו לרשותו גם אמצעים (כלומר כסף) שאפשרו לו לפרסם ספרים על חשבונו, אך לעומת זאת הוא לא היה לגמרי בטוח בכישרון הכתיבה שלו. הוא כתב לא מעט סיפורים קצרים ומעט שירים, אבל בליבו פנימה הוא ידע שגם אם יפרסם על חשבונו ספר שיאגד את סיפוריו, סיכוייו למכור אותו הם לא גבוהים.

אש אש מדורה

כמו בכל חג ל"ג, יצאתי לי לשוטט בין המדורות כדי לשאוף קצת אוויר מעושן, לפקח על הבטיחות ועל קיום מנהגי החג כהלכתם. מדורות שלא עמדו בתו התקן המחמיר של ארגון "אש המדורה" זכו לנזיפה חמורה ולעיתים אפילו לנקודה שחורה ביומן.

להלן ממצאיי:
בערים הגדולות, בעיקר באזור גוש דן והשרון נרשמה מצוקה משמעותית במציאת מקומות להדלקת אש. כתוצאה מכך על המגרשים המעטים שנותרו פנויים צבאו מאות בני נוער עם טונות של קרשים. באזורים אלה קשה היה למצוא חניה – גם לבעלי הג'יפים והטנדרים – מכיוון שגם המדרכות היו מלאות.

תעלומת אליהו הנביא (סיפור לשבת ולחג)

האביב הוא ללא ספק העונה האהובה עליי בשנה. רק באביב ניתן לאכול את ארוחת הצהריים במרפסת המסעדה האהובה עליי בלי לקפוא מקור, להירטב מגשם או להיעקץ ע"י יתושים (וזאת כמובן בתנאי שלא קר מדי, לא יורד גשם ובעל המסעדה ריסס נגד יתושים).

הייתה עוד סיבה שבזכותה למדתי לאהוב את האביב – עונה זו הביאה עמה גם את החג היהודי הנקרא "פסח", או "חג החירות" מכיוון שבחג זה ניתנה ליהודים החירות לאכול ארוחה דשנה ולשתות יין כאוות נפשם (אך לפחות ארבע כוסות).

למנהגי החג התוודעתי בשנה שעברה כשעלמה צעירה בשם סטפה הזמינה אותי לארוחת החג כדי לעזור לה למצוא את האפיקומן (פיסת קרקר יבש שמי שמוצא אותו מקבל פרס נאה).

שפות בבית הוריי / עצות לעצמי המתבגר

במדור השרביט החם  הוצע לכתוב על  הנושא – אילו שפות דיברו בבית הוריכם והאם שימרו את תרבות המקור?

התשובה שלי היא לכאורה קלה מאוד:  שני הוריי נולדו בארץ.  בבית תמיד דיברנו רק עברית ושימרנו נהדר את "תרבות המקור"  שהיא ישראלית.

אבל אם מעמיקים קצת בנושא יש על מה לכתוב… אבי נולד למשפחה חרדית ועד גיל 14 דיבר בבית רק יידיש. בסביבות גיל זה הוא עבר לגור בארה"ב ושם למד לדבר שתי שפות נוספות – אנגלית ועברית.