הסיפור לשבת מכה שנית

לאור התגובות האוהדות לסיפור לשבת של השבוע שעבר, גמלה בליבי ההחלטה לספר סיפור גם לשבת הבאה עלינו לטובה. (שימו לב בבקשה שלא נאקה בליבי ההחלטה!)

כמובן שגם השבוע מותר לקרוא ביום חול…

למי שלא זוכר, אין באמת צורך בתקציר הפרק(ים) הקודמ(ים) מכיוון שכל קשר בין סיפור השבוע לסיפור השבת שעבר מקרי בהחלט (עד לא קיים).

מעשה בבחור צעיר, ושמו יהודה (כמובן שם בדוי, אך כל קשר לשם הבדוי מהשבוע שעבר מקרי בהחלט), שהיה מתלבט בבחירת דרכו המקצועית.

יהודה (ולא אזכיר שזהו שם בדוי, כדי לא ליצור קשר לסיפור של השבוע שעבר), השתחרר מהצבא לאחר שירות סדיר של שלוש שנים ביחידה שאת שמה לא  אזכיר מטעמי בטחון שדה (אבל אם תלחצו עלי ארמוז ששם היחידה מתחיל ב"ת" ונגמר  ב"ם" והיא עושה הרבה בומים), יצא לטיול ארוך במזרח הרחוק (בהתחלה הוא תכנן דווקא טיול קצר במזרח הקרוב, אך אז התברר לו היכן הוא אותו "מזרח קרוב") וכשחזר, החל לחפש את דרכו המקצועית בחיים.

ליהודה (זוכרים? יופי! כי אני לא מתכוון להזכיר שוב שזהו שם בדוי) היה ברור למדי מהן הדרישות שלו מהמקצוע אותו הוא מחפש: שיהיה מעניין (כך שלא ישתעמם בשנים הרבות בהן יעבוד במקצוע), מבוקש בשוק העבודה (כך שימצא עבודה בקלות), לא פופולארי בקרב הסטודנטים (כדי שלא יהיו לא הרבה מתחרים על המשרות הנחשקות), שהלימודים לא יהיו קשים מדי (כדי שיוכל להוציא ציונים טובים תוך כדי בילויים במסיבות), וגם לא ארוכים מדי (כדי שיוכל להתחיל להרוויח כסף בהקדם), שיכניס הרבה כסף (את זה לא צריך להסביר), שיהיה קל להתקבל ללימודים (כדי שלא יאלץ להשקיע בקורס הכנה לפסיכומטרי לדוגמא), שלא יהיה צורך להשקיע הרבה גם בעבודה (כדי שיהיה לו גם זמן לחיות) ושעצם הזכרת שם המקצוע יגרום להמיית הערצה – בעיקר בקרב בחורות (גם את זה לא צריך להסביר).

בקיצור, ליהודה (לא, אני לא אזכיר זאת!) היו אותן דרישות פחות או יותר כמו לכל בחור ישראלי בגילו (עשרים ואחת, שבעה חודשים ושלושה ימים).

הלך לו יהודה (די! נודניקים! אמרתי שלא אזכיר!) לייעוץ לבחירת מקצוע. ניסה אצל יועץ זה ואצל יועץ אחר, עבר מבדק פסיכומטרי קצר ומבדק גרפולוגי ארוך, קיבל ייעוץ חינם ממכללה א` וייעוץ בהתנדבות ממכללה ב`, בדק את מדורי הדרושים ואת הפורומים של המתלבטים באינטרנט ולא הצליח להגיע להחלטה.

המחשבה הראשונה שלו הייתה לעבוד ב"הייטק", אך לדברי הפורומים הדבר היה כרוך בשעות עבודה ארוכות וגם המשבר הכלכלי התורן הקשה על הענף (לא משהו שמזדה 3 בצבע כסף תפצה עליו).

למשך שלושה ימים תמימים היה יהודה (ששש!) נחוש בדעתו ללמוד רפואה, אך ביום הרביעי הוא גילה שמדובר בשבע שנות לימודים ארוכות ולא קלות וחוץ מזה לרופאי הנשים מגיעות גם נשים זקנות ומכוערות.

במשך 10 דקות בערך השתעשע יהודה (מבחן קצר: האם זהו שם אמיתי?) במחשבה ללמוד משפטים ולמצוא את דרכו לכורסא מרופדת היטב (רצוי בעור) של יועץ משפטי, אך אז גילה את הסטטיסטיקות המצערות בדבר מספר מסיימי לימודי המשפטים ואחוז המובטלים במקצוע.

אם לא מהנדס מחשבים, לא רופא ולא עורך דין (השילוש הקדוש של כל אם יהודיה) חשב יהודה (נכון, צדקתם) על קריירה מבטיחה בפוליטיקה. להתחיל מכורסת עור מובטחת בכנסת ולהתקדם בזריזות לוולוו ולשכה. למשך כמה ימים העתיד נראה מבטיח ויהודה (אין צורך לציין זאת) חלם בהקיץ על הקריירה המטאורית שלו, כשלפתע גילה כי שרי הממשלה כבר לא מקבלים וולוו אלא סקודה(!). כמובן שהחלום נגנז מיד… (מילא שר בלי תיק, אבל שר בלי וולוו?)

וכך חלפו להם הימים, שהצטברו לשבועות, שהפכו לחודשים. שנת לימודים אחת חלפה, יהודה (לא…) פיספס שתי שביתות מרצים ושביתת סטודנטים אחת ועדיין לא מצא את ייעודו המקצועי בחיים.

הוריו של יהודה (שדווקא הכירו אותו בשמו הלא בדוי) החלו להרגיש חוסר נעימות מסוים. אמנם בנם לא היה בן השלושים היחיד בארץ שישב בבית הוריו, חי על חשבונם ולא עשה דבר, אבל מבחינתם צרת רבים לא היתה נח (= חצי נחמה) וגם לא דבר של מה בכך (החצי השני) ולכן התחילו לשקול ללחוץ על בנם (אני מנסה לא לכתוב את שמו הבדוי כדי לחסוך בהערות בסוגריים שמקשות על רצף הסיפור) בעדינות כמובן, למצוא את עצמו כבר.

וכך, אחרי הכנות נפשיות ופיזיות רבות, פנה יום אחד אביו של יהודה (שוב עשיתי את זה!) אליו במילים אלה: "בני היקר. לא הגיע הזמן שתפתח בחיים עצמאים משלך? תרוויח קצת כסף ותקיים את עצמך? אתה יכול למצוא עבודה כבר מחר אם תרצה! (בתנאי שזה יהיה בשירות לקוחות)"

יהודה (אני כבר לא זוכר בעצמי למה משמשות ההערות בסוגריים) נעלב עד עמקי נשמתו מההתערבות הבוטה בענייניו האישיים. האם הוריו לא מבינים שהוא היה מתחיל לעבוד בשמחה כבר מחר (או בשנה הבאה לכל המאוחר) אילו רק היה מוצא את המקצוע המושלם?

ולפתע (לאחר שנה נוספת של התלבטויות) הבין פתאום יהודה (נזכרתי! זה שם בדוי) שהוא לא בזבז את כל השנים האחרונות לריק. כל הבירורים ושעות הייעוץ לימדו אותו מקצוע חשוב – ייעוץ לבחירת מקצוע.

וכך פתח יהודה (שבחר בשמו האמיתי לשם כך) בקריירה מדהימה של יועץ לבחירת מקצוע ותוך שנים ספורות הפך לגורו של כל המתלבטים בבחירת מקצוע בארץ, ואף הוזמן להרצות מעבר לים.

ומוסר ההשכל שלנו הוא: מי שלא יכול לעשות –  מלמד. (ואם לסטות לרגע מהדמות הבדויה הזאת לדמות האמיתית שלי, נוכל להשלים את הפתגם – ומי שלא יכול ללמד – מנהל)

שבת שלום!