יקומים מקבילים – סיפור לשבת

פרופסור אורי שוורץ (שם ושם משפחה בדויים) הקדיש את עשר השנים האחרונות להוכחת התיאוריה הפופולארית על קיומם של יקומים מקבילים.

עפ"י התיאוריה, קיימים במקביל ליקום שלנו עוד אינסוף יקומים מקבילים שכל אחד מהם דומה מאוד ליקום שלנו אך שונה בפרטים קטנים כאלה או אחרים.

בתור פרופסור לפילוסופיה של הפיזיקה הכימית שאף אורי שוורץ למצוא דרך לעבור בין היקומים השונים ובכך להוכיח אחת ולתמיד כי הם אכן קיימים.

אורי הרגיש כי הוא היה מסוגל למצוא את הדרך כבר לפני חמש שנים לולא ההפרעות שמעולם לא חדלו לעמוד בדרכו.

פעם זו הייתה האוניברסיטה הקטנונית שהתעקשה כי הוא חייב ללמד לפחות קורס אחד אם ברצונו להיחשב לפרופסור מן המניין, פעם אלה היו סטודנטים שהציקו לו בשאלות בזמן שעת הקבלה ופעם זו הייתה אשתו תחיה שתחייה שבאה אליו בדרישות משונות כמו להוריד את האשפה או לצאת לטייל עם הכלב.

אבל ההפרעה הגדולה ביותר הייתה הקטשופ. כלומר, לקטשופ לא היה רצון משלו והוא לא הציק לפרופסור במתכוון, אבל הוא היה בכל מקום בבית.

אם עזב הפרופסור את רשימותיו לשעה קלה, הוא מצא עליהן כתמי קטשופ. פעם אחת המעבדה שלו כמעט נשרפה בגלל שלולית קטשופ שדבקה בחוטי החשמל והחלה להישרף.

גם את העובדה שלא זכה במלגה יוקרתית לבניית השער ליקומים מקבילים זקף לחובתו של כתם הקטשופ הגדול בחזית חולצתו שהתיר רושם לא מאוד חיובי על חבר השופטים.

אבל הפרופסור לא אהב קטשופ… הסיבה הישירה לכל כמויות הקטשופ שהסתובבו בבית הייתה יותם (שם בדוי) – בנם בן ה-10 של אורי ותחיה.

ליותם היו שני מנהגים שנתפסו כמרגיזים ע"י הוריו. הראשון היה כמובן מנהגו לאכול כל דבר עם קטשופ. הרבה אנשים אוכלים צ'יפס והמבורגר עם קטשופ, אבל יותם אכל גם פסטה עם קטשופ, אורז עם קטשופ, פתיתים עם קטשופ, שניצלים עם קטשופ, פיסטוקים עם קטשופ וכריכים עם קטשופ. לעיתים הוא היה פשוט אוכל רק קטשופ.

המנהג השני היה לאכול תוך כדי הליכה. כילד היפראקטיבי היה יותם נוהג לקחת איתו את האוכל לכל חדר בבית  וכך הצליח למרוח את הקטשופ בכל מקום בלתי רצוי.

אם זה היה תלוי בו היה אורי מפסיק את שני המנהגים – או לפחות נלחם בהם. אך תחיה תמיד ציינה כי הקטשופ עשיר בליקופן ועל כן בריא מאוד – אפילו יותר מעגבניות טריות. ואשר לאכילה תוך כדי הליכה – גם בה היה יתרון גדול, מכיוון שזה היה הספורט היחיד של יותם שמעבר לשעות הארוחה רבץ מול הטלוויזיה או המחשב.

כך נאלץ הפרופסור להבליג על הנזקים החוזרים והנשנים שגרם לו הקטשופ וניסה בכל זאת להתקדם בעבודתו החשובה.

צעד אחר צעד, כשבידו האחת מברג ובידו השנייה חבילת מגבונים לחים הוא בנה מכונה שתהווה שער ליקומים מקבילים. בין בורג לכבל הוא היה יושב שעות מול הרשימות שלו, מתקן את החישובים השגויים ומשחזר את חלקי הנוסחאות שכוסו בקטשופ.

לאחר  עשר שנות עבודה מאומצת הרגיש אורי שהוא עומד לפצח את הסוד הגדול. הדברים התחילו להסתדר. הטעויות נהיו קטנות יותר והמיומנות שלו בניקוי כתמי קטשופ הפכה לגבוהה יותר (תחיה חשבה לפעמים כי אם הוא ייכשל בעבודתו כפרופסור הוא יוכל להיות עובד מצטיין במקדונלד'ס).

היום הגדול הגיע. לאחר לילה נטול שינה שבו עבר אורי שוב ושוב על השרטוטים ובדק את הנוסחאות ואת החיבורים הגיע הרגע לנסות את המכונה. אורי לחץ על הכפתור האדום  (הצבע שלו היה כזה גם לפני שהוא התלכלך בקטשופ) וכשהאור הירוק (עם שוליים קצת אדומים) נדלק הוא צעד אל תוך השער ויצא מהצד השני.

האם זה עבד? אורי לא הרגיש כל שינוי. המעבדה נראתה אותו דבר. הבגדים שהוא לבש היו אותם בגדים. השעון הראה אותה שעה. הכל היה אותו דבר.

כנראה שזה לא עבד.

אורי התיישב לבדוק שוב את השרטוטים והנוסחאות. חייבת להיות שם עוד שגיאה אחת לפחות.

ואכן הייתה שגיאה – מסתבר שחלק קריטי מנוסחה אחת היה מכוסה בכתם חומוס גדול…

אורי פלט אנחה וחזר לעבודתו.

מוסר השכל:  קטשופ עושים באהבה, או לא עושים בכלל

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – ים – בבלוג של chic

24 תגובות על ״יקומים מקבילים – סיפור לשבת״

  1. אהההה

    ביקום המקביל הזה שאליו הפרופסור הגיע היה לו בן שאהב חומוס. הבנו. מה שהפרופסור לא ידע הוא שביקום המקביל הזה שמו באמת היה אורי שוורץ וזה לא היה שם בדוי וביקום הזה הוא אכן זכה במלגה היות ולא המציאו בו את הקצ'ופ והועדה לתקצוב שערי יקומים אישרה את המענק כי לא היה כתם קצ'ופ על החולצה.
    ליקופן הוא בעל ערך בריאותי נמוך ביותר, הוא עשוי לגרום להקטנת לחץ הדם אבל זה לא במקרה של הבן שלו כך שלא ברור לי למה אשתו כל כך התעקשה שיאכל קצ'ופ. מכיוון שקצ'ופ רווי בסוכרים זה מסביר מדוע הבן שלו רץ לכל מקום ולא יושב במקום אחד.

    כולי תקווה שהפרופסור ימצא יקום מקביל בו הוא יוכל לשבת בביטחה עם שתי נשותיו, זה יקום פוליגמי, ובו לא גילו את אמריקה עדיין אז אין עגבניות.

    1. אז מסתבר שהיקום המקביל הזה שונה משמעותית משלנו וגם טוב בהרבה עבור הפרופסור. אולי רק היקום הפוליגמי טוב יותר? לא בטוח…
      תודה וסוף שבוע נעים!

  2. כשרצינו להינפש או להתקרר היינו תופסים טרמפ כמשפחה קטנה אל המים הצלולים,

    אבל אין מכוניות דחילק, איך היא יכולה לתפוס טרמפ כשאין מכוניות פרטיות ואוטובוסים? האם יתכן שההמלצה שלך לרשומה המרחפת היא משום שלך עצמך יש קושי להתקשר למציאות? אתה מזדקן, דברים משתנים מהר, קשה לך לתפוס מה קורה להתאקלם לשינויים ולכן אתה מתגעגע לאנשים כמוך שנזכרים בערגה לדברים שלא היו ? אל תבלבלו אותי עם עובדות העיקר שמרחפים. יש סמים בשביל זה.

    העיקר שהיא לא שוכחת לתקוע לנו שהיתה בקפריסין. מכוניות לא היו אז לא היתה ברירה טסו לקפריסין.

  3. כשהייתי צעירה יותר, הבנתי טוב יותר מה מרתק כל כך ביקומים מקבילים. וכמובן, התאוריה יכולה להיות השראה לכתיבה 🙂
    אבל-ברם-אולם, ככל שאני מזדקנת, אני שמחה שאין אפשרות לדלג בין היקומים. לא הייתי רוצה לפגוש את עצמי של שם, בין אם מוצלחת יותר ממני של כאן או פחות…

    סופ"ש נעים 🙂

    1. גם אני התעניינתי יותר ברעיון כשהייתי צעיר יותר. אבל מה שהפריע לי היה ההבנה שאם יש שפע יקומים מקבילים, ההחלטות שלנו ביקום הזה לא ממש משפיעות (כי ביקום אחר ההחלטה אחרת).
      תודה וסוף שבוע נעים 🙂

  4. מכירה את אלו שאוכלים הכל! אבל ממש הכל עם קטשופ ולא עליינו הם לא נפטרים מזה אפילו בבגרותם.
    תודה, תודה על הפרגון החם.
    ומה יישאר לציניקנים אם לא להיות עצמם)))

    1. אכן יש דמיון… קולומבוס בסוף הבין שהוא לא בהודו. מעניין מה לגבי הגיבור שלי…

      תודה וסוף שבוע נעים 🙂

  5. לאחר קריאת הסיפור, יש לי חשד קל שאני נע תדיר בין יקומים מקבילים. הבעיה היא שאף פעם אינני מצליח לזכור את המעברים בחורי התולעת 🙂

  6. כרגיל אצלי, לאחר שאני נהנה מהסיפור שלך, הבנוי ללא שמץ של יוהרה, כשאר חוכמולוגי המד"ב, אלא מתוך שמחת חיים והומור משובח [ קצת נזכרתי בנטייה של דגלאס אדמאס לפוצץ כל תיאוריה מפוצצת בפיזיקה באמצעות פרטים שוליים, כמו למשל – זוכר עם מה חייב טרמפיסט לגלקסיה להצטייד תדיר – מגבת ]. סטיבן הוקינג, כמובן. היתה סדרה בשנות ה- 90 על יקומים מקבילים ומכונת תנועה בין היקומים [ היתה פותחת שער שנראה כמו מערבולת, ותמיד התקלקלה או אבדה או נגנבה חמש דקות לפני תום הפרק..], ישנה סדרה מצוירת ילדים מטורפת לגמרי שנקראת ריק ומורטי – סבא ונכד נעים בין יקומים מקבילים, ולא אשכח כמובן את "סטארטרק: דיסקברי" וענין היקום המקביל בה.
    אבל
    וכאן אני שוב מציין את יתרונך הגדול, ההומור שלך, היכולת לפוצץ בהנאה כל מיני תיאוריות או נרטיבים מפוצצי חשיבות עצמית, כי הרי מה חשוב יותר מקטשופ או חומוס?!
    תודה לך

    1. תודה רבה 🙂 לא ידעתי שאני כזה… ראיתי כמה פרקים של ריק ומורטי ובעיקרון זה נחמד אבל קצת צווחני מדי לטעמי. את "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" אני מאוד אוהב (אבל לא יוצא תמיד עם מגבת).

      סוף שבוע נעים!

        1. רציתי להוסיף – מהרגע ששחררת את דבריך לעולם, אינך אחראי על אף דבר שמובן מהם, ודוק – יצירת אמנות. אם תוציא מסמך הדרכה, הנחיה, ביקורת, שכנוע וכו' ותובן לא נכון, תצטרך לומר: דבריי הוצאו מהקשרם 😉

          1. אם צריך להסביר, זה לא היה טוב מספיק… ואני לא פוליטיקאי אז אני לא יכול להשתמש בתרוץ הזה 😉

            תודה ושבת נעימה

  7. ערב טוב מוטי. אתמול בשעות הבוקר
    הייתי בחוג על אסטרונומיה,
    המנחה דבר על מסעות בחלל,
    חורים שחורים וחורי "תולעת"…
    גם על יקומים מקבילים ומציאויות מקבילות
    כולל הזכרת הסרט " דלתות מסתובבות".

    פחות מחצי שעה קודם בסוף שעור ציור בצבעי מים (בהשראת התבוננות בכליל החורש) נשפך לי צבע אדום עת החזרתי למדפים את הצבעים שהשתמשתי בהם.

    ו… ממרח חומוס היה אתמול חלק מארוחת הצהריים שלי.

    1. הסרט "דלתות מסתובבות" היה סרט נחמד (למרות שהן לא הסתובבו…)
      אולי ביקום מקביל לא נשפך לך צבע אדום על הדפים 🙂

      תןדה על התגובה ושבוע נעים

  8. הצבע האדום לא נשפך לי על הדפים
    אלא חלק על הרצפה, וחלק על השיש.

    אולי ביקום מקביל הוא כן נשפך על הדפים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s