יקומים מקבילים – סיפור לשבת

פרופסור אורי שוורץ (שם ושם משפחה בדויים) הקדיש את עשר השנים האחרונות להוכחת התיאוריה הפופולארית על קיומם של יקומים מקבילים.

עפ"י התיאוריה, קיימים במקביל ליקום שלנו עוד אינסוף יקומים מקבילים שכל אחד מהם דומה מאוד ליקום שלנו אך שונה בפרטים קטנים כאלה או אחרים.

בתור פרופסור לפילוסופיה של הפיזיקה הכימית שאף אורי שוורץ למצוא דרך לעבור בין היקומים השונים ובכך להוכיח אחת ולתמיד כי הם אכן קיימים.

אורי הרגיש כי הוא היה מסוגל למצוא את הדרך כבר לפני חמש שנים לולא ההפרעות שמעולם לא חדלו לעמוד בדרכו.

פעם זו הייתה האוניברסיטה הקטנונית שהתעקשה כי הוא חייב ללמד לפחות קורס אחד אם ברצונו להיחשב לפרופסור מן המניין, פעם אלה היו סטודנטים שהציקו לו בשאלות בזמן שעת הקבלה ופעם זו הייתה אשתו תחיה שתחייה שבאה אליו בדרישות משונות כמו להוריד את האשפה או לצאת לטייל עם הכלב.

אבל ההפרעה הגדולה ביותר הייתה הקטשופ. כלומר, לקטשופ לא היה רצון משלו והוא לא הציק לפרופסור במתכוון, אבל הוא היה בכל מקום בבית.

אם עזב הפרופסור את רשימותיו לשעה קלה, הוא מצא עליהן כתמי קטשופ. פעם אחת המעבדה שלו כמעט נשרפה בגלל שלולית קטשופ שדבקה בחוטי החשמל והחלה להישרף.

גם את העובדה שלא זכה במלגה יוקרתית לבניית השער ליקומים מקבילים זקף לחובתו של כתם הקטשופ הגדול בחזית חולצתו שהתיר רושם לא מאוד חיובי על חבר השופטים.

אבל הפרופסור לא אהב קטשופ… הסיבה הישירה לכל כמויות הקטשופ שהסתובבו בבית הייתה יותם (שם בדוי) – בנם בן ה-10 של אורי ותחיה.

ליותם היו שני מנהגים שנתפסו כמרגיזים ע"י הוריו. הראשון היה כמובן מנהגו לאכול כל דבר עם קטשופ. הרבה אנשים אוכלים צ'יפס והמבורגר עם קטשופ, אבל יותם אכל גם פסטה עם קטשופ, אורז עם קטשופ, פתיתים עם קטשופ, שניצלים עם קטשופ, פיסטוקים עם קטשופ וכריכים עם קטשופ. לעיתים הוא היה פשוט אוכל רק קטשופ.

המנהג השני היה לאכול תוך כדי הליכה. כילד היפראקטיבי היה יותם נוהג לקחת איתו את האוכל לכל חדר בבית  וכך הצליח למרוח את הקטשופ בכל מקום בלתי רצוי.

אם זה היה תלוי בו היה אורי מפסיק את שני המנהגים – או לפחות נלחם בהם. אך תחיה תמיד ציינה כי הקטשופ עשיר בליקופן ועל כן בריא מאוד – אפילו יותר מעגבניות טריות. ואשר לאכילה תוך כדי הליכה – גם בה היה יתרון גדול, מכיוון שזה היה הספורט היחיד של יותם שמעבר לשעות הארוחה רבץ מול הטלוויזיה או המחשב.

כך נאלץ הפרופסור להבליג על הנזקים החוזרים והנשנים שגרם לו הקטשופ וניסה בכל זאת להתקדם בעבודתו החשובה.

צעד אחר צעד, כשבידו האחת מברג ובידו השנייה חבילת מגבונים לחים הוא בנה מכונה שתהווה שער ליקומים מקבילים. בין בורג לכבל הוא היה יושב שעות מול הרשימות שלו, מתקן את החישובים השגויים ומשחזר את חלקי הנוסחאות שכוסו בקטשופ.

לאחר  עשר שנות עבודה מאומצת הרגיש אורי שהוא עומד לפצח את הסוד הגדול. הדברים התחילו להסתדר. הטעויות נהיו קטנות יותר והמיומנות שלו בניקוי כתמי קטשופ הפכה לגבוהה יותר (תחיה חשבה לפעמים כי אם הוא ייכשל בעבודתו כפרופסור הוא יוכל להיות עובד מצטיין במקדונלד'ס).

היום הגדול הגיע. לאחר לילה נטול שינה שבו עבר אורי שוב ושוב על השרטוטים ובדק את הנוסחאות ואת החיבורים הגיע הרגע לנסות את המכונה. אורי לחץ על הכפתור האדום  (הצבע שלו היה כזה גם לפני שהוא התלכלך בקטשופ) וכשהאור הירוק (עם שוליים קצת אדומים) נדלק הוא צעד אל תוך השער ויצא מהצד השני.

האם זה עבד? אורי לא הרגיש כל שינוי. המעבדה נראתה אותו דבר. הבגדים שהוא לבש היו אותם בגדים. השעון הראה אותה שעה. הכל היה אותו דבר.

כנראה שזה לא עבד.

אורי התיישב לבדוק שוב את השרטוטים והנוסחאות. חייבת להיות שם עוד שגיאה אחת לפחות.

ואכן הייתה שגיאה – מסתבר שחלק קריטי מנוסחה אחת היה מכוסה בכתם חומוס גדול…

אורי פלט אנחה וחזר לעבודתו.

מוסר השכל:  קטשופ עושים באהבה, או לא עושים בכלל

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – ים – בבלוג של chic