הנושא החם – כמה חם?

מדור הנושא החם מעלה את השאלות המעניינות האם באמת הטמפרטורות בארץ עולות כל שנה באופן מורגש או שאולי אנחנו רק מדמיינים את זה והאם ההתחממות הגלובלית מורגשת על ידינו או שהיא קיימת אבל לא באמת מורגשת או שזוהי רק קונספירציה.

אני לא מאמין בקונספירציות. אני חושב שלא ניתן להסתיר מכל העולם דברים חשובים ואני חושב שהמדע הוא כלי אמין שניתן להסתמך עליו. אני בטוח שהאמריקאים בוודאות נחתו על הירח ושהקורונה קיימת בעולם וגרמם למותם של אנשים רבים.

כתוצאה מכך אני יודע שההתחממות הגלובלית היא בעיה אמיתית וממשית.

אבל האם היא מורגשת באמת (כהתחממות) ביום יום שלנו? חיפשתי קצת נתונים על הנושא. במאמר הזה קראתי שמסוף המאה התשע-עשרה עלתה טמפרטורת פני כדור הארץ ב-0.74 מעלות צלסיוס בממוצע וגם כי בישראל בין השנים 1970 ל-2002 בתחנה המטאורולוגית תל אביב שדה דב, אחת מארבע התחנות לאורך חוף הים התיכון, הייתה מגמת ההתחממות הברורה ביותר מבין כל התחנות שלאורך החוף, עם עליה שנתית ממוצעת של 0.0465 מעלות צלסיוס.

אלה המספרים שאני פחות או יותר מכיר ואני לא חושב שאני מרגיש באופן אישי התחממות שכזאת. אבל אני כן מרגיש שחם (לפחות בקיץ) ויש לי כמה הסברים  בלתי מבוססים להרגשה הזאת:

 הסיבה  הראשונה שאני חושב עליה היא שהתרגלנו למזגנים. כשהייתי ילד לאף אחד – או כמעט לאף אחד לא היה מזגן. אני זוכר היטב את הפעם הראשונה שהרגשתי בקיומו של מזגן בבית פרטי – זה היה באחת הכיתות היותר גבוהות של הבית הספר היסודי כשביקרתי אצל חבר לכיתה והאו באופן חגיגי סגר את החלון והדליק מזגן חדש (ומרעיש).

כמובן שלא היה לנו בבית הספר או בבית מזגן. גם לא באוטובוסים (מכונית לא הייתה לנו, אבל גם ברוב המכוניות לא היה מזגן באותן שנים – אני זוכר שבחלק מהמכוניות הוסיפו מאוורר קטן שככל הנראה התחבר לשקע המצת).

מכיוון שלא היו לנו מזגנים היינו רגילים יותר לחום. בימינו כשרוב שעות היממה בקיץ עוברות עלינו במזגן – בבית, בעבודה או ברכב – הזמן בו אנו נמצאים ללא מזגן נראה לנו קשה יותר.

הסיבה השנייה היא פחות עניין של הרגשה והיא נקראת "אי החום העירוני". בערים חם יותר מאשר מחוץ לעיר בגלל כמה סיבות שאפשר לקרוא עליהן בקישור. אני רואה את זה במד החום של הרכב בעיקר כשאני נוסע לאבא שלי ועובר משטח פתוח לתוך העיר.

כיום יש לנו יותר שטח עירוני ממה שהיה בילדותי – והשטח הזה הולך וגדל כל שנה על חשבון השטחים הפתוחים. כתוצאה ישירה מכך יש יותר שטחים בהם חם יותר.

הסיבה השלישית לה רמזתי במדור היא הנוסטלגיה – הנטייה הטבעית שלנו לחשוב שהעבר היה טוב יותר. גם פעם היה חם (לפחות בקיץ) אבל אנחנו רוצים לחשוב שהכל היה טוב יותר בעבר, כולל מזג האוויר.

מעבר לכך, השם "התחממות גלובלית" הוא קצת מטעה. ככל הידוע לי, הבעיה העיקרית באקלים בימינו היא לא העלייה בטמפרטורות אלא יותר ויותר אירועי קיצון –  שיטפונות (כמו שראינו רק לאחרונה בלוב), בצורת (כמו שקליפורניה ועוד אזורים חווים יותר ויותר בשנים האחרונות) , גשם חזק מאוד לאחר תקופה ארוכה ללא גשם ועוד.

בשנים האחרונות אני מרגיש יותר ויותר את האירוע האחרון – נראה שהחורפים באופן כללי יבשים יותר, אבל אחרי כמה שבועות ללא גשם פתאום יורדות כמויות גשם גדולות בזמן קצר.

מבחינת ממוצע המשקעים הכל מתאזן ויש לנו מספיק גשם (או בעצם כמות מתאימה פחות או יותר לממוצע) אבל במציאות גשם חזק בזמן קצר הוא לא טוב לסביבה – חלק גדול מהמים אובד והגשם החזק פעמים רבות מזיק לצמחייה יותר מאשר הוא מועיל לה.

אגב, בהקשר של הגשם החזק ושל אי החום העירוני – מכיוון שיש לנו יותר ויותר שטחים סלולים ובנויים לעומת שטחים פתוחים, פחות מים נספגים לאדמה ויותר מהם אובד.

לסיכום – אני חושש מהעתיד ולא אופטימי. וגם חם לי.  מקווה להתבדות.

והרשומה המומלצת היא  – האם חם יותר מתמיד?  – בבלוג של קנקן

שרביט העבודות הזמניות

במדור השרביט החם נשאלנו ע"י אדם המקורב אליי מאוד על העבודות הזמניות בהם עבדנו.

תיאורטית, כל חיי עבדתי פעם אחת בעבודה זמנית ומעבר לכך כל העבודות שלי היו קבועות ובתחום המחשבים.

אבל בעצם היו לי עוד כל מיני עבודות זמניות נוספות בהן עבדתי בתקופות שונות של חיי (שהאחרונה שבהן הסתיימה ב-1988…

אנסה להתחיל בהתחלה… בהתחלה סתם שיחקתי וקראתי ספרים אבל כבר בתור ילד צעיר יחסית עסקתי פה ושם בשתי עבודות פופולאריות שהעשירו את דמי הכיס שלי.

הראשונה הייתה בייבי סיטינג – אמנם עוד הייתי ילד צעיר, אבל לשכנים ממול היה ילד צעיר עוד יותר ומדי פעם הם היו מבקשים מאמי שתשלח את אחד הילדים לשמור עליו. אני מניח שהיה להם מאוד נוח שלבייבי סיטר הצעיר שלהם יש גיבוי מוצק בזכות הורה (או שניים) בדירה ממול.

את שעות הבייבי סיטינג האלה העברתי בד"כ בצפייה בטלוויזיה אצל השכנים (הייתה אפילו תקופה לא קצרה להם הייתה טלוויזיה צבעונית ולנו רק שחור לבן…) אני מניח שזהו בד"כ אופי העבודה של בייבי סיטר, לא?

העבודה השנייה באותם גילאים צעירים נבעה ישירות מכך שתמיד הייתי "תלמיד טוב". כבר בכיתות הגבוהות של בית ספר יסודי התחלתי לתת שיעורים פרטיים לילדים צעירים ממני במקצועות שונים עם דגש על מתמטיקה (או חשבון בכיתות הנמוכות ).

זו הייתה הכנסה לא רעה למרות שהיא דרשה ממני גם השקעה ולא רק צפייה בטלוויזיה…

המשכתי לתת שיעורים פרטיים עד לסיום האוניברסיטה, כאשר עם השנים הוספתי גם שיעורים בפיזיקה ובמחשבים.

אהבתי ללמד בשיעורים פרטיים – במיוחד במקרים כשהתלמיד (או במקרים נדירים במיוחד – התלמידה) באמת רצה ללמוד, הבין את החומר והראה התקדמות אמיתית. זה בהחלט נתן לי תחושת סיפוק מעבר לכסף שהרווחתי.

בחופש הכי גדול שהיה לי – בין סיום התיכון לבין תחילת הלימודים באוניברסיטה (הייתי עתודאי) חיפשתי עבודה רצינית – כלומר של יותר מכמה שעות מזדמנות. הייתי מוכן לעבוד בכל עבודה בעצם ולכן הלכתי ללשכת העבודה וקיבלתי עבודה מיידית – שטיפת כלים בישיבה. כלומר- בד"כ שטפתי כלים בעמידה, אבל המוסד בו שטפתי כלים היה ישיבה בה גרו ילדים/נערים בתנאי פנימיה.

זה היה פחות או יותר המפגש הראשון שלי כבוגר עם "העולם האמיתי". עבדתי יחד עם אנשים "קשי יום" שפרנסו משפחות ממשכורת מינימום כולל ערבים מהשטחים.

אני לא יכול לומר שאהבתי את העבודה הזאת. היא כללה בעיקר שטיפת שאריות מזון מכלים והכנסתם למדיח. אבל היה מעניין לפגוש את האנשים שעבדו איתי ולחיות קצת מחוץ לבועה המוגנת בה נמצאתי רוב חיי.

במהלך לימודיי באוניברסיטה מצאתי (פרט לשיעורים הפרטיים) את העבודה המעניינת ביותר שבה עבדתי. אולי המעניינת ביותר אי פעם – כולל העבודות "המקצועיות" שלי. זו היא כמובן העבודה הראשונה עליה חשבתי למדור.

העבודה הייתה הדרכה במוזיאון המדע של האוניברסיטה העברית. היום המוזיאון הזה ידוע כ"מוזיאון המדע ע"ש בלומפילד" והוא נמצא בבנין גדול בקרית המוזיאונים שבגבעת רם, אבל באותם שנים הוא אפילו לא נחשב ל"מוזיאון" אלא נקרא "עין רואה – סדנה למדע" ושכן (או אולי שכנה – אם הוא היה סדנה ולא מוזיאון) במרתף אחד הבניינים שבקמפוס האוניברסיטה בגבעת רם.

צוות הסדנה היה קטן והתחלק לשניים – צוות מקצועי שהיא אחראי לקביעת המוצגים, תוכניות הדרכה, תיאום עם בתי ספר וכו' וצוות מדריכים קטן שכלל שני סטודנטים (אני אחד מהם) ושתי בנות בשרות לאומי.

תפקידנו לא הצטמצם רק להדרכה – היינו אחראים גם לפתיחת ונעילת הדלתות, מכירת הכרטיסים ושמירה על הסדר והניקיון.

ברוב הימים המקום היה רגוע מאוד ורוב עבודתי התמקדה בישיבה ליד השולחן בכניסה ומכירת כרטיסים בודדים למבקרים מזדמנים. באותם ימים רגועים יכולתי לנצל את הזמן לפתירת תרגילים בקורסים אותם למדתי.

אבל הימים המעניינים היו באמת מעניינים. היו אירועים שונים והדרכות מאורגנות לבתי ספר בהם ממש פרחתי – נהניתי להדריך, נהניתי לראות את תגובות המבקרים למוצגים השונים.

לצד מוצגים מורכבים, היו לנו מוצגים פשוטים להפליא שנדהמתי כל פעם מחדש לראות כיצד הם פועלים כל פעם מחדש.

הפשטני ביותר היה כרזה שעליה המשפט הבא:

אם תרצו אין

אין זו אגדה

היו אנשים שקראו את המשפט חמש פעמים ברציפות ולא הצליחו להבין שבמשפט קיימת מילה מיותרת… (אתם מצאתם אותה?(

לקראת סיום הלימודים שלי התקבלה תרומה נדיבה ממשפחת בלומפילד לבניית המוזיאון. התבשרנו גם כי במסגרת ההתמקצעות המוזיאון בעתיד יעסיק רק מדריכים עם רקע חזק בפיזיקה (שלא היה לי)…  היה לי קצת עצוב לשמוע זאת, אבל אני בכל מקרה עמדתי להתגייס לצבא.

באחת מישיבות הסגל האחרונות בהן השתתפתי התבקשו אנשי הצוות להציע שמות למוזיאון העתידי. ההצעה המנצחת (לדעתי) הוצעה ע"י הסטודנט השני בצוות: "אצטדיון בלומפילד למדע".

כתבתי הרבה… נשארה רק עבודה זמנית אחת אותה אני זוכר.

בחופשת פסח של שנה ב' באוניברסיטה עבדתי כמדריך בקייטנת מחשבים. זו הייתה חוויה משעשעת משהו.

הילדים היו צעירים מכדי באמת ללמוד מחשבים – אם אני לא טועה הם היו בסף כיתה ב' (אבל בודאי לא מעבר ל-ג'). לימדתי אותם BASIC ונדמה לי שחלק מהילדים קלטו חלק מהחומר, אבל לצערי רוב הילדים לא באמת התעניינו בלימודים ורק רצו לשחק במחשבים.

צריך לזכור שזה היה הרבה לפני עידן האינטרנט. באותו זמן (שנת 1987) מחשבים אישיים עדיין לא היו נפוצים בכל בית ומבחינת הילדים "לשחק במחשב" כלל בעיקר הקלדת אותיות אקראיות…

הזיכרונות העיקריים שלי מאותה קייטנה היו הרעש והבלגן ששררו בשיעורים, השוקו והלחמניה שגם אני קיבלתי בכל יום וילדה אחת שהייתה דוברת אנגלית וכל מה שהיא רצתה זה לשבת מול המחשב ולהקליד משפטים שלמים באנגלית…

ומאז שסיימתי את הלימודים כל העבודות שלי היו קבועות )פחות או יותר)  בתחום המחשבים.

והרשומה המומלצת היא – למדור השרביט החם –עבודות זמניות – בבלוג של Empiarti

יקומים מקבילים – סיפור לשבת

פרופסור אורי שוורץ (שם ושם משפחה בדויים) הקדיש את עשר השנים האחרונות להוכחת התיאוריה הפופולארית על קיומם של יקומים מקבילים.

עפ"י התיאוריה, קיימים במקביל ליקום שלנו עוד אינסוף יקומים מקבילים שכל אחד מהם דומה מאוד ליקום שלנו אך שונה בפרטים קטנים כאלה או אחרים.

בתור פרופסור לפילוסופיה של הפיזיקה הכימית שאף אורי שוורץ למצוא דרך לעבור בין היקומים השונים ובכך להוכיח אחת ולתמיד כי הם אכן קיימים.

להמשיך לקרוא יקומים מקבילים – סיפור לשבת

החיסון המופלא – סיפור לשבת

היה זה יום היסטורי (שלא לומר היסטרי) כאשר מכון פיידנה הודיע על קבלת כל האישורים לחיסון המיוחל נגד קורונה. בהודעת המכון נאמר כי החיסון עבר בהצלחה את כל המבדקים, הוא הוכח כיעיל ב-97.8147% מהמקרים והוא בטוח לשימוש ב-99.9973108% מהמקרים.

כמו כן הודיע המכון כי תוך שבועיים יהיו מוכנות לא פחות מ-2,000,0000,000 מנות חיסון שיופצו בכל העולם וסופה של מגפת הקורונה קרוב יותר מתמיד.

להמשיך לקרוא החיסון המופלא – סיפור לשבת

כל המשפחות המאושרות… (סיפור לשבת שאחר יום המשפחה)

במשך שנים ידעו רוב תושבי העולם התרבותי כי "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות – אומללות הן כל אחת על פי דרכה".
זו הייתה מין אקסיומה שאף אדם בר דעת לא העז לערער על נכונותה. הרי טולסטוי בעצמו כתב זאת – וטולסטוי היה הסמכות הגדולה ביותר לענייני משפחות (מאושרות ואומללות).
וכל מי שחשב שטולסטוי הוא לא ממש סמכות לענייני משפחות הופנה מיד לויקיפדיה שם היה יכול לקרוא כי "טולסטוי התנזר מחיי מין, לאחר שנולדו לו 13 ילדים (5 נפטרו). התנזרות זו יצרה עימותים קשים בינו לבין אשתו הצעירה ממנו ב-16 שנים."

להמשיך לקרוא כל המשפחות המאושרות… (סיפור לשבת שאחר יום המשפחה)

מסע אל העבר

במשך שנים רבות עבד פרופסור פאסט (שם בדוי) על פיתוחה של מכונת זמן. הוא היה משוכנע שהוא יצליח במקום בו כולם (פרט לסופרי מדע בדיוני) נכשלו.
בתחילת עבודתו הוא האמין שמסע בזמן אפשרי רק לעתיד, מכיוון שהעבר למעשה כבר לא קיים וגם אם הוא איכשהו קיים מסע אליו משמעותו נסיעה נגד כיוון הזרימה הטבעי של הזמן (דבר הקשה בהרבה מנסיעה נגד כיוון הפקקים).

לכן הפרופסור התמקד בפיתוח מכונת זמן המסוגלת לנסוע לעתיד. בסך הכל הוא התקדם יפה מאוד בעבודתו – לאחר עשר שנים של עבודה הוא כבר מצא את עצמו בעתיד: עשר שנים קדימה מהתאריך בו התחיל לעבוד!

בשלב זה הוא הבין שלמעשה מכונת זמן המסוגלת לנסוע רק קדימה בזמן היא בעייתית: גם אם הוא יצליח לנסוע בזמן בקצב מהיר יותר מאשר דקה בשישים שניות, הוא לא יוכל לחזור לזמנו ולספר לעולם על כל מה שמצפה לו בעתיד.

לאחר מחשבה רבה הוא הקדיש את השנה האחת עשרה של עבודתו לבחינת האפשרות למסע לעבר.  בשנה זאת הוא התקדם מאוד – אבל רק לעתיד לצערו – ובסיומה של השנה הוא מצא את עצמו שנה לאחר תחילתה.

אך בשנה השתיים עשרה חלה פריצת דרך מדהימה! פרופסור פאסט הבין שהעבר לא בהכרח נעלם. כידוע לכולם, העבר נשמר בזיכרון האנושי. הפרופסור למשל זכר היטב את מלחמת יום הכיפורים ואת המהפך המפורסם של 1977 בין שלל אירועים אחרים שקרו בעבר.
אם כך, העבר קיים תמיד בזיכרון האנושי ולכן סוד הנסיעה בזמן לעבר טמון בזיכרון!

פריצת הדרך הזאת הובילה את הפרופסור לחמש שנים רצופות של עבודה מאומצת. בסוף השנה החמישית (שהייתה גם השנה השבע עשרה של פיתוח מכונת הזמן) הוא ציין לעצמו בגאווה לא מבוטלת כי כעת הוא יודע כיצד לנסוע בזמן לעבר באופן תאורטי.

את חמש השנים הבאות הוא השקיע בעיבוד עקרונות המסע בזמן לעתיד (במהירות העולה על דקה בשישים שניות) ובשנה ה-28 לפרויקט הוא עבר לשלב המעשי של בניית המכונה על פי העקרונות התאורטיים אותם הוא פיתח.

למרבה הצער, פרופסור פאסט גילה כי יכולותיו המעשיות נופלות מיכולותיו התאורטיות. היה לו קשה להשיג את החומרים הנדרשים לבניית המכונה (בעיקר את דמעות הצפרדעים) וגם כשהוא השיג אותם הוא לא כל כך הצליח להשתמש בהם, לחבר אותם או להפעיל אותם כראוי.

הוא שקל לשתף אנשים נוספים בעשייה – אולי מהנדסים, טכנאים או שרברבים – אבל הוא מאוד חשש שמא הם יגנבו את סודו, יבנו מכונות זמן משל עצמם ואז יחזרו בזמן כדי לחבל במאמציו המוקדמים ולסכל לחלוטין את יכולתו לבנות ואפילו להמציא מכונת זמן.

מחוסר ברירה, פרופסור פאסט התחיל ללמוד בקורסים שונים – מכונאות, חשמל, תיקון מכשירי טלפון סלולאריים ותנורי מיקרוגל וגם איטלקית למתחילים. קצת הפריע לו שהוא היה התלמיד המבוגר ביותר והמשכיל ביותר באותם קורסים, אבל הייתה לו הרבה מוטיבציה ובסופו של דבר הוא הצליח לסיים את כל הקורסים בהצטיינות יתרה.

ביום השנה הארבעים לתחילת העבודה על מכונת הזמן, שהיה במקרה גם יום הולדתו השבעים ושניים עמד פרופסור פאסט נפעם מול מכונת זמן שאמורה לעבוד. הוא ידע בדיוק מה לעשות איתה: הוא קבע את יעד הנסיעה ליום בו התחיל לעבוד על המכונה, הופיע בפני עצמו הצעיר והנדהם וייעץ לו בחום ובתקיפות לזנוח את הפרויקט ולמצוא לעצמו חיים.

 

מוסר השכל: אם הייתי יכול לנסוע בזמן לתחילת כתיבת הסיפור, הוא ודאי היה נראה אחרת

 

שבת שלום!

 

והרשומה המומלצת היא –  רגע קסום?  – בבלוג של L אורגת מילים