הנושא החם – שירים לעת מלחמה

מדור הנושא החם מציג השבוע את הנושא שבכותרת ושואל כיצד השתנו הרגלי ההאזנה למוזיקה שלנו בעקבות המלחמה.

בימים הראשונים למלחמה לא יכולתי להקשיב למוזיקה כלל. מצד אחד הרגשתי שאם לא אקשיב לחדשות אפספס משהו חשוב (זה עוד קיים אצלי אם כי במינון נמוך בהרבה) ומצד שני הרגשתי "לא נעים" להקשיב למוזיקה (או לראות סרט או סדרה בטלויזיה…) בזמן שאחרים נלחמים, הולכם ללוויות מאושפזים בבתי חולים ועוד… (בעצם גם זה עדיין קיים אצלי במידה מסוימת).

לאט לאט התחלתי לחזור לשמוע מוזיקה. בהתחלה רק שירים עבריים שקטים. תחושה של יום זיכרון.

לא שירי יום זיכרון ממש אבל רק שירים עבריים ורק שקטים. הרבה אריק איינשטיין, דני ליטני, מאיר אריאל וחבריהם.

התחלתי גם לכתוב רשומות לפי השירים האלה והתחלתי גם לחפש שירים עם מסר דומה למה שהרגשתי שאני רוצה להעביר – קצת תקווה, קצת ייאוש, קצת כעס…

חלק מהשירים היו כבר עצובים פחות אבל המילים לפחות לא היו שמחות.

ועם הזמן שחלף הרגשתי (אני מניח שכמו הרבה אחרים) צורך להתנתק קצת ולחזור קצת למי או מה שהייתי לפני ה-7.10. מעבר למה שאני שומע ברדיו (שזה עדיין בעיקר שירים שקטים יחסית, אבל לא רק) התחלתי להקשיב שוב לשירים שאני אוהב בלי כל קשר לתקופה הקשה העוברת עלינו. חלקם עדיין מתאימים לדעתי.

וחלקם עדיין מעבירים מסרים של תקווה

אבל לשירים ממש שמחים אני עדיין לא מאזין מיוזמתי (למרות שפה ושם יוצא לי לשמוע כאלה בלי להרגיש מוזר) ואני תוהה כמה זמן ייקח לי לחזור לכאלה.

כשאני חושב על זה , יש שירים שמחים שאהבתי לשמוע (כמו לדוגמא שירים של להקת MADNESS או של כוורת) אבל נראה לי שאני כבר שנים שאני שומע בעיקר שירים שקטים או לא מאוד שמחים.

והרשומה המומלצת היא  – החנוכייה המשפחתית – בבלוג של טל אייזנמן