הקדמה ואזהרה: שבעה חודשים וקצת עברו מאז שכתבתי לאחרונה "סיפור לשבת". הסיפור האחרון פורסם ב– 5.10.23. כמו כולם לא היה לי מושג שיומיים אחר כך כל העולם שלנו יקרוס ובמשך תקופה ארוכה מאוד לא אהיה מסוגל לכתוב סיפורים. מכיוון שהבנתי שלמרות שאנחנו "פסע מן הניצחון" לניצחון לא נגיע והעולם לא יחזור להיות מה שהיה, החלטתי בלב חצוי לחזור לכתוב אותם סיפורים (בערך). מי שחושב שזה לא ראוי או עלול להיפגע מהציניות שלי יכול לוותר על הקריאה. אני לא איעלב.
אודי (שם בדוי) נהג תמיד לחגוג את יום העצמאות כהלכתו: בערב החג הוא יצא לבמות הבידור, צפה בזיקוקים ובמופעים, ריסס ורוסס בספריי קצף וזלל ממאכלי ערב החג – פיצות, צמר גפן מתוק וארטיקים.
ביום החג עצמו הוא קם מאוחר, ארז את המשפחה ואת האוכל ונסע לפיקניק ביער, בגן הציבורי או בצומת הקרובים לביתו.
עד השקיעה הוא אכל, שתה ונפנף ולעת ערב חזר לביתו עייף ושבע.
אבל השנה, לקראת יום העצמאות ה–76 למדינת ישראל, אודי לא באמת ידע מה לעשות. למרבה מזלו הוא ומשפחתו הקרובה לא נפגעו ישירות מהמלחמה אבל מצב הרוח היה בהחלט שפוף. אחרי שבעה חודשים שבמהלכם הוא נע בין תקווה לייאוש הוא התחיל להתקבע על הייאוש.
והנה יום העצמאות בפתח. איך אפשר לחגוג? ואיך אפשר לא לחגוג? מצד אחד כל החטופים, ההרוגים, המפונים, הפצועים, החיילים… מצד שני ישראל עדיין מדינה עצמאית והיא עדיין מחזיקה מעמד אחרי 76 שנים – זהו ללא ספק נס ואולי דווקא השנה נס גדול עוד יותר.
(במאמר מוסגר אוסיף שיש לא מעט הסברים לנס הזה: ישראל כמובן קיימת בזכות ולא בחסד. בזכות כל לומדי התורה שמוכנים לוותר על עבודה ושירות בצבא למען קיומה של המדינה, בזכות אחד האנשים החכמים ביותר בעולם שעמד בראש המדינה מזה שנים ארוכות ואם מישהו היה רק רומז לו שייתכנו בעיות כלשהן הוא היה פותר אותן מיד, בזכות השר לביטחון לאומי שבהצהרותיו, אזהרותיו וצעקותיו מנע את חורבן המדינה ולא נשכח את הזמר הטוב ביותר בישראל שתרם רבות למדינה ובלעדיו היא הייתה קורסת, אך בכל זאת מסיבות מסתוריות הוא לא זכה להדליק משואה. יסלחו לי כל שאר מחוללי הנס שמפאת קוצר היריעה לא מוזכרים פה).
אחרי לבטים רבים החליט אודי כי השנה בערב החג הוא לא ייצא לבמות הבידור. זה לא זמן לשמוח ולחגוג. סייעה להחלטה העובדה שראש העיר (הקמצן) החליט שהשנה לא יהיו זיקוקים ולא יגיעו אמנים ידועי שם אלא רק אמנים מקומיים (שככל הנראה יופיעו בהתנדבות).
אבל מה לגבי החג עצמו? מצד אחד אודי באמת לא היה במצב רוח לחגוג ולשמוח. מצד שני זהו יום חופש, מזג האוויר צפוי להיות נאה ויהיה ממש חבל לשבת סתם כך בבית כל היום. אודי שקל לנסוע לאתרי מורשת הקרב החדשים בדרום, אבל חשש מכך שהוא ייקלע לקרב של ממש (בימים האחרונים חודשו השיגורים לעוטף עזה) וגם חשש עוד יותר מהפקקים בדרך.
בסופו של דבר החליט אודי כי החיים נמשכים, המדינה עדיין עצמאית ובסופרמרקטים יש הרבה מבצעים על בשר ואלכוהול. לכן, בלב חצוי הוא קנה הרבה בשר (כולל לבבות חצויים) ותכנן לצאת לפיקניק יום העצמאות המסורתי, אולי אפילו יותר מוקדם מהרגיל (בגלל שהוא לא יבלה בבמות הבידור עד מאוחר).
אבל בכל זאת, אודי לא היה שלם עם כך שהוא יחגוג את יום העצמאות כמו כל שנה ולכן החליט באופן סמלי והולם לשרוף את הבשר יותר מהרגיל לאות הזדהות עם כל הסובלים.
מוסר השכל: גם אני לא יודע איך אפשר לחגוג
שבת שלום וחדשות טובות סוף סוף
והרשומה המומלצת היא – ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"ד – בבלוג של עננת
החיים שלי (או של אחרים) 