לא נוותר

בארץ החמדה הזאת גדלנו חזקים

למרות שסביבנו היו תמיד אויבים ומזיקים

למדנו להילחם, למדנו לנצח תמיד

מזמן לא חשבנו שאנחנו יכולים להפסיד

נראה שקיומנו פה מובטח מכל צרה

ופתאום נעמדנו מול אסון נורא

רבים התגייסו רבים נחלצו לעזרה

ובכל זאת נראה שהמצב עדיין רע

לא נוותר כי יש לנו חברים

לא נוותר כי לא הובסנו

לא נוותר – המצב יכול להשתפר

למרות שהיו סימנים והיו התראות

לא חשבנו שזה באמת יכול לקרות

ידענו שאנו חזקים וחכמים מכולם

כל כך מוזר איך ביום אחד התהפך העולם

איך הבית כבר לא היה מקום בטוח

איך תחושת הביטחון חלפה עם הרוח

מהר למדי התבהרה התמונה

ראינו בתים שהפכו לכתמי אפר על האדמה

לא נוותר, אנחנו עדיין כאן

לא נוותר, נישאר חזקים

לא נוותר כי העתיד יהיה טוב יותר

אנחנו מקווים שבסוף נוכל לנוח  

להפסיק לדאוג  ולהרגיש שוב עם בטוח

בינתיים כשהזמנים עדיין קשים

לפחות רובנו יחד מאוחדים

אנחנו חייבים להתגבר על האויבים

ואחר כך נוכל ללקק את הפצעים

ואני מקווה שיהיו פה שינויים חיוביים

ואם לא, אני לא יודע איך נוכל להמשיך פה לחיות

אם ימשיכו הפילוג, ההסתה והמחלוקות

לא נוותר כי יש לנו חברים

לא נוותר כי לא הובסנו

לא נוותר – המצב יכול להשתפר

לא נוותר למרות שזה לא קל

לא נוותר כי אנחנו מאמינים שיהיה פה טוב יותר

מוסר השכל:  אני מקווה שיהיו פה שינויים חיוביים

שבת שלום וסוף שבוע רגוע!

תודה לפיטר גבריאל  שכתב את המילים לשיר המקורי  

והרשומה המומלצת היא – אני בא הביתה מהלילה – בבלוג של עננת

אחרי שכתבתי את זה חשבתי על שיר קצרצר אחר מזמן והקשר אחרים. זה לא מקרי.
לא נוותר
לא נוותר
לא נוותר לא נוותר
עד שיהיה פה טוב יותר

הו מה יהיה

הוי מה יהיה מה יהיה

תגידו מה יהיה כאן עם כל העם

הבטיחו הבטחות לכולם לכולם

ולא קיבלנו כמעט כלום ממה שהובטח

סיפרו לי על עולם שאין בו  חמאס

סיפרו לי על מר בטחון שישמור על כולם

אמרו שהכלה היא טובה היא טובה

אמרו שגם הם רוצים רק תקווה

ואין לי שום מושג מה יהיה מה יהיה

אך בלבי אני עוד רוצה מקווה

שלא הכל אבד שנחייה כאן מעט

בשלום ובאושר

הוי מה יהיה מה יהיה

תגידו מה יהיה כאן עם כל העם

ניסיתי להאמין בכל מה שהובטח

אך לא קרה פה נס זה סיפור לא מוצלח

ניסיתי לבקש קצת שלווה קצת שלווה

אך שוב הכניסו אותנו למלחמה

חשבתי על החטופים ועל הנרצחים

חשבתי על החיילים שבעזה נלחמים

ואין לי שום מושג מה יהיה מה יהיה

אך בלבי אני עוד רוצה מקווה

שלא הכל אבד שנחייה כאן מעט

בשלום ובאושר

הוי מה יהיה מה יהיה

תגידו מה יהיה כאן עם כל העם

הביטי בהתראות שוב היה פה מטח

מתי זה יעבור זה נמשך זה נמשך

זוכר כל סיפור כל זוועה כל זוועה

אם הייתי מאמין הייתי כל הזמן בתפילה

לא רוצה להתייאש ולא רוצה לעזוב

צריך להתעקש ומותר לאהוב

ואין לי שום מושג מה יהיה מה יהיה

אך בלבי אני עוד רוצה מקווה

שלא הכל אבד שנחייה כאן מעט

בשלום ובאושר

מוסר השכל:  באמת אין לי מושג מה יהיה

שבת שלום וסוף שבוע רגוע!

תודה לאהוד מנור שכתב את המילים בעברית  לשיר שכתב במקור שיקו בוארקי ולמתי כספי ששר

והרשומה המומלצת היא – המלך דנסלו הראשון מארץ עוץ – בבלוג של דני קרמן

הנושא החם – אחרי 40 יום של מלחמה – איך נראית שגרת הפנאי שלכם?

מדור הנושא החם ממשיך באופן טבעי גם השבוע לעסוק במלחמה.

השבוע השאלה היא בכותרת, אבל אצטט גם את הפסקה הראשונה:

"האם זה מנותק מהמציאות ללכת לבית קפה? למכוני כושר ? להליכות בטיילת? סתם לשבת בים? כדי להרגע מהחדשות המטלטלות ביום יום יום?

האם זה מוסרי בזמן מלחמה  לעשות לביתכם, בלי לחשוב שאת/ה לא משתתפים במאמץ המלחמתי?"

על הנושא הקודם – דברים טובים שקורים לכם גם עכשיו – לא ממש הצלחתי לכתוב. על הנושא הזה קצת יותר קל לי.

אני חייב להודות ששגרת החיים שלי כבר לא מושפעת הרבה מהמלחמה. שגרת פנאי  לא הייתה מדהימה גם קודם ולא השתנתה הרבה.

בתחילת המלחמה העבירו אותנו לעבוד מהבית מה שכמובן השפיע על השגרה שלי. אחר כך כבר דרשו ממני להיות יומיים בשבוע במשרד וכעת כבר חזרנו לעבודה רגילה שאצלנו היא 4 ימים בשבוע מהמשרד ויום אחד מהבית.

אני ממשיך להקפיד לצאת להליכה כל יום – בימים הראשונים השתדלתי לצאת בשעות מוקדמות יותר (כשעדיין היה אור יום בשעה סבירה) ועד היום אני משתדל פחות להתרחק מהבית ובוודאי לא להתרחק מבתים.

באופן צפוי בכל מקום שאני נמצא אני מקדיש מחשבה לשאלה מה אעשה ואיפה אתפוס מחסה אם תהיה אזעקה כעת.

אבל אני פחות חושב על השאלה מה אעשה אם תהיה התקפת מחבלים כעת.

אני ממשיך לקרוא ספרים ולראות סדרות וסרטים בטלוויזיה – בשבוע – שבועיים הראשונים היה לי קשה לראות טלוויזיה, כעת זה פחות קשה.

וביום שישי, לראשונה מאז 7.10 יצאנו בערב למסעדה. אבל היו נסיבות מקלות – זה היה יום ההולדת של בן הזוג של הבת (מזל טוב לו) . אבל בעיקרון אנחנו לא יוצאים כמעט מהבית בערבים (פרט ליציאה להליכה).

כשאני יוצא שני שם לב שכל יום יש יותר אנשים ברחובות ויותר עסקים פתוחים. גם הפקקים בדרך חזרה מהעבודה הביתה חוזרים.

אני עדיין בודק חדשות בתדירות גבוהה בהרבה ממה שהיה לפני המלחמה. בימים הראשונים הייתי בודק מבזקים כל כמה דקות. בשבועיים האחרונים קרה כמה פעמים שבמשך כמה שעות רצופות הצלחתי לא לבדוק חדשות. אבל לפעמים אני מרגיש צורך עז להוציא את הטלפון ולבדוק חדשות גם באמצע פגישה בעבודה (או אפילו באמצע כתיבת רשומה לבלוג).

יצאנו לטייל בטבע פעמיים מאז תחילת המלחמה. הייתה שבירת שגרה מבורכת – גם פגשנו חברים ובני משפחה – אבל לא יכולנו שלא לשכוח את המצב, אם בגלל אזעקות ששמענו ברדיו במכונית (למזלנו לא באזור בו היינו) ואם בגלל מטוסי חיל האוויר בשמיים.

וכפי שבוודאי שמתם לב אם אתם קוראים בבלוג שלי, אני לא מסוגל להמשיך לכתוב על הטיול שלנו לאיטליה (וכבר עבר לא מעט זמן מהטיול שלנו לוינה שגם עליו רציתי לכתוב) ולא סיפורים משעשעים בשבת.

אני רוב הזמן חש מועקה וחלק מהזמן דיכאון. מקווה לקרוא חדשות טובות וחושש מרעות. איכשהו נראה לי שיש יותר רעות.

והרשומה המומלצת היא  – הפקרות – בבלוג של נדב

תקווה לישועה

אני תמיד אקווה

אקווה לישועה

את תמיד תחזיקי, תחזיקי

את לבי בידך

אבל אני לא בטוח שאבין

לא בטוח שאבין איך זה קרה

אבל יום אחד אי פעם

אולי כולנו נבין שהסיוט הזה

הוא בעבר

מתי כבר נהיה בסדר?

אני לא יודע

איך זה יהיה להיות רגוע?

אני לא יודע

אנחנו חיים בתקווה לישועה

מהאפלה שאופפת אותנו

תקווה לישועה

תקווה לישועה

תקווה לישועה

מהאפלה שאופפת אותנו

ואני יותר מאשמח לדעת לדעת

שלמישהו בהנהגה יש תכנית

תכנית באמת טובה

וגם אפשרית להשגה

מתי כבר נהיה בסדר?

אני לא יודע

איך זה יהיה להיות רגוע?

אני לא יודע

אנחנו חיים בתקווה לישועה

מהאפלה שאופפת אותנו

תקווה לישועה

תקווה לישועה

תקווה לישועה

מהאפלה שאופפת אותנו

תקווה לישועה

תקווה לישועה

תקווה לישועה

מהאפלה שאופפת אותנו

תקווה לישועה

תקווה לישועה

תקווה לישועה

מהאפלה שאופפת אותנו

לא בטוח שאבין

(תקווה לישועה)

לא בטוח שאבין

(תקווה לישועה)

מוסר השכל:  מותר לקוות לסוף טוב יחסית

שבת שלום וסוף שבוע רגוע!

תודה לפול מקרטני שכתב את השיר המקורי

והרשומה המומלצת היא – מלחמה: האם אנחנו מנצחים? – בבלוג "עמדת תצפית"

פרצופו של המנהיג

הוא יצא בבוקרו של יום סתיו שרבי

התעלם מהמפגינים שעמדו על הכביש

מכונית מטופחת נהג מיומן

שועטים לכנסת – יום חדש לפלגן

מחייג בנסיעה ענייני מפלגות

ודואג שלא ייפגעו תקציבי ישיבות

השיחה קולחת, הוא מבטיח דברים

כבר שנים שקל לו להפריח שקרים

מסמכים לעיון, תקציבים בלי פיקוח

ועשן הסיגר לחלון הפתוח

הוא אומר לשר שטיפח "רגע איתמר

אולי תשאיר טעם קצת פחות מר"

הוא משקיף אל הנוף למדינה שטרטר

אז מה אם בדרך הסית ושיקר

פניו משתקפים על כרזות בכל פינה

הפרצוף שלו הוא

פרצופה של המדינה…

מסדרונות השררה ותככי קואליציה

קידום מקורבים על חשבון האינפלציה

הוא השמיץ בדקה כמה קהלים

ושימח כל כך עדת מתלהמים

מדרימים במכונית וילונות כחלחלים

הוא קופץ לביקור חיילים גיבורים

הוא לא נותן להם לומר מילה

רק בפאתוס מקריא הצהרה

הפרצוף שלו הוא

פרצופה של המדינה…

הוא חשוב הוא חיוני הוא יהיה ויהי מה

זה הוא שאחראי לעוד מלחמה

זה הוא שיקבע מיהו בוגד

ולא יעזור כמה תתנגד

בלהט נואם בטלוויזיה ולא מתרגש

עד הבחירות הוא ודאי יתאושש

הצביעו נכון ואני מבקש

תנו לי כח

תנו לצרוח

מה שבא לי

כי הייתה לי

ארץ זבת חלב

נגנו עכשיו…

ואני לא מבין איך הכל השתנה

אך עדיין יש רבים במדינה

שחושבים שהוא האופציה היחידה

ורק השמאלנים אשמים בכל מכה

משפשף את עיניי רוצה להתעורר מחלום

אך זאת המציאות אין ביטחון ואין שלום

מקווה שבכל זאת יש איזו תקווה

והפרצוף שלו הוא לא

פרצופה של המדינה…

מוסר השכל:  בסוף שוב נגלה שהוא הציל אותנו

שבת שלום וסוף שבוע רגוע!

תודה ליאיר ניצני על המילים לשיר ולתיסלם ששרו

והרשומה המומלצת היא – עכשיו ואז – שיר אחרון בהחלט של הביטלס! – בבלוג של קנקן

הנושא החם – האם ואיך משפיעה עליכם הברברת ברשתות החברתיות ובתשדירי הטלוויזיה?

מדור הנושא החם ממשיך באופן טבעי גם השבוע לעסוק במלחמה.

הנושא השבוע עוסק בחדשות ובשמועות של המלחמה – אצטט את המדור:

"כמה זמן אתם מחוברים למסכים כעת בזמן המלחמה? עד כמה ואיך אתם מושפעים מהצפייה? עד כמה אתם שואבים מכך תקווה או יאוש? האם אתם משתתפים פעילים בטוקבקים? האם ועד כמה אתם מעבירים ידיעות, לעיתים מבלי להיות בטוחים שהן נכונות? ובכלל אתם מוזמנים לכתוב כל מה שעולה על דעתכם בקשר ליחסכם שלכם ומשפחתכם אל סוגי התקשורת השונים ולתוכנם בימים אלה."

תודה לקנקן על העלאת הנושא.

אתחיל בהצהרה מרגשת ומפתיעה : אני לא צופה בטלוויזיה.

אם לסייג קצת – אני צופה בטלוויזיה בסדרות ובסרטים, בזמני החופשי (כלומר בשירותי VOD) אבל לא בחדשות, תכניות אקטואליה, תכניות ריאליטי וכו'.

לא צפיתי בתכניות כאלה לפני המלחמה ולא חשבתי להתחיל כעת.

לפחות חלק מהסיבה לכך היא שבעבר כשהתרחשו  אירועים גדולים כלשהם בארץ או בעולם כן חיפשתי מידע בטלוויזיה אבל גיליתי בעיקר המוני פרשנים המדברים ומדברים בלי לדעת פרטים על רקע תמונות חוזרות בלופ.

כמו שכתבתי בעבר, בחדשות אני מתעדכן בעיקר באתרי החדשות באינטרנט. מאז תחילת המלחמה התדירות בה אני מתעדכן עלתה משמעותית. בימים הראשונים בדקתי מבזקים בערך כל עשרים דקות – כלומר מקריאת חדשות שלוש פעמים ביום בימים שלפני המלחמה עליתי לשלוש פעמים בשעה… בשבוע האחרון התדירות ירדה וכבר קרה שכמה שעות רצופות לא בדקתי את החדשות אבל עדיין אני מחפש חדשות בתדירות גבוהה.

אני משתדל להימנע (לא תמיד בהצלחה) מכל סיפורי, תמונות וסרטוני הזוועות שקרו. בשבוע הראשון של המלחמה נכנסתי לפייסבוק שלוש פעמים בדיוק ובכל שלוש הפעמים התחרטתי על כך כי הוצפתי במידע ותמונות שגרמו לי לדיכאון גדול. באחד המקרים זה היה באמצע יום עבודה וממש היה לי קשה להתרכז בעבודה אחר כך. ולא ראייתי זוועות אמתיות…

אני יודע שהכל קרה במציאות אבל אני מרגיש שכדי לשמור על השפיות שלי אסור לי להיכנס לתיאורים גרפיים מדי ובטח לא לתמונות וסרטונים.

הפוסטים ששיתפתי הם בעיקר של כלבים שהלכו לאיבוד אבל אני רואה שב- 17.10 פרסמתי אמירה של קרעי שבמקרה שמעתי ברדיו ולא האמנתי שאני שומע נכון (מיהרתי להעביר תחנה אחרי שני משפטים שלו מחשש לתאונה):

האמירה הזאת עשתה הרבה רעש בגלל סוף המשפט, אותי הטריד שקרעי חושב שנתניהו השמיד את החמאס כבר מספר פעמים. מה זה אומר על השמדת החמאס במלחמה הנוכחית?

אני גם בדרך כלל לא מגיב במילים לפוסטים שאני קורא (אלא רק בסימני LIKE, CARE וכדומה) אבל לעיתים נדירות אני מרגיש צורך להגיב. דוגמא אחת בולטת הייתה כשראיתי קריאות ל-"חילופי שבויים". כמו כולנו גם אני רוצה שכל החטופים יחזרו הביתה בשלום ובמהרה, אבל לקרוא להם "שבויים" לדעתי זה מתן לגיטימציה לחמאס.

מספר פעמים רציתי להגיב גם לפרסומים של תמונות מגוחכות שנוצרו ע"י בינה מלאכותית אבל ויתרתי. לשמחתי אני רואה פחות תמונות כאלה בזמן האחרון.

לרוב אני גם לא מגיב לידיעות בחדשות ולא לטוקבקים אליהן, אבל לרוב אני קורא את הטוקבקים (או לפחות חלקם) ופעמים רבות אני מזועזע ומוטרד ממה שאנשים כותבים. בשבת 4.11 נתקלתי בכתבה על המלחמה בטוקבק הבא:

אני לא חושב שאני צריך להסביר למה הטוקבק הזה מטריד אותי מאוד. יש גם גרועים  ממנו כמובן.

לסיכום, כמו הרבה אנשים במדינה הזאת אני בדיכאון וחרדות והפרסומים בחדשות וברשתות החברתיות לא בהכרח עוזרים לי. למזלי אני יחסית לא נמצא שם הרבה.

והרשומה המומלצת היא  – ימי מלחמה אוקטובר 2023 – בבלוג "אמנות ויצירה כתרפיה לנשמה"

האמנם

האמנם

עוד יבואו ימים של שמחה ושל חסד

ונלך בשדה בלי לדאוג למרחק מהמרחב המוגן

ונוכל סתם כך לגלוש במרשתת

בלי לחשוש מסיפורי זוועות וממוות מוקדם

או מטר

ישיגנו בעדת טיפותיו הדופקת

ולא נחשוש שהרעם הוא בעצם טיל מתימן

ונלך בשדה הרטוב וירחב בנו השקט

בלי אזעקות חוזרות כל הזמן

ונוכל לנשום את ריחות הטבע

נשום ורגוע

בלי כל ריח שריפות

ופשוטים הדברים וחיים

ומותר בם לנגוע

בלי חשש למלכוד

בלי חשש לגינוי

עוד נצא לראות כלניות בדרום

בלי לחשוב על כך שאדום הוא צבע הדם

וביושר לבב שוב נהיה ענווים וישרים

בלי פוליטיקאים מרעילים

ובלי טרוריסטים רצחניים

ונוכל לנשום את ריחות הטבע

נשום ורגוע

בלי כל ריח שריפות

ופשוטים הדברים וחיים

ומותר בם לנגוע

ונוכל ונוכל

ונוכל פשוט לאהוב

מוסר השכל:  מקווה שהימים האוטופיים האלה יגיעו – ואפילו בקרוב

שבת שלום וסוף שבוע רגוע!

תודה ללאה גולדברג שכתבה את השיר המקורי ולחוה אלברשטיין על הביצוע היפה

והרשומה המומלצת היא – mykalaniyot – בבלוג של עדה ק