האריה שאמר לא רוצה (סיפור לשבת)

לפני לא הרבה שנים, בארץ לא רחוקה, חי אריה גדול וחזק שהיה (כמובן) מלך החיות.

כל החיות רעדו מפחד כשרק עבר בסביבה. אמהות היו מאיימות על ילדיהן שאם לא יגמרו לאכול האריה יבוא (לא היה צריך לציין מה הוא יעשה כשיבוא, כי למשמע האיום הילדים מיד גמרו את האוכל).

וכשהוא היה שואג – כל היצורים החיים (וגם הצמחים והפטריות) היו משתתקים מיד.

זה לא שהוא היה אריה אכזרי במיוחד. הוא אמנם אכל בשר כמו כל אריה, אבל הוא בסך הכל היה אריה נחמד ורגוע. הוא העדיף לבלות את יומו בשינה ואת לילותיו בנמנום.

אבל הוא היה גדול וחזק ולכן – גם בלי לנסות – הוא היה מפחיד כל כך.

אומרים שאני אינני אני (סיפור לשבת)

ליטל (שם בדוי) הייתה לוטרה חביבה שגרה לה באזור עמק החולה מאז שנולדה.

אמה של ליטל חינכה אותה להיות ליידי לוטרה אמיתית. היא תמיד אמרה: "לוטרה טובה נמדדת בשלושה דברים: בנימוס, בשחייה ובפוטוגניות".

ליטל לקחה את הדברים לתשומת ליבה והקפידה תמיד על שלושת הדברים. הנימוסים שלה היו ללא דופי, היא הייתה שחיינית למופת (בזכות אימונים יום יומיים) ובעיקר היא הצטיינה בפוטוגניות שלה.

היא חילקה את זמנה בין שמורת החולה לבין אגמון החולה, כאשר הגורם המכריע בהחלטתה היכן להיות היה מספר הצלמים בכל אתר (וכמובן אורך העדשה של מצלמותיהם).