הבלדה (והסיפור לשבת) על משה יואל סלומון

ובכן סיפורינו מתחיל, ובכן סיפורינו מתחיל בבית קטן בפינת רחוב מזא"ה ורחוב למה.

סליחה – זה סיפור אחר ובלדה אחרת.

הסיפור שלנו לא מתחיל בתל אביב (שם כידוע שוכן רחוב מזא"ה), אלא בשכנתה יפו, עוד לפני שתל אביב הוקמה – בשנת תרל"ח (1878 למניינם) – כשמזא"ה המקורי היה כבן 20 שנה בלבד.

היה זה בוקר לח. זקני צפת כבר אז לא זכרו בוקר לח שכזה,אך בכל זאת הם שלחו את בניהם הצעירים יותר לבציר הענבים. כלומר אם היו להם כרמים – מה שלא סביר, כי הישוב בצפת ובירושלים התבסס על לימוד תורה ונדבות מחו"ל (רוב העובדים בכלל והחקלאים  בפרט היו אז ערבים והם לא קראו לשוויון בנטל).

למרות הבוקר הלח, יצאו מיפו על סוסים חמישה רוכבים.

יש להניח שאם הם היו בצפת הם היו נמנעים מלצאת בגלל הלחות. כמו כן יש להניח שאם לא היו להם סוסים הם לא היו רוכבים אלא הולכים ברגל (אלא אם היו להם חמורים, פרדות, אופניים או אופנועים. גם חד אופן היה יכול להתאים לרכיבה).

שמות הרוכבים היו שמות יהודים גלותיים: שטמפפר, גוטמן, זרח ברנט, יואל משה סלומון וד"ר מזרקי.

מעניין לציין כי ד"ר מזרקי היה רופא יווני – כנראה לא יהודי – שגר ביפו. לכן השם שלו היה גלותי אך לא בהכרח יהודי.

עוד מעניין כי רק לשניים מארבעת הלא-דוקטורים שבחבורה היו שמות פרטיים. אבל לאחד מהם היו שני שמות, כך שרק שם פרטי אחד היה חסר.

כזכור לכולם משה יואל סלומון נשא איתו חרב. לא ברור מדוע הוא עשה זאת. סביר להניח שהחבורה חששה מאיומים, אבל לשם כך היה עדיף שהיו לוקחים להם מלווים חמושים בנשק חם. לכן המסקנה שלי היא כי מר סלומון רצה לחזק את הביטחון העצמי שלו ואולי של החבורה כולה. טוב שהוא לא היה צריך להשתמש בחרב כי זה היה עלול להיות קצת מסוכן…

בקיצור החבורה רכבה לה בבוקר שהיה יכול להיות פסטורלי לולא הלחות. הם רכבו לאורך הירקון (שעדיין לא היה מזוהם ומסריח) ושמעו ממיטב שירי הרוח בליווי קני הסוף.

אבל מעבר ללחות היה עוד דבר  שהפריע להם – הציפורים לא צייצו.

אדם ממוצע אולי היה מסתפק בשירת הרוח, אבל ד"ר מזרקי רצה לשמוע גם את שירת הציפורים.

בימינו קשה להבין זאת, אבל בשנת תרל"ח עוד לא היו אייפוד, MP3, או נגן CD נייד. אפילו לא ווקמן ויותר מכך – גם לא טרנזיסטור.

לכן כשאנשים יצאו לטייל ורצו לשמוע קצת מוזיקה הם יכלו לבחור בין שירת הרוח לשירת הציפורים (אם כי הפנקיסטים והאנרכיסטים נהנו מיללת התנים וצחוק הצבועים).

ד"ר מזרקי היה ללא ספק מאלה שהעדיפו את שירת הציפורים על שירת הרוח.

אבל הוא לא כל כך רצה להודות בכך שמדובר בהעדפה אמנותית פשוטה מכיוון שנחשב לאדם רציונלי ומדעי. לכן הוא טען שהיעדר הציפורים הוא סימן לקדחת השולטת באזור. טיעון קצת מוזר לטעמי מכיוון שקשה לי להאמין שיתושי האנופלס הצליחו להכחיד את כל הציפורים באזור, אבל החברים שלא היו מדענים קנו את הטענה ומיהרו לחזור ליפו.

פרט למשה יואל סלומון. אתם מבינים? הוא עדיין לא ניסה את החרב שלו  ולכן לא רצה לחזור.

בהחלט ייתכן שהוא רצה לנסות לצוד ציפורים באמצעות החרב ומאוד התאכזב מחסרונן, על כן החליט להישאר במקום ולחכות לבואן.

כאן הסיפור מתפצל לשתיים: בעולם הפנטזיה (של חובבי הטבע) נענש סלומון על מזימותיו הרעות והפך בעצמו לציפור, כדי שיבין את סבל הציפורים כשצדים אותן (בחרב).

במציאות הוא התעקש להקים מושבה במקום – עם ציפורים או בלעדיהן.

בסופו של דבר, בשתי הגרסאות, קמה במקום המושבה הפורחת פתח-תקווה שבה תמיד נשמע ציוץ ציפורים (רק שבימינו קשה לפעמים לשמוע אותן בגלל צפירות הנהגים).

מוסר השכל:  במקום שציפורים לא מצייצות בו אין צורך בחרב

שבת שלום!

הרשומה מוקדשת לאבי, תושב פתח תקווה (שבדומה ליואל משה סלומון הגיע לשם מירושלים)

הבהרה: אין בכוונתי לזלזל במישהו ממקימי פתח תקווה או ביוצרי או מבצעי השיר המקסים שבהשראתו נכתבה הרשומה, אבל חלק מהמילים לא נראות לי הגיוניות

והרשומה המומלצת היא – כחלון הינבוט – בבלוג של עננת

28 תגובות על ״הבלדה (והסיפור לשבת) על משה יואל סלומון״

  1. אני מאוד אהבתי את השיר הזה, מסוף כיתה ד', אחרי שאמא שלי שהיתה מורה, לקחה אותי להצגת סיום יסודי בבית ספר שבו היא למדה. נזכרנו בזה השבוע. ושרתי את השיר הרבה בשיעורי עבודת עץ במרתף של בית הספר היסודי בשכונה כאן, ברמת אביב ג'. בכיתה ה', בשנת 1986-1987. בשנה"ל ה'תשמ"ז.

    אז לפי השיר והסיפור, הבלדה. פתח תקווה קמה לפני עליה ראשונה, ויותר ותיקה מהעיר תל אביב שקמה בחולות. (שירים אחרים).
    לזכרו של אריק איינשטיין, ויורם טהרלב. המלחין שלום חנוך עדיין חי, :).
    "להיות זקן ולא למות" – שיר של איינשטיין וחנוך, שאיינשטיין לא הצליח לקיים, ושלום חנוך בינתיים כן 🙂

  2. הומאז' משעשע לשיר. את סיפור פתח תקווה אינני מכיר.
    אגב יואל משה סלומון אכן היה בשר ודם. הנין שלו היה חבר ילדות של הבן שלי.
    אני כבר מנסה 3 פעמים להגיב. ניסיון רביעי אחרון, עם יצירת חשבון חדש)

    1. בנסיונות לשלוח מחשבון וורדפרס שפתחתי בזמנו ודרכו הגבתי עד לאחרונה, וורדפרס מבקשים לאמת את החשבון במייל שאמור להשלח למייל שלי. אבל לא דובים ולא יער. שום מייל לא נשלח. גם לא לאשפה או לספאם. נראה שכפי שעתבתי בפרפרים "משהו רע עובר על וורדפרס)

    2. תודה על המאמצים להגיב. מעצבן שזה קדה כל כך.
      ככל הידוע לי החלק הראשון של השיר נכון היסטורית. החלק השני קצת פחות…

      סוף שבוע נעים!

  3. תודה על הפוסט הנפלא.
    נראה לי שאני מבין את הקטע הזה עם הכנפיים של ציפור ליואל משה סלומון: ציפור מסמלת את החופש. ופה זהו חופש לא לשים על השלטון העות'מאני וגם לא על הדוקטור, אלא פשוט לבנות ישובים יהודיים בארץ ישראל.

    1. תודה לך.
      לא חשבתי אף פעם על הסמליות הזאת בהפיכה לציפור… חשבתי רק על הקשר לציפורים שאינן שרות.
      סוף שבוע נעים!

  4. הבוקר לח רק כי הוא חרוז. אני לא אוהבת שירים שיש בהם מילים שכל המשמעות שלהם היא שהם חרוזים.
    בסיפור שלך הצלחת להגחיך את השיר כראוי.
    הרעיון שציפורים מתות מקדחת לא הגיע בגלל חרוז, אבל גם הוא מופרך לחלוטין.
    בקיצור, נגעת בנקודות שאכן תמיד הפריעו לי.

    1. ברור שזה בשביל החרוז, אבל בפתח תקווה באמת יכול להיות לח מאוד…
      סיפור הציפורים הלא שרות באמת מוזר

      תודה וסוף שבוע נעים 🙂

  5. זה די מדהים איך שמעתי את השיר מאות פעמים, ואף פעם לא עצרתי להתעמק במילים. כבוד להקשבתך היסודית:)
    אבל את הפיכתו לציפור פירשתי בדמיוני הילדותי כשמשהו טוב דווקא (כאילו הצמיח כנפיים כפרס על אומץ ליבו).
    רק הערה אחת: מזג האוויר בצפת אמור להיות יבש, לא?

    1. הרבה פעמים כשאני כותב רשומות מבוססות על שירים אני מגלה דברים חדשים. אני זוכר שבמיוחד הפתיעו אותי המילים של Romeo & Juliette של דייר סטרייטס – עד שכתבתי על השיר ראיתי בו רק שיר אהבה מאוד יפה.

      לעומת זאת גם כילד ראיתי את הפיכתו של סולומון לציפור בשיר כבעיה גדולה – האדם נעלם, היה כלא היה…

      בצפת אכן מזג האוויר יבש יחסית, אבל לזקני צפת יש מונופול על חוסר זיכרון בתחומי מזג האוויר ובעוד הרבה תחומים 🙂

      תודה ושבת נעימה ורגועה

  6. פעם, מזמן מזמן אהבתי להגיע לפתח תקווה בתחבורה ציבורית, לעבור דרך השוק הומה האדם ולדעת: הגעתי לעולם שלישי ממקום מרבצי בגבעתיים. אמ-מה, גם פתח תקווה הפכה לקרת, הבנייה בה אדירה, הוילות שוות הרבה כסף, ולשוק, אם הוא עוד קיים, כבר אינני הולך.

    1. אני חושב שהשוק קיים, אבל גם אני לא ביקרתי בו שנים רבות (פעם הייתי לוקח את אבי לקניות באזורׂ).
      שנים עוד יותר רבות אני לא אוהב להגיע בתחבורה ציבורית לכל מקום שהוא… אבל עלתה בי מחשבה לנסות להגיע לירושלים בתחבורה ציבורית 🙂

      תודה ושבת נעימה ורגועה

      1. מוטי, אני רוצה להגיע ברכבת החשמלית דרך המנהרות. יש לי כמה מקומות שאני רוצה לשוטט בהם. המקום בו נולדתי, תלפיות, מרכז העיר, השוק, רחביה.

        1. אני חייתי 5 שנים בירושלים – מכיתה י"א ועד סיום האוניברסיטה (הייתי עתודאי). גם לי יש נוסטלגיה מסוימת לעיר…

  7. אוהבת את דרך הסתכלות שלך הייחודית על שירין שרובנו לוקחים כמובנים מאליהם. גם אני כמו עדה תמיד התייחסתי לצמיחת הכנפיים של יואל משה סלומון כאל ברכה שהביאה את שאר הציפורים לירקון ובכך הפכה אותו למקום חי וטוב.

    1. הבעיה שלי עם הקטע הזה בשיר הייתה כפולה – מצד אחד (החשוב יותר) זה שיואל משה סולומון נעלם (אני אולי ראיתי את זה כ- "הקריב את חייו למען הקמתה של פתח תקווה" – רעיון מטומטם וכמובן לא נכון היסטורית) ומצד שני כל הרעיון על כך שלא היו ציפורים לאורך הירקון שהוא רחוק מלהיות נכון.

      אני בטוח שבשנת 1878 היו הרבה יותר ציפורים ומיני ציפורים באזור פתח תקוה מאשר היום…

      תודה ושבת נעימה ורגועה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: