הבלדה (והסיפור לשבת) על משה יואל סלומון

ובכן סיפורינו מתחיל, ובכן סיפורינו מתחיל בבית קטן בפינת רחוב מזא"ה ורחוב למה.

סליחה – זה סיפור אחר ובלדה אחרת.

הסיפור שלנו לא מתחיל בתל אביב (שם כידוע שוכן רחוב מזא"ה), אלא בשכנתה יפו, עוד לפני שתל אביב הוקמה – בשנת תרל"ח (1878 למניינם) – כשמזא"ה המקורי היה כבן 20 שנה בלבד.

היה זה בוקר לח. זקני צפת כבר אז לא זכרו בוקר לח שכזה,אך בכל זאת הם שלחו את בניהם הצעירים יותר לבציר הענבים. כלומר אם היו להם כרמים – מה שלא סביר, כי הישוב בצפת ובירושלים התבסס על לימוד תורה ונדבות מחו"ל (רוב העובדים בכלל והחקלאים  בפרט היו אז ערבים והם לא קראו לשוויון בנטל).

למרות הבוקר הלח, יצאו מיפו על סוסים חמישה רוכבים.

יש להניח שאם הם היו בצפת הם היו נמנעים מלצאת בגלל הלחות. כמו כן יש להניח שאם לא היו להם סוסים הם לא היו רוכבים אלא הולכים ברגל (אלא אם היו להם חמורים, פרדות, אופניים או אופנועים. גם חד אופן היה יכול להתאים לרכיבה).

שמות הרוכבים היו שמות יהודים גלותיים: שטמפפר, גוטמן, זרח ברנט, יואל משה סלומון וד"ר מזרקי.

מעניין לציין כי ד"ר מזרקי היה רופא יווני – כנראה לא יהודי – שגר ביפו. לכן השם שלו היה גלותי אך לא בהכרח יהודי.

עוד מעניין כי רק לשניים מארבעת הלא-דוקטורים שבחבורה היו שמות פרטיים. אבל לאחד מהם היו שני שמות, כך שרק שם פרטי אחד היה חסר.

כזכור לכולם משה יואל סלומון נשא איתו חרב. לא ברור מדוע הוא עשה זאת. סביר להניח שהחבורה חששה מאיומים, אבל לשם כך היה עדיף שהיו לוקחים להם מלווים חמושים בנשק חם. לכן המסקנה שלי היא כי מר סלומון רצה לחזק את הביטחון העצמי שלו ואולי של החבורה כולה. טוב שהוא לא היה צריך להשתמש בחרב כי זה היה עלול להיות קצת מסוכן…

בקיצור החבורה רכבה לה בבוקר שהיה יכול להיות פסטורלי לולא הלחות. הם רכבו לאורך הירקון (שעדיין לא היה מזוהם ומסריח) ושמעו ממיטב שירי הרוח בליווי קני הסוף.

אבל מעבר ללחות היה עוד דבר  שהפריע להם – הציפורים לא צייצו.

אדם ממוצע אולי היה מסתפק בשירת הרוח, אבל ד"ר מזרקי רצה לשמוע גם את שירת הציפורים.

בימינו קשה להבין זאת, אבל בשנת תרל"ח עוד לא היו אייפוד, MP3, או נגן CD נייד. אפילו לא ווקמן ויותר מכך – גם לא טרנזיסטור.

לכן כשאנשים יצאו לטייל ורצו לשמוע קצת מוזיקה הם יכלו לבחור בין שירת הרוח לשירת הציפורים (אם כי הפנקיסטים והאנרכיסטים נהנו מיללת התנים וצחוק הצבועים).

ד"ר מזרקי היה ללא ספק מאלה שהעדיפו את שירת הציפורים על שירת הרוח.

אבל הוא לא כל כך רצה להודות בכך שמדובר בהעדפה אמנותית פשוטה מכיוון שנחשב לאדם רציונלי ומדעי. לכן הוא טען שהיעדר הציפורים הוא סימן לקדחת השולטת באזור. טיעון קצת מוזר לטעמי מכיוון שקשה לי להאמין שיתושי האנופלס הצליחו להכחיד את כל הציפורים באזור, אבל החברים שלא היו מדענים קנו את הטענה ומיהרו לחזור ליפו.

פרט למשה יואל סלומון. אתם מבינים? הוא עדיין לא ניסה את החרב שלו  ולכן לא רצה לחזור.

בהחלט ייתכן שהוא רצה לנסות לצוד ציפורים באמצעות החרב ומאוד התאכזב מחסרונן, על כן החליט להישאר במקום ולחכות לבואן.

כאן הסיפור מתפצל לשתיים: בעולם הפנטזיה (של חובבי הטבע) נענש סלומון על מזימותיו הרעות והפך בעצמו לציפור, כדי שיבין את סבל הציפורים כשצדים אותן (בחרב).

במציאות הוא התעקש להקים מושבה במקום – עם ציפורים או בלעדיהן.

בסופו של דבר, בשתי הגרסאות, קמה במקום המושבה הפורחת פתח-תקווה שבה תמיד נשמע ציוץ ציפורים (רק שבימינו קשה לפעמים לשמוע אותן בגלל צפירות הנהגים).

מוסר השכל:  במקום שציפורים לא מצייצות בו אין צורך בחרב

שבת שלום!

הרשומה מוקדשת לאבי, תושב פתח תקווה (שבדומה ליואל משה סלומון הגיע לשם מירושלים)

הבהרה: אין בכוונתי לזלזל במישהו ממקימי פתח תקווה או ביוצרי או מבצעי השיר המקסים שבהשראתו נכתבה הרשומה, אבל חלק מהמילים לא נראות לי הגיוניות

והרשומה המומלצת היא – כחלון הינבוט – בבלוג של עננת