הטירונות שלי

מדור השרביט החם מציע לנו לכתוב על זיכרונות מהטירונות.

אני הייתי עתודאי ומן הסתם ממש לא קרבי. רוב העתודאים צפויים לשרת בצבא במשרד ובימינו הם עוברים טירונות רובאי 02 שהיא הטירונות המקובלת למי שאינו מיועד להיות קרבי, אבל בזמני לצה"ל הייתה השקפה אחרת לגבי עתודאים והטירונות הייתה טירונות רובאי 03 – זהה לטירונות של לוחמי שריון ותותחנים או בקיצור מי שמיועד להיות קרבי אבל לא חי"ר.

הטירונות נמשכה 7 שבועות אבל ההרגשה הייתה שהיא הרבה יותר ארוכה… בתור התחלה, המיקום: הטירונות נערכה במחנה דותן שהיה אז בלב השומרון מרחק יריקה משום מקום, אבל לא רחוק מג'נין.

הבעיה העיקרית בטירונות הזאת הייתה היחס של המפקדים. באותם ימים "טרטורים" היו דבר שבשגרה והמפקדים שלנו נהנו מאוד לטרטר אותנו (או שלפחות כך זה היה נראה). קיבלנו מסדרים באמצע הלילה, סידור המיטות מחדש ברחבה שמול האוהלים ואז שוב סידור שלהם בתוך האוהלים ושפע ריצות עם קיטבג ברחבי הבסיס.

ציינתי אוהלים – גרנו באוהלים גדולים (נדמה לי שבערך 20 איש באוהל אבל אולי אני מגזים), כמובן ללא אוורור, מיזוג או חימום. הטירונות התחילה באוגוסט והזענו מאוד באוהלים והסתיימה באוקטובר אז כבר היה לנו קר שם.

האוכל היה גרוע באופן יוצא דופן גם במושגים של הצבא. הרבה פעמים הלחם היה עם עובש, כמויות האוכל היו קטנות והטעם היה… צבאי. ראיתי יותר מפעם חולדות מסתובבות סביב המטבח באור יום, אני די בטוח שהן היו גם בתוך המטבח. באופן מפתיע יצאתי מהטירונות הזאת בריא. דיזנטריה קשה חטפתי דווקא בקורס מ"כים שנה אחר כך.

אבל לא הכל היה רע. מכיוון שזאת הייתה טירונות עתודאים, הרמה של רוב הטירונים הייתה יחסית גבוהה והסתדרתי עם האנשים שם שאת חלקם הכרתי מהלימודים (הטירונות הייתה בחופש שבין שנה א' לשנה ב').
הרגשנו גם יותר בוגרים ויותר חכמים מהמפקדים שלנו (בוודאות היינו קצת יותר מבוגרים מרובם). אני זוכר טרטור אחד שבו המפקד הפיל אבן לאדמה ודרש מאיתנו לבצע פזצט"א (או במילים אחרות פשוט להפיל את עצמנו לאדמה) לפני שהאבן פוגעת בקרקע. בשלב מסוים הוא אמר: "כעת אני אזרוק אבן גדולה יותר, כך שהיא תיפול מהר יותר…". מיד עצרנו אותו והסברנו לו שזה לא נכון והמהירות זהה. לזכותו יש לציין שהוא התעניין מאוד בכך ובמקום טרטור קיבלנו (כלומר המפקד קיבל) שיעור פיזיקה.

והכי חשוב – ידעתי שאחרי שבעה שבועות אסיים את הטירונות ואחזור לחיים הרגילים שלי באוניברסיטה ולכן השתדלתי לא לקחת יותר מדי ללב את הטרטורים ואת הקשיים. מפעם לפעם המפקדים איימו עלינו בהארכת הטירונות או בכך שמי שלא יצליח יצטרך לעבור טירונות חוזרת אבל כולנו ידענו שאלה איומים ריקים מתוכן.

 בדיעבד אולי זה לא היה יותר מדי חיובי – כשהגעתי לקורס קצינים שנתיים אחר כך ידעתי שאני לא בהכרח אצליח בקורס ולכן השתדלתי יותר והייתה לי מוטיבציה להצליח – מה שגרם לכל החוויה להיות חיובית יותר או פחות שלילית (אם כי בכל מקרה השוואה בין טירונות לקורס קצינים היא בערך כמו השוואה בין גן ילדים לאוניברסיטה…)

סיימתי את הטירונות בהצלחה כמובן והמשכתי בדרכי אבל למרות שעברו כבר כמעט 39 שנים מאז אני עוד זוכר אותה לרעה. אני זוכר גם שלפני כמה שנים חלמתי שהצבא רוצה לשלוח אותי שוב לטירונות ואני מחיתי, כעסתי וחששתי כי הרגשתי שזה לא ממש בשבילי…

והרשומה המומלצת היא – מִשוּט בארץ: חברים כותבים, בית בעזה, פריפריה, מחסן, רכושנות – בבלוג של דוד אסף

הנושא החם – תמונות המבטאות אתכם או את שהייתם בעברכם

מדור הנושא החם מספר על טרנד חביב בטיקטוק שמתבטא בעובדה שאנשים מצלמים סרטונים ובהם הם מבטאים את מי שהם או מי שהיו בעברם. המדור מציע השבוע  לכתוב בנושא זה פוסט – מילולי, צילומי (סטילס או וידאו קצר), או צירוף.

אני אולי לא לגמרי מבין את הכוונה פה אבל נראה לי שזה נושא די פתוח יחסית. החלטתי לנסות לספר קצת על עצמי, בליווי כמה תמונות (רובן מהרשת ולא שלי). אולי אצליח להבין יותר טוב מי אני או מי הייתי.

החלטות לחוד ומציאות לחוד… אחרי 650 מילים ו-6 תמונות הגעתי לגיל 21 🙂
אז שינית את ההחלטה שלי ואספר על עצמי פחות בפירוט וללא תמונות.

כשנולדתי ב-1967 המשפחה הייתה דתית. אבא שלי נולד למשפחה חרדית, אמא למשפחה מסורתית. מידת הדתיות של המשפחה ירדה לאיטה עד שבשלב מסוים אפשר היה לומר שאנחנו "מסורתיים" ולא "דתיים".
בכיתות א-י' למדתי בבתי ספר דתיים וכתוצאה מכך אני חושב שאני מכיר את הדת היהודית טוב יותר מהממוצע לאתאיסט חילוני.

בכיתה ח' הייתי צריך להחליט לאיזה תיכון אני הולך. ההורים כיוונו אותי ואת אחיי ואחיותיי (אני האמצעי מבין חמישה) ללמוד בתיכון "מקצועי". מסיבות לא לגמרי ברורות קסם לי ללמוד מחשבים. לא לגמרי ידעתי מה המשמעות של זה אבל זה היה נשמע לי מתאים.

יצא שכבר כ-42 שנים ברציפות אני עוסק במחשבים…
כמובן שיש תחומים רבים ושונים במחשבים וגם אצלי תחומי העיסוק השתנו במהלך השנים, אבל לפעמים אני מוצא את עצמי מקנא במי שהצליח לעסוק גם בדברים אחרים לפני, אחרי או במקביל למחשבים.

 אגב עתודה, שירתתי בסדיר 6.5 שנים, השתחררתי בדרגת סרן ועשיתי מילואים עוד כ-20 שנה. השתחררתי ממילואים בדרגת רס"נ ולמרות שלא ממש אהבתי את המילואים לפעמים אני קצת מתגעגע.

אני בזוגיות עם עננת כבר 34 שנים, מתוכם אנחנו נשואים קצת יותר מ-30 שנה. בזכותה יש לנו בבית חתולים חלק גדול מאוד מ-34 השנים האלה. אני אוהב גם כלבים, אבל תמיד יש לנו רק חתולים.

ב-1997 עננת ואני נסענו ל- RELOCATION   בארה"ב לעבודה על באג 2000. גרנו שם כשנתיים וחצי, מתוכן שנה באולבני ניו-יורק ושאר הזמן בארלינגטון וירג'יניה.  הייתה תקופה מאוד מעשירה במהלכה טיילנו הרבה, נחשפנו לתרבות אחרת ושיפרתי את האנגלית שלי. בזכות התקופה הזאת אני יודע לבטא את שם המדינה מסצו'סטס אותו לא הצלחתי לבטא קודם לכן…

מארה"ב חזרנו לארץ קצת יותר אנשים ממה שיצאנו – הבת שלנו נולדה שם. בארץ נולד הבן.
מאז שחזרנו מארה"ב אנחנו גרים בכפר סבא ודי אוהבים את העיר. לפני הנסיעה לשם הספקתי לגור בפרדס כץ (עד גיל 3…), בת ים, ירושלים, בני ברק, גבעתיים, רמת גן ומודיעין.

ב-15 השנים הראשונות אחרי שחזרנו מארה"ב עבדתי בכמה חברות הייטק שעבדו בעיקר מול לקוחות בחו"ל. בתקופה הזאת נסעתי לא מעט לחו"ל במסגרת העבודה והספקתי לבקר בין היתר בארה"ב, קנדה, שוויץ, גרמניה, ספרד, הולנד, אנגליה, סינגפור ודרום קוריאה.
הספק מרשים בהתחשב בכך שכשטסנו לארה"ב זאת הייתה המדינה השלישית בה ביקרתי אי פעם.

אבל מאז 2015 אני עובד בחברה שכל עסקיה בישראל בלבד ונסיעות העסקים שלי הן רק לתל-אביב.

מה עוד? אני אוהב לקרוא (הספר שאני קורא כרגע הוא the eye of the world – הספר הראשון בסדרת "כישור הזמן"), במוזיקה אני אוהב בעיקר רוק קלאסי ובעיקר את דיוויד בואי (אבל עוד רבים אחרים) ואני אוהב את המשפחה שלי.

יש עוד הרבה דברים שאני יכול לספר על עצמי, אבל אסתפק בזה. מי שקורא בבלוג שלי ודאי נתקל בעוד מידע (בעיקר ברשומות של הנושא החם…)

והרשומה המומלצת היא  – תמונות המבטאות אתכם או שהייתם בעברכם – בבלוג של adiad

מקום לדאגה

באמצע הדרום ובסוף המערב
יש מקום שבעונה מלא פרחי בר
מקום קטן, עלוב ומשוגע
מקום רחוק, מקום מלא דאגה

לא יודעים שם מה יקרה
וכל הזמן חושבים על מה שקרה
הצבא שם יושב ורואה
ומנסה לשמור על כל מי שלא נפגע

אסור להפקיר את יושבי העוטף
אסור להפקיר את יושבי העוטף
אנחנו מודאגים מודאגים נורא

בקצה הצפון ובסוף מערב
יש מקום רחוק מלא פרחי בר
מקום קטן, עלוב ומשוגע,
מקום רחוק, מקום מלא דאגה

גם שם לא יודעים מה יקרה
אבל יודעים טוב מה קורה עכשיו
גם שם הצבא יושב ורואה
ומנסה לשמור על מי שנשאר

אסור לשכוח את תושבי הצפון
אסור לשכוח את תושבי הצפון
אנחנו מודאגים מודאגים נורא


במרכז הארץ וקצת במזרח
יש מקום מלא בח"כים וחברי ממשלה
מקום בו כמעט כל אחד עלוב ומשוגע
מקום קרוב, מקום מלא דאגה

חושבים שם איך לשמור על השלטון
ואיך להסיר אחריות ממה שקרה
ואני יושב ורואה
ולא מאמין שזה מה שביבי ברא

אסור לתת להם להמשיך לשלוט
אסור לתת להם להמשיך לשלוט
אני מודאג, מודאג נורא

מוסר השכל:   אני מודאג נורא

שבת שלום וסוף שבוע רגוע!

תודה  ליהונתן גפן שכתב את השיר המקורי ולמתי כספי שהלחין ושר

והרשומה המומלצת היא – 101 ימים – בבלוג של עננת (כבר יותר מ-101 ימים…)

הנושא החם – מלחמת חרבות ברזל

מדור הנושא החם מבקש מאתנו לשתף רגשות, תחושות ומחשבות בקשר למלחמה הנוכחית הנקראת רשמית "חרבות ברזל" אבל ידועה יותר בשם "מלחמת שמחת תורה".

כל הכבוד לטליק שהציע את הנושא. אני לא הייתי מסוגל (ואכן לא עשיתי זאת).

כמו הרבה אנשים במדינה התעוררנו בשבת של שמחת תורה מאזעקות בשש וחצי. יצאנו לחדר המדרגות (גרים בקומה 7 ללא ממ"ד) ופגשנו שכנים מבולבלים וחרדים.

אבל אף אחד לא הצליח לשער את גודל האסון. וברור שכך כי האסון הזה הוא בלתי נתפש וגם אחרי שראיתי את התמונות (הפחות קשות) ושמעתי את העדויות עדיין קשה לי להאמין שדבר כזה נורא קרה באמת במדינה שלנו.

אני זוכר שראיתי בבוקר יום שבת סרטון המראה את מחבלי החמאס בשדרות ולא האמנתי למראה עיניי. הבנתי שזה לא מזויף אבל לא האמנתי שדבר כזה יכול לקרות במדינה שלנו.

כמה ימים הייתי מאוד מוטרד בשאלה איפה היה הצבא, איפה היה חיל האוויר, איך לא עצרו אותם מיד בגדר.

אחרי שקראתי עוד ועוד סיפורים ועדויות אני נוטה יותר להבין שהצבא (כולל חיל האוויר) כן הגיבו מהר, אבל לא היו מספיק כוחות כדי להתמודד עם כמות המחבלים העצומה שחדרה לישראל.

קראתי הרבה סיפורי גבורה מדהימים. אפילו אם הם מוגזמים ורק חלק קטן מהם נכון זה עדיין מדהים.

ללא ספק היה פה כישלון מודיעיני ענק.

אבל מה עם הממשלה שלנו? בהתחלה לפחות היא לא ממש תפקדה. גם כעת התפקוד לא מדהים לדעתי. אולי זה קשור לאמון המועט עד לא קיים שיש לי בנתניהו אבל בימים אלה נראה שיש יותר שותפים לדעתי על ראש הממשלה הנצחי שלנו, מר ביטחון המושלם שלא עשה מספיק ולא מדבר מספיק או לפחות לא לעניין. למה אנחנו צריכים לשמוע נאומים מרגשים מנשיא ארה"ב וראש עיריית ניו יורק ולא מהמנהיגות שלנו?

הייתי רק ילד קטן (בן 6) במלחמת יום כיפור ואני לא יודע לומר אם ההנהגה הייתה אז מוצלחת יותר (שמעתי לא מעט עדויות שלא ממש) אבל אני בטוח שבעידן הנוכחי – "עידן המידע" אנחנו אמורים לשמוע יותר מהצד שלנו. שמעתי שבנט עושה הסברה לא רעה, לא שמעתי הרבה על מסבירים רשמיים.

אולי הציפיות שלי מוגזמות, אבל הן קיימות…

לפחות שרת ההסברה שלנו התפטרה… מקווה שעוד כמה שרים ילכו בעקבותיה. אני לא אופטימי בנושא הזה.

אני די משוכנע שנתניהו לא יתפטר מיוזמתו. הוא כנראה מאמין שתפקיד ראש הממשלה הוא שלו לנצח (זוכרים שבזמן ממשלת בנט-לפיד חברי הליכוד המשיכו בעקשנות לקרוא לנתניהו "ראש הממשלה"?)

ויותר מההנהגה הלא מוצלחת שלנו אני נחרד מהתבטאויות של כמה ממעריציה העיוורים – זה שטען ששקמה ברסלר היא דעאש, זה שאמר שחטופות בעזה הן מהמפגינים בקפלן וכעת הן נהנות מסקס פרוע בעזה, כל אלה שמאשימים את "השמאל" בטרגדיה הנוראית וכל שאר שטופי המוח שממשיכים להסית ולשסע את החברה הישראלית בחלוקה ברורה של  "בעד ביבי" או נגדו.

מה יקרה הלאה? אני באמת לא יודע. כמו לכולם גם לי יש חרדות. אני כותב את הרשומה בשבת בערב ואולי עד שהיא תפורסם בראשון בבוקר יהיו התפתחויות משמעותיות. אולי לא. אני מקווה שאם יהיו הן יהיו לטובתנו.

נקווה לטוב.

שבוע רגוע לכולנו ובשורות טובות.

והרשומה המומלצת היא  – מלחמה – שלב ההיערכות – בבלוג "עמדת תצפית"

הנושא החם – לאן תרצו לטוס?

במדור השרביט החם  הוצע לנו לכתוב לאן אנו רוצים לטוס, אבל הניסוח בסופו של דבר היה יותר מתחכם:

לאן הייתם רוצים לטוס, מדוע עדיין לא טסתם לשם ומתי אתם חושבים שבאמת תטוסו לשם?

אתחיל דווקא במקומות אליהם כן טסתי, או אולי עוד קודם לכן:

עד גיל 25 לא יצאתי מהארץ מעולם. חופשות בחו"ל נראו כמו מנהג של אנשים עשירים ובוודאי לא של המשפחה שלי. ככל הזכור לי גם לא הרגשתי שזה משהו שחסר לי – לא היו מקומות אליהם באמת רציתי לטוס.

אני זוכר שמתישהו אחרי שכבר הכרתי את עננת ראיתי איתה תמונה של עץ סקויה ענק ואמרתי לה שהייתי רוצה לטוס לראות כזה מראה בטבע. זאת הייתה הפעם הראשונה בה  באמת חשבתי שאני רוצה לטוס לחו"ל…

אבל הטיסה הראשונה שלי לחו"ל לא הייתה למקום שאני בחרתי – בגיל 25 בערך הוצע לי לטוס לקורס ב- IBM  בלונדון על חשבון הצבא (הייתי בקבע). כמובן שהסכמתי. לא התכוננתי כמו שצריך ולא ניצלתי את ההזדמנות לביקור במקומות תיירותיים… הייתי חמישה ימים בלונדון שאת רובם ביליתי בלימודים אבל הספקתי לראות קצת מהעיר (בעיקר בשעות הערב) וזאת הייתה חוויה מאוד מיוחדת.

כשנה וחצי לאחר מכן, יצאתי לחופשה הראשונה בחיי בחו"ל. מיד לאחר שהתחתנו עננת ואני טסנו לירח דבש של שבועיים בלונדון (חזרתי למקום מוכר…) ובסקוטלנד. זאת הייתה חופשה של תפרנים – גרנו בחדרי אירוח זולים, נסענו בתחבורה ציבורית ואכלנו בעיקר אוכל מהיר, אבל מאוד נהנינו.
אחרי שבוע בלונדון נסענו באוטובוס לילה לאדינבורו ומשם לקחנו טיולים מאורגנים באוטובוס לכמה מקומות בסקוטלנד כולל לוך נס כמובן.

אחרי כשנה נוספת טסנו שוב לחו"ל… ביוזמת עננת טסנו לסנטוריני ואתונה. גם שם עדיין היינו תפרנים (למשל לא הזמנו מקומות לינה מראש אלא חיפשנו מקום זול כשהגענו) וגם שם נהנינו מאוד (פרט לזיהום האוויר הנוראי שהיה באתונה).

ואחרי עוד שנתיים בערך טסנו ל-relocation בארה"ב… כך יצא שהטיסה הרביעית בחיי לחו"ל הייתה לשנתיים וחצי בארה"ב. (כמובן שבשנתיים וחצי האלה חזרנו לביקורים בארץ).

גרנו שנה באלבני ניו יורק ושנה וחצי בארלינגטון וירג'יניה וטיילנו הרבה בארה"ב – ברכב ובטיסות. בין השאר ביקרנו במנהטן (כמובן), בוסטון, מפלי הניאגרה, וושינגטון די.סי, סן פרנסיסקו, הגראנד קניון, פארק ציון, יוסמיטי ועוד ועוד… הטיול הגדול ביותר שלנו ולמקום שעד היום נראה לי המדהים ביותר שהייתי בו היה לפארק ילוסטון.

אחרי שחזרנו לארץ התחלתי בתקופה של נסיעות עבודה רבות לחו"ל. טסתי בין השאר ללונדון, ניו יורק, ציריך, ג'נבה, פרנקפורט, שטוטגארט, סינגפור, דרום קוריאה, קוויבק סיטי , אמסטרדם, דנמרק, אוטרכט ומדריד. בחלק גדול מהמקומות האלה הייתי יותר מפעם אחת (באמסטרדם למשל ביקרתי שמונה פעמים בשנה אחת – פעמיים מהן רק ליום אחד). היה מעניין אבל כמובן לא ראיתי יותר מדי מהמקומות בהם ביקרתי. כמו בנסיעה הראשונה שלי ראיתי בעיקר מלונות ומשרדים ואת הערים ראיתי רק בשעות הערב. בחלק מהמקרים (בעיקר בקנדה ודרום קוריאה) הנסיעות כללו גם סוף שבוע כך שהיה לי קצת זמן לטייל אבל עדיין לא ראיתי יותר מדי.

כל עוד הילדים היו קטנים היה לנו קשה לנסוע סתם כך לחופשה בחו"ל. פעמיים הפקדנו את הילדים אצל סבתא (תודה סבתא!) ונסענו לחופשות קצרות במקומות בהם באמת רציתי לבקר – פעם אחת בפריז ובפעם השנייה ברומא.

כשהילדים גדלו התחלנו לנסוע איתם לחופשות בחו"ל. בפעם הראשונה זאת הייתה מעין נסיעת מבחן לתורכיה. בפעם השנייה באופן מפתיע גם לתורכיה… (מטעם העבודה של עננת).

אבל במשך השנים ביקרנו איתם בעוד מקומות בעולם – לברצלונה (הצטרפנו לטיול בר מצווה של אחיין שלי), לארצות הברית – שם היינו איתם שלוש פעמים – בפעם הראשונה בקליפורניה שם סוף סוף זכיתי לראות את עצי הסקויה בטבע (הם באמת מאוד מרשימים), בפעם השנייה בחוף המזרחי לטיול בת מצווה /שורשים של הבת ובפעם השלישית לפלורידה לטיול בר מצווה של הבן (מעבר לדיסניוורלד ויוניברסל טיילנו בעוד הרבה מקומות כולל פארק האוורגליידס שורץ היתושים).

חוץ מזה טיילנו איתם בלונדון, פראג, אמסטרדם, רומא, טוסקנה וברלין.

כל המקומות האלה (פרט לתורכיה…) היו מקומות שרציתי לבקר בהם ושמחתי מאוד לעשות זאת.

אבל (וסוף סוף אני באמת מגיע לנושא) יש לא מעט מקומות שהייתי רוצה לבקר בהם וזה עדיין לא קרה. כפי שציינתי במדור השרביט החם, אני רוצה לבקר באוסטרליה, אבל גם בניו זילנד (ואני רוצה להקדיש לכל אחד מהמקומות את הזמן הראוי לו). אני רוצה גם לבקר באלסקה (לפני הרבה שנים היה איזה תכנון עקרוני לזה שלא יצא אל הפועל) וביפן.

המשותף לכל המקומות האלה הוא שנדרש זמן יחסית ארוך כדי לבקר בהם ולכן כנראה עד היום לא תכננו חופשה כזאת.

אני מניח (ומקווה) שבסוף אגיע אליהם, אבל הסוף הזה עדיין לא נראה באופק. מקווה להגיע אליהם לפני שאצא לפנסיה… אולי פעם ארגיש שאני יכול להרשות לעצמי להקדיש את הזמן לטיולים כאלה.

יש גם כמה מקומות קרובים יותר שאשמח לבקר בהם וזה כנראה ייצא אל הפועל מהר יותר. בין המקומות האלה אני יכול להזכיר את וינה, בודפשט, ארצות יוגוסלביה לשעבר (קרואטיה, מונטנגרו, בוסניה…), קפריסין, אזורים נוספים ביוון (למשל מטאורה) ועוד.

יש גם שני מקומות קרובים יחסית שהייתי רוצה לבקר בהם אבל חושש מסיבות ביטחוניות – פטרה (אליה אולי עוד אגיע) והפירמידות במצרים (אליהן אני חושד שלא אגיע…)

וזהו בערך… שתהיה לי טיסה נעימה.

והרשומה המומלצת היא – לאן הייתם רוצים לטוס, מדוע עדיין לא טסתם לשם ומתי אתם חושבים שבאמת תטוסו לשם? – בבלוג של empiarti

הנושא החם – פעילות ספורטיבית (או גופנית)

במדור השרביט החם  הוצע לנו לכתוב על הפעילות הספורטיבית בה אנו עוסקים (או שלא).
מוזכר שם גם שידוע שכדי שהגוף יהיה בריא צריך להפעיל אותו.

באופן אישי (כמו לאחד מעורכי המדור) יש לי היסטוריה ארוכה של יחסי שנאה-פחד-תעוב-אהבה לנושא הפעילות הגופנית.

בילדותי השתתפתי כמובן בשיעורי התעמלות (או מאוחר יותר – חינוך גופני) בבית הספר. לא הייתי מוצלח בזה בלשון המעטה. זה תמיד היה המקצוע החלש שלי. הייתי ילד שמן ואיטי והאמת שזה לא כל כך הפריע לי.

אמנם אני זוכר שבילדותי המוקדמת שיחקתי תופסת כמו כולם, אבל בניגוד להרבה בנים אחרים מעולם לא שיחקתי כדורגל או כדורסל מרצוני החופשי.

הייתה תקופה די ארוכה שרכבתי על אופניים, אבל לא ראיתי בזה ספורט אלא אמצעי להגיע ממקום למקום או סתם לטייל קצת רחוק יותר ממה שיכולתי ברגל.

אני חושב שתקופה זאת הסתיימה קצת אחרי שעברנו לירושלים – אמנם המשכתי לרכב על אופניים שם (אני זוכר בבירור פעם אחת שרכבתי הביתה ממרכז העיר לשכונת רמות ועקפתי בפקק למבורגיני קונטאש שיורד עשיר הביא לארץ) אבל כנראה העליות והירידות קצת שברו אותי (אני זוכר בבירור פעם אחת שהתרסקתי עם האופניים בירידה תלולה…)

כשלמדתי באוניברסיטה  שיעורי ספורט לא היו חובה (לשמחתי אז) והפעילות הגופנית שלי די ירדה.

בטירונות ובקורס מ"כים סבלתי מכושר ירוד אבל זה לא ממש הפריע לי.

לקראת קורס קצינים – שאותו רציתי מאוד לעבור בהצלחה – התאמנתי במשך כמה שבועות. בעיקר יצאתי לריצות אבל עשיתי גם תרגילים נוספים כמו שכיבות סמיכה, כפיפות בטן ועליות מתח.

קורס קצינים היה התקופה בה הייתי בכושר הטוב בחיי. עדיין הרגשתי (והיו לי הוכחות) שאני פחות חזק ובכושר מהממוצע סביבי.

אחרי הקורס החל מדרון חלקלק. מאז ועד היום רוב הזמן אני יושב מול מחשב. פשוט יושב… זה לא מתכון מדהים לכושר טוב אבל זה מה שאני עושה למחייתי.

כשהייתי צעיר לא הרגשתי בבעיה כלשהי. איכשהו מעט הפעילות הגופנית שכן עשיתי (אני מניח שבעיקר טיולי סוף שבוע ובחלק מהשנים גם הליכה  מהמכונית למשרד ולהיפך) הספיקה לי להרגיש טוב עם עצמי.

ואז היה משבר – אני חושב שזה היה בסביבות 2010 –  התחילו לי כאבים שלא ידעתי מה מקורם. אחרי כמה בירורים התחלתי פיזיותרפיה מתאימה במהלכה הפיזיותרפיסטית המליצה לי על הליכה קבועה.

התחלתי לצאת להליכות ובשלב מסוים התחלתי לשלב בהן ריצה.

קטעי הריצה הלכו והתארכו ופתאום גיליתי שלראשונה בחיי אני נהנה לרוץ. אני מניח שזה קרה בגלל שלראשונה הריצה לא הייתה תחרותית אלא רצתי לבד בקצב שלי. הגעתי למצב בו יצאתי שלוש פעמים בשבוע לריצה של כ-4 ק"מ והייתי מאוד מרוצה מזה.

עד שמסיבה מסוימת הפסקתי. לא זוכר בוודאות מה היא הייתה. אולי הייתי חולה, אולי היו לי כאבים, אולי סתם היה חם מדי או קר מדי או שירד גשם. קל מאוד להפסיק שגרה של פעילות גופנית, קשה מאוד לחזור אליה.

כשניסיתי לחזור גיליתי שיש לי כאבי ברכיים כשאני רץ… אז חזרתי להליכות – פעמיים שלוש בשבוע הליכה של 6-7 ק"מ.

בשיא הקורונה,, כשרוב הזמן עבדתי מהבית, בחברה שלי הכריזו על אתגר צעדים – כל צוות יתעד את מספר הצעדים שכל חברי הצוות הולכים ביום. כמו הרבה דברים אחרים בחברה שלי לא משמעות האתגר לא הייתה ברורה – במיוחד שבכל צוות היה מספר שונה של חברים, בגילאים שונים. כמובן גם לא היה ממש פרס לצוות הזוכה, אבל נרתמנו לאתגר והתקנתי בטלפון אפליקציה לספירת צעדים.

בשנים האחרונות אני משתדל (ולרוב מצליח) לעמוד ביעד הצעדים שהאפליקציה קבעה לי (טוב, גם אני שותף): היעד הוא 6000 צעדים ליום (בשבילי בערך 4 ק"מ), עשרים דקות יומיות של הליכה מאומצת ו-150 דקות הליכה מאומצת בשבוע (כלומר למעשה בממוצע כ-22.5 דקות הליכה מאומצת ביום).

זאת הפעילות הגופנית העיקרית שאני עושה ואני משתדל להקפיד עליה גם כשאני מרגיש לא טוב או שחם או שקר או שיורד גשם… מקווה שזה עושה משהו (טוב).

והרשומה המומלצת היא – למדור השרביט החם – פעילות ספורטיבית – בבלוג של empiarti

בתמונה, סיכום ההליכות שלי ליום בו כתבתי את הרשומה:

הנושא החם – לאיזה גיל הייתם רוצים לחזור (אם בכלל)?

במדור השרביט החם  הוצע לנו לכתוב על השאלה המעניינת בכותרת. עורך המדור (שלא במקרה גילו כגילי) אמנם ציין שלא ניתן באמת לחזור להיות צעיר יותר, אבל כתרגיל מחשבתי הוא העלה את השאלה אם היינו רוצים להיות צעירים יותר ולמה.

זאת בהחלט שאלה מעניינת לדעתי. ראשית, אני חושב שכן הייתי שמח לחזור להיות צעיר יותר ויש לפחות ארבע סיבות לכך (אם לא יותר).

הסיבה הראשונה היא ענייני הבריאות. פעם הייתי אדם בריא… נכון, הייתי חולה מפעם לפעם, אבל באמת שלא הרבה ובדרך כלל לא במחלות רציניות.

עם התקדמות הגיל שלי אני נתקל יותר ויותר בבעיות רפואיות כאלה ואחרות ולומד להכיר יותר מדי טוב כל מיני רופאים ובדיקות.

שמעתי פעם רופא נחמד אומר שעד גיל 30 יש לנו אחריות יצרן ואחר כך אין לדעת…

אז הייתי שמח להחזיר את הגוף שלי לתקופת האחריות.

הסיבה השנייה היא הפחד מהזדקנות. לצערי אני רואה יותר ויותר על אנשים הקרובים לי וכאלה שפחות את השפעת ההזדקנות. זה ממש לא כיף להזדקן… והדרך היחידה הידועה לי להימנע מכך היא להפוך לצעיר יותר. בעצם יש עוד דרך, קלה יותר למימוש והיא להפסיק לחיות (כמו שלהקת the who הציעה בשירם המפורסם my generation – I hope I die before I get old) אבל את זה אני באמת לא רוצה.

הסיבה השלישית קרובה לשנייה (וגם לראשונה) והיא הרצון לחיות. ככל שאנחנו מזדקנים אנחנו מתקרבים למוות הבלתי נמנע. הפעם אצטט להקה אחרת – Pink Floyd שבשירם time  כתבו/שרו –

The sun is the same in a relative way

But you're older

Shorter of breath, and one day closer to death

והסיבה הרביעית לא קשורה ישירות לסיבות הקודמות והיא התחושה שהייתה לי כשהייתי צעיר שהעתיד שלי עדיין פתוח ואני יכול להספיק לעשות הרבה דברים שאני רוצה. איכשהו במהלך השנים איבדתי את התחושה הזאת ולמרות שאני עדיין לא כל כך מבוגר (בן 56) אני כבר באמת לא צעיר.

כעת, אחרי ששכנעתי את עצמי שאני רוצה להיות צעיר יותר, נותר רק להחליט בן כמה אני רוצה להיות.

מפעם לפעם אני טוען שהגיל הטוב בחיי היה גיל 30.
אני מניח שיש סיבות רבות לכך. קודם כל הייתי צעיר ובריא ( ועדיין תחת אחריות יצרן, אבל זה גם בעוד כמה גילאים) . מעבר לכך הייתי אחרי התואר, אחרי השרות הצבאי, נשוי באושר (ללא ילדים עדיין) והרגשתי שאני מצליח ואולי אפילו מוצלח. בנוסף בגיל 30 יצאתי ל- relocation בארה"ב עם עננת שהיה מבחינתי חוויה מאוד מוצלחת ופורייה (תרתי משמע).

כשאני חושב על כך, נראה לי שאשאר עם הגיל הזה.

בתור ילד וגם נער צעיר – עד גיל 15-16 בערך – נראה לי שהייתי שקוע מדי בלימודים ובלרצות את המורים וההורים.

בגיל 16-18 הרגשתי הרבה פעמים בודד.

בגיל 18-21 הייתי מבולבל מההווה והעתיד ולא ידעתי באמת מה אני רוצה.

בגיל 22-28 הייתי בצבא (כן, זאת לא חוויה שרבים חווים). תקופה שהיו בה הרבה דברים טובים, אבל לא הייתי רוצה לחזור אליה אחרי שסיימתי אותה.

אחר כך זה כבר קרוב ל-30…

אז סיכמתי – אני חוזר לגיל 30. מי שימצא דרך לעשות את זה מוזמן לשתף אותי בהקדם ויבוא על שכרו.

והרשומה המומלצת היא – סחלב הבלרינה – בבלוג של עננת

הנושא החם – חוויה משנה חיים בליווי פסקול מהתקופה

במדור השרביט החם הוצע לנו לכתוב על על חוויה שמשנה חיים שחווינו בעברנו ולצרף לה פסקול של התקופה.

אני לא באמת בטוח אם חוויתי חוויות משנות חיים ואם היה לי פסקול מתאים מהתקופה שליווה אותן… אבל מכיוון ששלוש הרשומות שקראתי בנושא היו על תקופת השרות הצבאי של הכותבים חשבתי מיד גם אני על השרות הצבאי שלי. לא על שש השנים בהן ביליתי בעיקר במשרד מול מחשב, אלא על התקופות של הטירונות, קורס המ"כים וקורס הקצינים בהם הייתי "באמת בצבא".

הזיכרון הראשון שעלה לי היה מהטירונות. הייתה לי טירונות לא נעימה… טרטורים, אוכל נוראי והרבה בלגן שדי דיכא אותי (הייתי אומר שזה ככה תמיד בטירונות, אבל מבני ובתי שמעתי דברים אחרים). יום אחד היינו אמורים לזרוק רימון חי במטווח. בזמן שחיכיתי לתורי ישבו לידינו כמה מהמ"כים ושמעו מוזיקה בטרנזיסטור או רדיוטייפ. מוזיקה הייתה מאוד חסרה לי בזמן הטירונות ולהפתעתי הם דוקא שמעו (כמובן במקרה) את אחד השירים האהובים עליי – STARMAN של דיוויד בואי. זה די עודד אותי.


ואני קופץ שנתיים קדימה לקורס קצינים… שם היחס היה הרבה יותר טוב חוץ מזה שלא נתנו לנו לישון. לילה אחד יצאנו למסע בסביבות הבסיס (מותר לגלות שזה באזור מצפה רמון…) ובאותו לילה היה מטר מטאורים מדהים. היפה ביותר שראיתי בחיי…
בזמן שהלכתי במסע הזה שקעתי כולי במראה הכוכבים הנופלים ובראשי התנגנה מוזיקה מתוך הקטעים האחרונים והמוזרים משהו של האלבום LOW (ניחשתם נכון – של דיוויד בואי…)
אני לא בטוח אם זה היה אחד הקטעים הבאים או שניהם אז אני משתף את שניהם לפי סדר הופעתם באלבום:

והרשומה המומלצת היא – פסקול משמעותי בתקופה של חיי – בבלוג של קנקן

הנושא החם – סיפורי שמות

במדור השרביט החם מוצע לנו הפעם לכתוב על הסיפור המיוחד (או הפחות מיוחד) מאחורי השם שלנו או של מישהו אחר. באופן לא מפתיע למי שהציע את הנושא יש שם זהה לשם שלי ולכך זה מחזק את הרצון שלי לכתוב.

כשנולדתי הוריי קראו לי מרדכי ראובן.

מרדכי על שם אבי סבי: במשפחה של אבי היה נהוג לקרוא לילדים על שמות קרובי משפחה שנפטרו וכך לא היה מסובך למצוא שמות לי, לאחיי ולאחיותיי. או שכן… הבנתי מהוריי שהופעלו עליהם לחצים לקרוא לילדים בשמות קרובי משפחה מסוימים.

אבל ראובן שנקראתי על שמו לא היה קרוב משפחה. הוא היה חייל בגרעין הנח"ל של אמא שלי. למרבה הצער הוא נהרג בתאונה. ההורים שלי נפגשו לראשונה כשאמי חזרה מהלוויה שלו – כך שאפשר לומר שהם התחתנו בזכותו של אותו ראובן.

מכיוון שכך הוריי החליטו לקרוא לבנם הבכור ראובן, אבל כשאחי הגדול נולד הופעל עליהם לחץ לקרוא לו בשם של אחד הסבים ז"ל. אחריו נולדה בת שלה הם לא קראו ראובן (באותה תקופה לא היה מקובל לתת לבנות שמות של בנים) ואז נולדתי אני. גם אני הייתי אמור להיקרא ראובן אבל שוב הופעל לחץ… ומכיוון שהיה סיכוי סביר (שלא התממש) שאהיה הבן האחרון של הוריי, הם החליטו לתת לי שני שמות: מרדכי ראובן.

אבל בעצם כל חיי קראו לי מוטי. תמיד ידעתי ששמי הרשמי הוא "מרדכי ראובן" אבל אף אחד לא קרא לי ככה.

כשהגעתי לגיל 16 והוצאתי תעודת זהות, החלפתי את השם רשמית ל"מוטי".

יש התוהים איך ההורים שלי קיבלו את זה. האמת היא שההורים שלי הציעו את הרעיון ואפילו מאוד עודדו אותי להחליף את השם.

כמובן שגם לכך יש סיבה: לאבא שלי גם יש שני שמות פרטיים. לצורך העניין נקרא לו בשמות הבדויים משה יאיר. אבל כשהוא נולד, השם שלו נרשם בטעות בתעודת הלידה כ"יאיר משה".

כך הוא חי בשם אחד במציאות ובשם אחר בתעודת הזהות (בערך כמוני).

בשנת 1973 הוריי החליטו לעברת את שם המשפחה שלנו. החלפנו את שם המשפחה הגלותי בשם עברי יפה ובאותה הזדמנות אבי החליט להחליף את סדר השמות שלו בתעודת הזהות כדי שהם יתאימו למציאות.

ואז הוא הלך למילואים. אחרי כמה ימים הגיעו שוטרים צבאיים הביתה לחפש אותו (אני זוכר היטב את השוטרים האלה…). מסתבר כי בעקבות החלפת השמות הוא נקרא למילואים פעמיים במקביל: פעם אחת כיאיר משה ושם המשפחה הישן ופעם שנייה כמשה יאיר ושם המשפחה החדש. אבל הוא התייצב רק פעם אחת…

זה גרם לטראומה קלה להורים שלי, שהחליטו ששני שמות פרטיים הם לא רעיון טוב.

כך קרה שהחלפתי את השם ל"מוטי". אני חושב שאני אחד הבודדים בעולם שזהו שמו הרשמי.

מה שכמובן לא שכנע את כולם: בצבא שיניתי את השם מ"מרדכי" ל"מוטי" לא פחות משלוש פעמים. עד היום אני מקבל מכתבים הממוענים ל"מרדכי" ויש גם אנשים המתעקשים לקרוא לי כך.

קצת אחרי גיל 16 החלטתי שאני לא מרוצה מהשם שלי. איך אפשר להיות מרוצה משם שאין לו משמעות?

משם ששני השירים שנכתבו עליו הם "מוטי, מוטי, מוטי – זה לא סתם בחור אידיוטי" ו-" יאללה לך הביתה מוטי"?

ברור שזהו לא שם רציני או מכובד.

בסביבות גיל 18-19 החלטתי לשנות את שמי (שוב). הבעיה הייתה שלא ידעתי לאיזה שם לשנות אותו. הייתה תקופה שחשבתי על השם "אדם" – כדי להוכיח (או ליצור רושם מוטעה) שאני בן אדם. (אני חושב שזה גם היה בהשפעת הספר "אדם בן כלב" שאותו קראתי ומאוד אהבתי באותה תקופה).

למרבה המזל לא עשיתי זאת כי קצת אחר כך פרץ לתודעה הציבורית הזמר "אדם" וממש לא הייתי רוצה להיות מזוהה איתו.

ונשארתי סתם מוטי.

אולי עשיתי טעות שהחלפתי את השם מ"מרדכי" ל"מוטי"? אני מניח שלא… מי היה קורא את הבלוג של "mordechayor"?

והרשומה המומלצת היא – השרביט החם – סיפור שמות אנקדוטאלי – בבלוג של קנקן

הנושא החם –  מהי תחפושת החלומות שלכם?

במדור השרביט החם הוצע לנו לכתוב על השאלה שבכותרת,  או ליתר דיוק –  לכתוב למה באמת הייתם רוצים להתחפש, אבל יכולים גם לכתוב למה באמת התחפשתם או תתחפשו ואם מדובר על תחפושת בעבר אפשר לכתוב כמה אהבתם או שנאתם אותה ולמה.

אז לכבוד פורים (שבמקרה חל היום) ולכבוד יום ההולדת של העורך (התורן) שהציע את הנושא הפעם (וגם הוא חל היום) החלטתי לחרוג ממנהגי ("ונהפוך הוא") ולכתוב לנושא החם (ואפילו לפרסם ביום שלישי!).



כמעט בכל חגי הפורים בחיי התחפשתי. זה יוצא כבר די הרבה תחפושות…

בתור ילד בדרך כלל התחפשתי באמצעות התחפושות שהיו בבית ובדרך כלל הורכבו מבגדים שאמי ז"ל תפרה ומאביזרים קנויים.

בהתחלה התחפשתי בעיקר לליצן, קאובוי ואינדיאני. זה היה נדוש אבל לרוב אהבתי את התחפושות האלה.

היו כמה תחפושות יותר מקוריות – להלן אלה הזכורות לי:

בכיתה ח' (אם אני לא טועה בשנה) התחפשתי לסמוראי. עיקר התחפושת הייתה חלוק (דמוי) משי שהיה לנו בבית וחרב סמוראים מרשימה שאחי הגדול יצר בשבילי מעץ. החרב עשתה את התחפושת (והיא עד היום אצלי בבית).

ב-1991 פורים נחגג בדיוק בסיומה של מלחמת המפרץ הראשונה. עננת ואני התחפשנו (לפי הצעתה) למלחמה ושלום. היא הייתה השלום (לבושה בלבן עם סמלי שלום) ואני הייתי המלחמה (לבוש בשחור עם כלי נשק).

שנה או שנתיים אחר כך עדיין הייתי בצבא והתחפשתי ל-"אזרח": לבשתי בגדים צבעוניים עם פאה צבעונית (של ליצן) ועננת איפרה אותי עם חיוך גדול. כמובן שרוב האנשים חשבו שהתחפשתי לליצן ואני שמחתי להסביר להם שהתחפשתי לאזרח – שיכול ללבוש בגדים צבעוניים ותמיד מחייך.

במקום העבודה הקודם שלי התחפשתי פעם אחת למגדת עתידות – לבשתי כל מיני סמרטוטים ומטפחות והחזקתי ביד כדור פלסטיק שקוף ששימש ככדור הבדולח שלי.

במקום העבודה הנוכחי שלי, בפורים הראשון (לפני שבע שנים) החלטתי ללכת על משהו פשוט אך בולט. לבשתי שמלה (של עננת) וחבשתי כובע כלשהו  (או אולי רק סרט לשיער הקצוץ שלי?) וזהו. פשוט מאוד ודורש רק קצת הכנות וקצת תעוזה. קיבלתי תגובות טובות…

זוכרים שהתחפשתי לאזרח? (איך תשכחו? זה היה רק לפני כמה משפטים!) אז לפני שלוש שנים (או ארבע?) סגרתי מעגל (סוג של) ולכבוד פורים בעבודה לבשתי את המדים שלי מהקבע. הרבה חשבו שהתחפשתי לחייל, אבל הסברתי בשמחה שהתחפשתי לעצמי לפני 25 שנה…
החלק המשמח באמת בתחפושת הזאת היה שהמדים שלי עדיין עלו עליי (אם כי המכנסיים לחצו).

השנה חשבתי קצת לחזור על עצמי – ללבוש הפעם מדי ב' ולהתחפש למילואמניק  (או אולי להתלבש רגיל ולטעון שהתחפשתי למילואמניק שמסרב לעשות מילואים, ברוח ימים אלה), אבל ברגע האחרון הוכרזה בעבודה תחרות "פורים מהסרטים" בה הוצע לנו להתחפש לדמויות מסרטים. אחרי לא מעט דיונים הוחלט בצוות שלי שנתחפש לדמויות מהסרט מדגסקר. אני התחפשתי לאחד הפינגווינים (בעצם היו לנו 6 פינגווינים, קצת יותר מאשר בסרט, אבל עבר הרבה זמן מאז לכן סביר שהתרבו).

והנה לקינוח תמונה טרייה שלי מיום ראשון השבוע:

פורים שמח לכולם!


והרשומה המומלצת היא – פורים 2022 – הקרקס של משפחת אייזנמן –  בבלוג של טל אייזנמן (שיודע להתחפש יותר טוב ממני)