מדור השרביט החם מציע לנו לכתוב על זיכרונות מהטירונות.
אני הייתי עתודאי ומן הסתם ממש לא קרבי. רוב העתודאים צפויים לשרת בצבא במשרד ובימינו הם עוברים טירונות רובאי 02 שהיא הטירונות המקובלת למי שאינו מיועד להיות קרבי, אבל בזמני לצה"ל הייתה השקפה אחרת לגבי עתודאים והטירונות הייתה טירונות רובאי 03 – זהה לטירונות של לוחמי שריון ותותחנים או בקיצור מי שמיועד להיות קרבי אבל לא חי"ר.
הטירונות נמשכה 7 שבועות אבל ההרגשה הייתה שהיא הרבה יותר ארוכה… בתור התחלה, המיקום: הטירונות נערכה במחנה דותן שהיה אז בלב השומרון מרחק יריקה משום מקום, אבל לא רחוק מג'נין.
הבעיה העיקרית בטירונות הזאת הייתה היחס של המפקדים. באותם ימים "טרטורים" היו דבר שבשגרה והמפקדים שלנו נהנו מאוד לטרטר אותנו (או שלפחות כך זה היה נראה). קיבלנו מסדרים באמצע הלילה, סידור המיטות מחדש ברחבה שמול האוהלים ואז שוב סידור שלהם בתוך האוהלים ושפע ריצות עם קיטבג ברחבי הבסיס.
ציינתי אוהלים – גרנו באוהלים גדולים (נדמה לי שבערך 20 איש באוהל אבל אולי אני מגזים), כמובן ללא אוורור, מיזוג או חימום. הטירונות התחילה באוגוסט והזענו מאוד באוהלים והסתיימה באוקטובר אז כבר היה לנו קר שם.
האוכל היה גרוע באופן יוצא דופן גם במושגים של הצבא. הרבה פעמים הלחם היה עם עובש, כמויות האוכל היו קטנות והטעם היה… צבאי. ראיתי יותר מפעם חולדות מסתובבות סביב המטבח באור יום, אני די בטוח שהן היו גם בתוך המטבח. באופן מפתיע יצאתי מהטירונות הזאת בריא. דיזנטריה קשה חטפתי דווקא בקורס מ"כים שנה אחר כך.
אבל לא הכל היה רע. מכיוון שזאת הייתה טירונות עתודאים, הרמה של רוב הטירונים הייתה יחסית גבוהה והסתדרתי עם האנשים שם שאת חלקם הכרתי מהלימודים (הטירונות הייתה בחופש שבין שנה א' לשנה ב').
הרגשנו גם יותר בוגרים ויותר חכמים מהמפקדים שלנו (בוודאות היינו קצת יותר מבוגרים מרובם). אני זוכר טרטור אחד שבו המפקד הפיל אבן לאדמה ודרש מאיתנו לבצע פזצט"א (או במילים אחרות פשוט להפיל את עצמנו לאדמה) לפני שהאבן פוגעת בקרקע. בשלב מסוים הוא אמר: "כעת אני אזרוק אבן גדולה יותר, כך שהיא תיפול מהר יותר…". מיד עצרנו אותו והסברנו לו שזה לא נכון והמהירות זהה. לזכותו יש לציין שהוא התעניין מאוד בכך ובמקום טרטור קיבלנו (כלומר המפקד קיבל) שיעור פיזיקה.
והכי חשוב – ידעתי שאחרי שבעה שבועות אסיים את הטירונות ואחזור לחיים הרגילים שלי באוניברסיטה ולכן השתדלתי לא לקחת יותר מדי ללב את הטרטורים ואת הקשיים. מפעם לפעם המפקדים איימו עלינו בהארכת הטירונות או בכך שמי שלא יצליח יצטרך לעבור טירונות חוזרת אבל כולנו ידענו שאלה איומים ריקים מתוכן.
בדיעבד אולי זה לא היה יותר מדי חיובי – כשהגעתי לקורס קצינים שנתיים אחר כך ידעתי שאני לא בהכרח אצליח בקורס ולכן השתדלתי יותר והייתה לי מוטיבציה להצליח – מה שגרם לכל החוויה להיות חיובית יותר או פחות שלילית (אם כי בכל מקרה השוואה בין טירונות לקורס קצינים היא בערך כמו השוואה בין גן ילדים לאוניברסיטה…)
סיימתי את הטירונות בהצלחה כמובן והמשכתי בדרכי אבל למרות שעברו כבר כמעט 39 שנים מאז אני עוד זוכר אותה לרעה. אני זוכר גם שלפני כמה שנים חלמתי שהצבא רוצה לשלוח אותי שוב לטירונות ואני מחיתי, כעסתי וחששתי כי הרגשתי שזה לא ממש בשבילי…
והרשומה המומלצת היא – מִשוּט בארץ: חברים כותבים, בית בעזה, פריפריה, מחסן, רכושנות – בבלוג של דוד אסף
החיים שלי (או של אחרים) 