הנושא החם – זכרונות חגים אהובים (או חג אהוב)

מדור השרביט החם מציע לנו לספר על זכרונות שיש לנו מהחגים.  לא בטוח למה דווקא עכשיו, אבל אני לא יכול להתלונן על העורך ושבועות מתקרב אז אזרום ואספר על החגים לפי הסדר…

ראשון כמובן ראש השנה. לא אכלנו ראש של דג או ראש של כבש בראש השנה… גם לא היה לנו על השולחן לשמחתי. אני זוכר שאמי ז"ל הייתה אופה עוגת דבש לראש השנה, אבל מעבר לזה אני לא זוכר מאכלים או מנהגים מיוחדים הקשורים לחג זה. אבל אני כן זוכר שאמא הייתה שולחת "שנה טובה" לכל קרובי המשפחה והחברים כמה שבועות לפני החג. אני זוכר גם את הדוכנים לממכר הברכות האלה שהיו צצים לפני החג ומהווים סימן מקדים לכך שהוא מתקרב.

שני, יום כיפור. בערב יום כיפור אכלנו כולנו יחד סעודה מפסקת, שהכילה בתור קינוח עוגת דבש כמו זאת של ראש השנה. במהלך יום כיפור עצמו היינו בעיקר רובצים במיטות וקוראים (מנהג שאני עדיין מקיים באדיקות). אחר הצהריים אמא הייתה מתחילה להכין את הסעודה של צאת הצום שאותה היינו מתחילים בפרי ופרוסה של עוגת דבש…

בסוכות היינו מקימים סוכה בחצר הבניין. הייתה לנו "סוכה לנצח" והבעיה העיקרית הייתה למצוא סכך. אני זוכר שאחי הגדול היה מקצץ בעצים בסביבה כדי לארגן את הסכך. את סעודת ערב החג היינו אוכלים בסוכה. היה קצת צפוף אבל מאוד מיוחד. הבעיה העיקרית הייתה שפע חרקים שנמשכו לאור…
כל השנים רצינו גם לישון בסוכה (מצווה, לא?) אבל ההורים מעולם לא הרשו לנו לעשות זאת…

בחנוכה היינו מקפידים להדליק את החנוכיה כל ערב. אמא הייתה מכינה לביבות תפוחי אדמה (לאטקעס) אותם היינו אוכלים משום מה עם סוכר. הרבה סוכר…
אם זכרוני אינו מטעני (ולעיתים הוא נוטה לעשות זאת) היינו לרוב נוסעים בערב אחד להדלקת נרות אצל סבתא (אמא של אמא). היא הייתה תמיד מכינה סופגניות תוצרת בית, קטנות וקשות יחסית, ממולאות בריבה תוצרת בית.

ט"ו בשבט הוא לא לגמרי חג אבל אצלנו בבית היו תמיד קונים הרבה פירות יבשים לכבודו. במיוחד אהבתי יצירה קולינרית של אמי – תמר ממולא בבוטן עטוף בממרח שוקולד ביתי (מרגרינה, סוכר וקקאו).

פורים הסתובב כמובן סביב התחפושות. בגן ובכיתות הנמוכות של בית הספר לבשנו את התחפושות שירשנו מהאחים הגדולים (אני תוהה מה הם לבשו…) אחר כך ניסינו להיות מקוריים יותר. בכיתה ט' התחפשתי לסמוראי ואחי הגדול הכין לי חרב סמוראים בגודל טבעי מעץ שעד היום נמצאת אצלי בבית.
מבחינת האוכל היו אוזני ההמן שאמי וסבתי הכינו שהיו ממולאות כמובן בפרג. זה היה בערך המילוי היחיד לאזני המן באותן שנים.

מפסח יש לי לא מעט זכרונות יחסית, על חלקם כבר כתבתי בבלוג בעבר. היינו שומרים על כשרות לפסח ואמי הייתה מתחילה לנקות את הבית יותר משבוע לפני החג כשכל פעם היא הייתה מכריזה על חדר "כשר לפסח" שאליו אסור להכניס חמץ יותר. ביום שלפני ערב החג היא הייתה עובדת אל תוך הלילה ומכשירה את המטבח – בערב היא הייתה שופכת ספירט על השיש ומציתה אותו (אחרי שהוא פונה כמובן) כדי לשרוף כל פירור חמץ. זה היה מחזה מאוד יפה… בנוסף אבא שלי היה מפזר באותו ערב חתיכות חמץ בבית ושולח אותנו הילדים לחפש אותן. בערב החג בבוקר היינו אוכלים את ארוחת החמץ האחרונה ויורדים לשרוף את השאריות. בצהרים היינו נוסעים לסבתי שם היינו חוגגים את הסדר ונשארים לישון שם – 8 נפשות בדירת שני חדרים. אני לרוב הייתי ישן על השטיח בסלון עם אחי ואחותי הצעירים.
כל שבוע פסח היה מאוד מיוחד בזכות האוכל השונה וגם הכלים השונים – היה לנו סט מלא של כלי פסח וכתוצאה מכך הבית היה נראה שונה ומיוחד. מאכלי פסח האופייניים שלנו היו מצבריי  שבגרסה של אמא שלי היה מעין פשטידת מצות מטוגנת במחבת ועוגת מצות שהייתה ערמה של מצות מרוחות בקרם שוקולד שכלל גם יין אדום מתוק לדעתי.
בחול המועד פסח נסענו לטיולים משפחתיים – לא הייתה לנו מכונית אז זאת הייתה הזדמנות לנסיעה באוטובוס. אני זוכר כמה פעמים שאבא לקח אותנו לפארק הירקון ופעמיים שנסענו לחיפה – אחת מהן לתערוכת בולים שהתקיימה שם.

כצידה לדרך לטיולים האלה לקחנו אתנו הרבה מצבריי…

בערב יום העצמאות היינו הולכים לראות זיקוקים ולמחרת בבוקר היינו הולכים לאסוף את התרמילים של הזיקוקים בהם השתמשנו במשחקים רבים. אחר כך היינו נוסעים לסבתא לארוחת צהרים – אני זוכר שבדך כלל היינו מגיעים בזמן שסבתא צפתה בחידון התנ"ך. אני לא זוכר אם היה אוכל מיוחד לחג אצלה, אבל אחרי שהיא נפטרה הייתה אצלנו בבית מסורת של אכילת פלאפל ביום העצמאות. אמא הייתה מכינה אותו מאבקה קנויה          , כך שאני חושד שהוא לא היה טעים במיוחד.

אני זוכר שנים שבל"ג בעומר אמא הייתה אופה תפוחי אדמה שלמים בתנור כתחליף לתפוחי האדמה מהמדורה שלרוב היו לא ממש אכילים.

שבועות זה החג האחרון בשנה… אמא הייתה כמובן מכינה עוגות גבינה – גם אפויות וגם עוגות ביסקוויטים מרוחות בגבינה לבנה עם סוכר לדעתי. אם אני לא טועה סבתא הייתה מכינה גם בלינצ'ס גבינה מתוקים עם צימוקים אבל אני ממש לא בטוח בעניין הזה.

אם פספסתי איזה חג אני מתנצל בפניו ואם שעממתי אתכם יותר מדי אני מתנצל בפניכם 🙂

והרשומה המומלצת, באותו נושא,  היא – 377 – חגים – בבלוג של arik benedek chaviv

ההילולה הגדולה – סיפור חכמים לשבת ולל"ג בעומר

מעשה ברבי עקיבא ורבי אלעזר ורבי אליעזר ורבי ששון ורבי שמחה ורבי יוסף בעל הנס ורבי שמעון בעלה של רינה ורבי יהושע ורבי בוריס שהיו מסובים בבני ברק ומתכננים כיצד יגיעו להילולת רבי שמעון בר יוחאי עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם שצה"ל הכריז על הר מירון כשטח צבאי סגור וההילולה מבוטלת.

אמר רבי עקיבא: "נער הייתי וגם זקנתי ומעולם לא פספסתי אף הילולה בהר מירון!"

הנהנו כל הרבנים בהסכמה ורבי אלעזר הוסיף מיד: "הרי אני כבן שבעים שנה ומאז גיל שלוש לא פספסתי אף הילולה של רבי שמעון בר יוחאי זי"ע אמן, אבל השנה כנראה נצטרך באמת לוותר עליה"

שאל רבי אליעזר: "אבל למה? מה שונה שנה זאת משנים עברו?"

הסתכלו עליו כל הרבנים כתרנגול בבני אדם ורבי ששון אמר: "אתה לא שומע חדשות רבי אליעזר? אתה לא יודע כי כל אזור הצפון פונה מיושביו ואויבנו המסוכנים  ימ"ש יורים לכיוון הר מירון הקדוש טילים, פצצות ואפילו מטוסים קטנים?"

ענה לו רבי אליעזר: "ודאי שאני יודע כל זאת (אולי חוץ מהמטוסים הקטנים). הלא בתוך עמי אני יושב. אבל ברור לכולם כי ביום הקדוש של ההילולה הקדושה של רבי שמעון בר יוחאי הקדוש לא יכול לקרות כלום למי שעולה להר הקדוש כי אם אויבנו (המאוד לא קדושים) ינסו לירות ביום קדוש זה רבי שמעון הקדוש בר יוחאי הקדוש בכבודו ובעצמו יעצור אותם!"

נכלמו כל הרבנים מכיוון שלא הפגינו אמונה חזקה כמו אמונתו של רבי אליעזר הקדוש והשפילו עיניהם אל כוסות התה שבידיהם. לאחר כמה דקות שאל רבי שמחה בהיסוס: "אבל מה עם מחללי השבת?"

שאל רבי יוסף בעל הנס: "מה עניין מחללי שבת לכאן? ברור שרבי שמעון בר יוחאי לא יגן על מחללי השבת, אבל אין זה נוגע אלינו כי אנחנו צאן קדושים!"
אמר רבי שמחה: "ברור שאנחנו ונשותינו ובנינו ובנותינו קדושים. אבל אולי חלילה תוסח דעתו של הקדוש רבי שמעון בר יוחאי בגלל צערו וכעסו על מחללי השבת ולרגע הוא לא ישים לב וטיל קטן אחד יחמוק מתחת לכיפת הברזל שלו ?"

הנהנו הרבנים בהבנה ורבי שמעון בעלה של רינה הוסיף: "אשתי רינה אומרת שלפעמים דעתם של הקדושים מוסחת בגלל החוטאים בעם והם כושלים בהגנה על הקדושים"

אמר רבי יהושע: "רגע אחד!  אני כבר מבולבל! הקדושים מגנים על עצמם או עלינו?"

צחק רבי בוריס ואמר: "ברור שהקדושים מגנים עלינו אבל גם ברור שאנחנו קדושים וכך יוצא שהקדושים של מעלה מגנים עלינו הקדושים של מטה!"

אמר רבי עקיבא: "ברור שהקדושים קדושים הם, גם אלה של מעלה וגם אלה של מטה, אבל יש טעם בדבריו של רבי שמחה ועלה בדעתי כי הקדוש רבי שמעון בר יוחאי הקדוש עלול לסבול מעוד הסחות דעת כמו למשל משכבי זכר, אכילת שרצים וכמובן שימוש בטלפונים לא כשרים".

הסכים איתו רבי אלעזר ואמר: "אכן לצערנו יש חוטאים רבים בעם ובגללם איננו יכולים להיות בטוחים אפילו ביום הקדוש ביותר של ל"ג בעומר!"

נאנח רבי אליעזר ואמר: "פני הדור כפני הכלב. חבל כל כך שאין ביכולתנו להיפטר מכל החוטאים במחי יד"
אמר לו רבי ששון בבהלה: "זכור מי קורא בבלוג שלנו!"

הסכימו הרבנים עם רבי ששון ורבי שמחה מיהר לתקן: "גם חוטאים גדולים יהודים הם! לכולם שמורה היכולת לחזור בתשובה שלמה ועד שיחזרו בתשובה הם יכולים להמשיך לשרת בצבא ולשלם מיסים ואנחנו נמשיך להתפלל עבורם"

אמר יוסף בעל הנס: "אכן זאת דרכו של עולם. החוטאים חוטאים ואנחנו מתפללים"

הזילו דמעה כל הרבנים ועברו לדון בשאלה כיצד יתהוללו ביום החופשי שנפל בחלקם כעת כשהם פטורים מלנסוע להילולה במירון.

מוסר השכל:  אם היו שומרים ישראל שתי שבתות, לא היה תירוץ ראוי לכל הדברים הרעים

שבת שלום וחדשות טובות סוף סוף

והרשומה המומלצת היא – אשה רכבת וכובע – בבלוג של chic

סיפור חכמות לשבת ולל"ג בעומר

מעשה ברבנית רחל והרבנית שרה והרבנית רבקה והרבנית חסיה והרבנית כרוביה והרבנית מושית והרבנית רינה שנפגשו להן בבני ברק בבית קפה לאחר שהסיעו את בעליהן הרבנים הצדיקים לישיבה (של מטה).

מכיוון שהיה זה יום חמישי של ל"ג בעומר, תיבלו הרבניות את הקפה בסוכר ובחלב ואת שיחתן בנושאים מענייני דל"ג בעומר.

אמרה הרבנית רחל: "בתי הצעירה, נרה יאירה, עוסקת כבר שלושה שבועות באיסוף קרשים למדורה, אך משום מה הערימה לא גדלה".

שאלה אותה הרבנית שרה: "מדוע את אומרת על בתך הצעירה 'נרה יאירה' ? מצד אחד, ביטוי זה שמור לרבנים ואנשי מעשה (כמו בעלינו נרם יאיר). מצד שני – אם כבר – יש לומר 'נרה יאיר' כי מה שמאיר הוא הנר ולא הבת".

הסתכלה עליה הרבנית רחל במבט מזרה אימים אך הרבנית רבקה (שהכירה היטב את הרבנית רחל ואת ילדיה) קפצה והסבירה כי פשוט שמה של הילדה הוא "נרה יאירה" (שם ראשון "נרה" ושם שני "יאירה")

התנצלה הרבנית שרה על חוסר הידיעה שגרם לה להלבין את פניה (לא ברור של מי) ברבים ובנוסף העירה: "שם מאוד מעניין… מותר לשאול מהיכן הגיע השם?"

התירה לה הרבנית רחל והרבנית שרה שאלה: ":מהיכן הגיע השם 'נרה יאירה'"?

ענתה לה הרבנית שרה: "ביום בו כרעתי ללדת שררה בשכונה אפילה. הלשונות הרעות טענו כי כבוד ראש הממשלה הורה להפסיק את אספקת החשמל לרגל שעת כדור הארץ.

החדר בו ילדתי הואר בנר יחיד. על כן כשנולדה נרה'לה שלי, החלטנו לקרוא לה 'נר', על שם הנר שהאיר את חדרנו. רק למחרת – כשחזר החשמל גילינו שהיא בעצם בת (ונאלצנו לבטל את הברית) על כן שינינו את השם ל'נרה'. ומכיוון שחזר החשמל, החלטנו כמחווה לראש הממשלה לקרוא לבננו על שם בנו – יאיר. כמובן שהתגלית כי הרך הנולד הינו רכה, גרמה לשינוי השם בהתאם."

ברכו הרבניות את הרבנית רחל על ההסבר המבריק והרבנית חסיה העלתה שאלה נוספת: "ציינת כי בתך נרה יאירה (נ"י) עוסקת כבר שלושה שבועות באיסוף קרשים למדורה – אך ערימת הקרשים בידיה אינה גדלה. הכיצד? האם נעשה לה  נס?"

ענתה הרבנית כרוביה: "הלזה ייקרא נס? ניתן היה להגדיר נס אילו נ"י לא הייתה אוספת קרשים והערימה הייתה גדלה. אך לפנינו מקרה הפוך!"

הסכימו איתה הרבניות ופנו אל הרבנית רחל לקבלת הסבר לתופעה העל-טבעית.

פתחה הרבנית רחל ואמרה: "גם אני הוטרדתי מאוד מהתופעה ועל כן ביקשתי מחברתי הטובה הרבנית מושית לחקור במופלא ממני". כל הרבניות הפנו את עיניהן ואוזניהן אל הרבנית מושית שנראתה מרוצה מתשומת הלב לה זכתה. היא כחכחה בגרונה ופתחה את פיה: "זוכרת אני היטב את אותו יום שני בו פנתה אלי הרבנית רחל בבקשת עזרה. היה זה יום בהיר עד מעונן חלקית. החזאים צפו עליה בטמפרטורות אך אני חשתי כי טועים הם. באותו יום נקרו בדרכי מספר סימנים מדאיגים. ראשית, בדרכי למשרדי עצר אותי השוטר  סמית לבדיקת רשיונות. הכרתי את סמית היטב – הוא היה שוטר גוץ ושמנמן שכבר בשעה עשר בבוקר נראה כאילו שתה חמישה בקבוקי בירה – ולא מסוג משובח…"

כל הרבניות קפאו במקומן ובהו ברבנית מושית בחוסר אמון. רק הרבנית רינה קמה ממקומה, ניגשה בצעד בוטח אל הרבנית מושית ובתנועה מהירה שלפה מידיה את הספר אותו ניסתה להסתיר מתחת לשולחן. "רם אורן, מה?" שאלה הרבנית רינה. הרבנית מושית גמגמה כמה מילות התנצלות ובלחץ חברותיה פנתה לסיפור האמיתי: "כשהתחלתי לעקוב אחרי נ"י וחברותיה, שמתי לב מיד לתופעה מוזרה – כל העיר הייתה מלאה בחבורות ילדים ובני נוער האוספים קרשים למדורה. והנה – למרות קרבת החג – כולם מוצאים קרשים! עקבתי בזהירות אחרי חבורתה של נ"י ולא הופתעתי לגלות כי הן אוספות את הקרשים שלהן היישר מן המחבוא של חבורתו של בני נרו יאיר. רצתי להזהיר את בני – ומיד גיליתי כי הוא וחבורתו אוספים קרשים היישר מן המחבוא של נ"י…"

חייכו הרבניות במבוכה ורק הרבנית רינה העזה לשאול: " מדוע קראת לבנך 'נרו יאיר'"?

ענתה הרבנית מושית: "זה לא שמו! שמו הוא שלמה גמליה – אך מכיוון שהוא גדול בתורה וצפוי ללכת בעקבות אביו, אני כבר מוסיפה לשמו את התואר 'נרו יאיר'".

אספו הרבניות את כליהן ויצאו לאסוף את בעליהן ןלעזור לילדיהם לאסוף קרשים.

מוסר השכל:  כל המוסיף (קיסם למדורה) גורע (קיסם מן המדורה של שכנו)

שבת שלום ול"ג שמח!

והרשומה המומלצת היא – פתרון אפשרי לנושא המנויים במייל – שירות blogtrottr – בבלוג של Emipiarti

טבעת האש – סיפור (ושיר) לל"ג בעומר ולשבת

האהבה היא דבר שורף נורא

במיוחד אם אתה פוגש את אהובתך

בל"ג בעומר ליד המדורה

והיא יוצרת טבעת בוערת גדולה

במיוחד אם מסביב בוערות כל מדורות השכונה