במדור השרביט החם נשאלנו ע"י אדם המקורב אליי מאוד על העבודות הזמניות בהם עבדנו.
תיאורטית, כל חיי עבדתי פעם אחת בעבודה זמנית ומעבר לכך כל העבודות שלי היו קבועות ובתחום המחשבים.
אבל בעצם היו לי עוד כל מיני עבודות זמניות נוספות בהן עבדתי בתקופות שונות של חיי (שהאחרונה שבהן הסתיימה ב-1988…
אנסה להתחיל בהתחלה… בהתחלה סתם שיחקתי וקראתי ספרים אבל כבר בתור ילד צעיר יחסית עסקתי פה ושם בשתי עבודות פופולאריות שהעשירו את דמי הכיס שלי.
הראשונה הייתה בייבי סיטינג – אמנם עוד הייתי ילד צעיר, אבל לשכנים ממול היה ילד צעיר עוד יותר ומדי פעם הם היו מבקשים מאמי שתשלח את אחד הילדים לשמור עליו. אני מניח שהיה להם מאוד נוח שלבייבי סיטר הצעיר שלהם יש גיבוי מוצק בזכות הורה (או שניים) בדירה ממול.
את שעות הבייבי סיטינג האלה העברתי בד"כ בצפייה בטלוויזיה אצל השכנים (הייתה אפילו תקופה לא קצרה להם הייתה טלוויזיה צבעונית ולנו רק שחור לבן…) אני מניח שזהו בד"כ אופי העבודה של בייבי סיטר, לא?
העבודה השנייה באותם גילאים צעירים נבעה ישירות מכך שתמיד הייתי "תלמיד טוב". כבר בכיתות הגבוהות של בית ספר יסודי התחלתי לתת שיעורים פרטיים לילדים צעירים ממני במקצועות שונים עם דגש על מתמטיקה (או חשבון בכיתות הנמוכות ![]()
).
זו הייתה הכנסה לא רעה למרות שהיא דרשה ממני גם השקעה ולא רק צפייה בטלוויזיה…
המשכתי לתת שיעורים פרטיים עד לסיום האוניברסיטה, כאשר עם השנים הוספתי גם שיעורים בפיזיקה ובמחשבים.
אהבתי ללמד בשיעורים פרטיים – במיוחד במקרים כשהתלמיד (או במקרים נדירים במיוחד – התלמידה) באמת רצה ללמוד, הבין את החומר והראה התקדמות אמיתית. זה בהחלט נתן לי תחושת סיפוק מעבר לכסף שהרווחתי.
בחופש הכי גדול שהיה לי – בין סיום התיכון לבין תחילת הלימודים באוניברסיטה (הייתי עתודאי) חיפשתי עבודה רצינית – כלומר של יותר מכמה שעות מזדמנות. הייתי מוכן לעבוד בכל עבודה בעצם ולכן הלכתי ללשכת העבודה וקיבלתי עבודה מיידית – שטיפת כלים בישיבה. כלומר- בד"כ שטפתי כלים בעמידה, אבל המוסד בו שטפתי כלים היה ישיבה בה גרו ילדים/נערים בתנאי פנימיה.
זה היה פחות או יותר המפגש הראשון שלי כבוגר עם "העולם האמיתי". עבדתי יחד עם אנשים "קשי יום" שפרנסו משפחות ממשכורת מינימום כולל ערבים מהשטחים.
אני לא יכול לומר שאהבתי את העבודה הזאת. היא כללה בעיקר שטיפת שאריות מזון מכלים והכנסתם למדיח. אבל היה מעניין לפגוש את האנשים שעבדו איתי ולחיות קצת מחוץ לבועה המוגנת בה נמצאתי רוב חיי.
במהלך לימודיי באוניברסיטה מצאתי (פרט לשיעורים הפרטיים) את העבודה המעניינת ביותר שבה עבדתי. אולי המעניינת ביותר אי פעם – כולל העבודות "המקצועיות" שלי. זו היא כמובן העבודה הראשונה עליה חשבתי למדור.
העבודה הייתה הדרכה במוזיאון המדע של האוניברסיטה העברית. היום המוזיאון הזה ידוע כ"מוזיאון המדע ע"ש בלומפילד" והוא נמצא בבנין גדול בקרית המוזיאונים שבגבעת רם, אבל באותם שנים הוא אפילו לא נחשב ל"מוזיאון" אלא נקרא "עין רואה – סדנה למדע" ושכן (או אולי שכנה – אם הוא היה סדנה ולא מוזיאון) במרתף אחד הבניינים שבקמפוס האוניברסיטה בגבעת רם.
צוות הסדנה היה קטן והתחלק לשניים – צוות מקצועי שהיא אחראי לקביעת המוצגים, תוכניות הדרכה, תיאום עם בתי ספר וכו' וצוות מדריכים קטן שכלל שני סטודנטים (אני אחד מהם) ושתי בנות בשרות לאומי.
תפקידנו לא הצטמצם רק להדרכה – היינו אחראים גם לפתיחת ונעילת הדלתות, מכירת הכרטיסים ושמירה על הסדר והניקיון.
ברוב הימים המקום היה רגוע מאוד ורוב עבודתי התמקדה בישיבה ליד השולחן בכניסה ומכירת כרטיסים בודדים למבקרים מזדמנים. באותם ימים רגועים יכולתי לנצל את הזמן לפתירת תרגילים בקורסים אותם למדתי.
אבל הימים המעניינים היו באמת מעניינים. היו אירועים שונים והדרכות מאורגנות לבתי ספר בהם ממש פרחתי – נהניתי להדריך, נהניתי לראות את תגובות המבקרים למוצגים השונים.
לצד מוצגים מורכבים, היו לנו מוצגים פשוטים להפליא שנדהמתי כל פעם מחדש לראות כיצד הם פועלים כל פעם מחדש.
הפשטני ביותר היה כרזה שעליה המשפט הבא:
אם תרצו אין
אין זו אגדה
היו אנשים שקראו את המשפט חמש פעמים ברציפות ולא הצליחו להבין שבמשפט קיימת מילה מיותרת… (אתם מצאתם אותה?(
לקראת סיום הלימודים שלי התקבלה תרומה נדיבה ממשפחת בלומפילד לבניית המוזיאון. התבשרנו גם כי במסגרת ההתמקצעות המוזיאון בעתיד יעסיק רק מדריכים עם רקע חזק בפיזיקה (שלא היה לי)… היה לי קצת עצוב לשמוע זאת, אבל אני בכל מקרה עמדתי להתגייס לצבא.
באחת מישיבות הסגל האחרונות בהן השתתפתי התבקשו אנשי הצוות להציע שמות למוזיאון העתידי. ההצעה המנצחת (לדעתי) הוצעה ע"י הסטודנט השני בצוות: "אצטדיון בלומפילד למדע".
כתבתי הרבה… נשארה רק עבודה זמנית אחת אותה אני זוכר.
בחופשת פסח של שנה ב' באוניברסיטה עבדתי כמדריך בקייטנת מחשבים. זו הייתה חוויה משעשעת משהו.
הילדים היו צעירים מכדי באמת ללמוד מחשבים – אם אני לא טועה הם היו בסף כיתה ב' (אבל בודאי לא מעבר ל-ג'). לימדתי אותם BASIC ונדמה לי שחלק מהילדים קלטו חלק מהחומר, אבל לצערי רוב הילדים לא באמת התעניינו בלימודים ורק רצו לשחק במחשבים.
צריך לזכור שזה היה הרבה לפני עידן האינטרנט. באותו זמן (שנת 1987) מחשבים אישיים עדיין לא היו נפוצים בכל בית ומבחינת הילדים "לשחק במחשב" כלל בעיקר הקלדת אותיות אקראיות…
הזיכרונות העיקריים שלי מאותה קייטנה היו הרעש והבלגן ששררו בשיעורים, השוקו והלחמניה שגם אני קיבלתי בכל יום וילדה אחת שהייתה דוברת אנגלית וכל מה שהיא רצתה זה לשבת מול המחשב ולהקליד משפטים שלמים באנגלית…
ומאז שסיימתי את הלימודים כל העבודות שלי היו קבועות )פחות או יותר) בתחום המחשבים.
והרשומה המומלצת היא – למדור השרביט החם –עבודות זמניות – בבלוג של Empiarti
החיים שלי (או של אחרים) 