הנושא החם – החופש הגדול

במדור השרביט החם  הוצע לנו לכתוב על החופש הגדול ומה הוא אומר לנו בגילנו ו/או בעבר.
אני לא יודע מאיפה לעורך עולים רעיונות כאלה שממש לא מדברים אליי, אבל אני משום מה מרגיש מחויב לכתוב בכל נושא שהוא מציע.

מאז שהבן "הקטן" שלי סיים את התיכון (לפני ארבע שנים) אני לא ממש מרגיש בקיומו של החופש הגדול.
לפני כמה ימים בסיבוב ההליכה שלי בערב עברתי ליד פנימייה הנמצאת לא רחוק מביתי והתפלאתי לראות כמה שקט וחשוך שם. לקח לי כמה שניות להבין שזה בגלל (או בזכות) החופש הגדול.

אבל אני עדיין זוכר היטב את ימי החופש הגדול של  הילדים שלי וקצת פחות טוב את הימים בהם אני הייתי נהנה מהחופש הגדול.

כשהילדים שלי היו קטנים, כל הקונספט של החופש הגדול היה נראה לי מיותר ורק כאב ראש להורים. כמו כולם חיפשנו פתרונות לילדים – קייטנות, בילוי אצל סבתא, ימי חופש של עננת ושלי (לסירוגין כמובן) ולא היה נראה לי שהילדים בכלל נהנים מהחופש. אולי הם היו מעדיפים להמשיך לבלות בגן או אפילו בבית הספר (בכיתות הנמוכות באמת).

כשהם גדלו ראיתי כמה הם היו צריכים את החופש הזה – לנוח קצת מהימים בהם צריך לקום מוקדם, ללכת לבית הספר, להכין שיעורים… בהתחלה המשכנו לדאוג להם לפעילויות מעניינות (לפחות לדעתנו) אבל בשלב מסוים כל מה שהם רצו היה לישון עד מאוחר, להישאר בבית ולרבוץ מול הטלוויזיה או המחשב (או לפגוש חברים, או – במקרה של הילדים שלנו – לקרוא ספר).

במקביל, באופן טבעי, הילדים גדלו והיה אפשר להשאיר אותם לבד בבית ללא השגחת מבוגר (אחראי פחות או יותר) וההבדל בין החופש הגדול לשנת הלימודים התרכז בעיקר בכך שלא היינו צריכים לוודא שהילדים מתעוררים בזמן בבוקר.

ואני חוזר אחורה בזמן… המחשבה הראשונה שלי כשאני חושב על החופש הגדול שלי בתור תלמיד הוא שהרבה פעמים היו לי תכניות לדברים שאעשה בחופש ובדרך כלל היית מתעורר ב-31.7 בבוקר עם המחשבה המפחידה שחצי החופש עבר ועדיין לא הספקתי כלום…

לא ברור לי מה היו התכניות האלה, אני לא זוכר מה תכננתי לעשות – אני רק זוכר שלא עשיתי.

בימי החופש הייתי בעיקר מתבטל. הולך לים (כשגרנו בבת ים), רואה הרבה טלוויזיה (אבל רק ערוץ אחד), קורא ספרים וכמובן ישן.

בשונה ממה שקרה עם הילדים שלי, אף פעם לא הייתי בקייטנה וההורים שלי לא היו עסוקים בלחפש לי "סידור" וזאת מכיוון שאמא שלי הייתה עקרת בית שעבדה כל השנה בלטפל בילדים. אבל כן הייתי נוסע לפעמים לסבתא בחופש הגדול.

שנים תהיתי איך יכולתי לבזבז ככה את הזמן ורק אחרי שהפכתי לאבא לילדים גדולים יחסית התחלתי להבין שגם אני הייתי צריך את המנוחה הזאת מהלימודים… אבל בתור ילד לא הבנתי את זה.

והרשומה המומלצת היא – כיצד העסקתי את הילדים שלי בחופש הגדול? – בבלוג של קנקן

משחקי המחשב / הטלפון שלי

במדור השרביט החם  הוצע לכתוב על המשחקים ששיחקנו או שעדיין משחקים במחשב או בטלפון.

פעם, איפשהו בתחילת שנות ה-80 שמעתי על מושג שנקרא "משחק טלוויזיה".  מחברים מכשיר פלאי כלשהו לטלוויזיה ואז אפשר לשחק משחקים באמצעותה!
המשחק הראשון שהכרתי היה כמובן של אטארי. אני זוכר שהשכנים שלנו ממול קנו כזה ומעט שיחקנו אצלם. אני זוכר גם  שכשהייתי בכיתה ט' היה לנו ערב של "יריד" שבמהלכו אחד התלמידים הביא קונסולת משחקים של אטארי ונוצר תור ארוך של ילדים שרצו לשחק בה.

המשחקים כמובן היו פשוטים מאוד – בעיקר שני קווים שהזזנו ימינה ושמאלה מתוך כוונה לפגוע בנקודה שקפצה ביניהם…

מעט אחר כך, גם אנחנו קנינו קונסולת משחקים – דווקא של פיליפס. אני זוכר שהמשחק שאהבתי בעיקר והייתי די מוצלח בו היה הפולשים מהחלל – space invaders. אני חושד שהשקעתי יותר מדי זמן במשחק הזה…

מסע אל העבר

במשך שנים רבות עבד פרופסור פאסט (שם בדוי) על פיתוחה של מכונת זמן. הוא היה משוכנע שהוא יצליח במקום בו כולם (פרט לסופרי מדע בדיוני) נכשלו.
בתחילת עבודתו הוא האמין שמסע בזמן אפשרי רק לעתיד, מכיוון שהעבר למעשה כבר לא קיים וגם אם הוא איכשהו קיים מסע אליו משמעותו נסיעה נגד כיוון הזרימה הטבעי של הזמן (דבר הקשה בהרבה מנסיעה נגד כיוון הפקקים).

לכן הפרופסור התמקד בפיתוח מכונת זמן המסוגלת לנסוע לעתיד. בסך הכל הוא התקדם יפה מאוד בעבודתו – לאחר עשר שנים של עבודה הוא כבר מצא את עצמו בעתיד: עשר שנים קדימה מהתאריך בו התחיל לעבוד!

בשלב זה הוא הבין שלמעשה מכונת זמן המסוגלת לנסוע רק קדימה בזמן היא בעייתית: גם אם הוא יצליח לנסוע בזמן בקצב מהיר יותר מאשר דקה בשישים שניות, הוא לא יוכל לחזור לזמנו ולספר לעולם על כל מה שמצפה לו בעתיד.

לאחר מחשבה רבה הוא הקדיש את השנה האחת עשרה של עבודתו לבחינת האפשרות למסע לעבר.  בשנה זאת הוא התקדם מאוד – אבל רק לעתיד לצערו – ובסיומה של השנה הוא מצא את עצמו שנה לאחר תחילתה.

אך בשנה השתיים עשרה חלה פריצת דרך מדהימה! פרופסור פאסט הבין שהעבר לא בהכרח נעלם. כידוע לכולם, העבר נשמר בזיכרון האנושי. הפרופסור למשל זכר היטב את מלחמת יום הכיפורים ואת המהפך המפורסם של 1977 בין שלל אירועים אחרים שקרו בעבר.
אם כך, העבר קיים תמיד בזיכרון האנושי ולכן סוד הנסיעה בזמן לעבר טמון בזיכרון!

פריצת הדרך הזאת הובילה את הפרופסור לחמש שנים רצופות של עבודה מאומצת. בסוף השנה החמישית (שהייתה גם השנה השבע עשרה של פיתוח מכונת הזמן) הוא ציין לעצמו בגאווה לא מבוטלת כי כעת הוא יודע כיצד לנסוע בזמן לעבר באופן תאורטי.

את חמש השנים הבאות הוא השקיע בעיבוד עקרונות המסע בזמן לעתיד (במהירות העולה על דקה בשישים שניות) ובשנה ה-28 לפרויקט הוא עבר לשלב המעשי של בניית המכונה על פי העקרונות התאורטיים אותם הוא פיתח.

למרבה הצער, פרופסור פאסט גילה כי יכולותיו המעשיות נופלות מיכולותיו התאורטיות. היה לו קשה להשיג את החומרים הנדרשים לבניית המכונה (בעיקר את דמעות הצפרדעים) וגם כשהוא השיג אותם הוא לא כל כך הצליח להשתמש בהם, לחבר אותם או להפעיל אותם כראוי.

הוא שקל לשתף אנשים נוספים בעשייה – אולי מהנדסים, טכנאים או שרברבים – אבל הוא מאוד חשש שמא הם יגנבו את סודו, יבנו מכונות זמן משל עצמם ואז יחזרו בזמן כדי לחבל במאמציו המוקדמים ולסכל לחלוטין את יכולתו לבנות ואפילו להמציא מכונת זמן.

מחוסר ברירה, פרופסור פאסט התחיל ללמוד בקורסים שונים – מכונאות, חשמל, תיקון מכשירי טלפון סלולאריים ותנורי מיקרוגל וגם איטלקית למתחילים. קצת הפריע לו שהוא היה התלמיד המבוגר ביותר והמשכיל ביותר באותם קורסים, אבל הייתה לו הרבה מוטיבציה ובסופו של דבר הוא הצליח לסיים את כל הקורסים בהצטיינות יתרה.

ביום השנה הארבעים לתחילת העבודה על מכונת הזמן, שהיה במקרה גם יום הולדתו השבעים ושניים עמד פרופסור פאסט נפעם מול מכונת זמן שאמורה לעבוד. הוא ידע בדיוק מה לעשות איתה: הוא קבע את יעד הנסיעה ליום בו התחיל לעבוד על המכונה, הופיע בפני עצמו הצעיר והנדהם וייעץ לו בחום ובתקיפות לזנוח את הפרויקט ולמצוא לעצמו חיים.

 

מוסר השכל: אם הייתי יכול לנסוע בזמן לתחילת כתיבת הסיפור, הוא ודאי היה נראה אחרת

 

שבת שלום!

 

והרשומה המומלצת היא –  רגע קסום?  – בבלוג של L אורגת מילים