הסיפור (לשבת) על החופרים בע"מ

כבר בימיו הראשונים של משה (שם בדוי) בגן השעשועים שבעמק חפר, שמה אמו לב כי יש לו חיבה מיוחדת לחפירה.

בעוד שפעוטות אחרים חילקו את זמנם בין הנדנדות, המגלשות, הסולמות וחפירת בורות בחול, משה הקדיש את מירב זמנו לחפירה וראה בשאר הפעילויות בזבוז זמן.

אמו של משה חשבה כי המשיכה העזה לחפירות היא בעייתית משהו ולקחה אותו לרופא הילדים. הרופא ניקה היטב את החול מגופו של משה, בדק אותו מכל הכיוונים והודיע שהכל בסדר.

היידעונית השכונתית התייעצה ברוחות המנחות אותה (וגם קצת עם החייזרים) והודיעה לאמו של משה כי בגופו התגלגלה נשמה של חייל צרפתי שנהרג במהלך מלחמת העולם הראשונה ועד למותו שהה רבות בחפירות ועל כן הכל כשורה (250 שקלים בבקשה).

במשך הזמן התרגלה אמו של משה לתחביבו המוזר ואף החלה לראות את היתרונות שבו. לדוגמא, היא הייתה פטורה מהפחד שבנה ייפול מהסולם או הנדנדה וייפצע. הבורות שחפר לא היו עמוקים מספיק כדי להוות סכנה של ממש.

הגננות של משה גם תהו לגבי התחביב הזה, אך מכיוון שהיה ילד שלא עשה בעיות (כלומר לא הרביץ לחבריו ולא בכה בקול רם מדי כשהם הרביצו לו) הן החליטו – בזו אחר זו – לקבל את התחביב והסתפקו בלנער את משה קלות לתוך ארגז החול לפני שהלך הביתה.

אמו של משה שאלה באחת מפגישות ההורים האם התחביב נראה סביר לילד שעומד לעלות לכיתה א', אך הגננת הרגיעה אותה בכך שמן הסתם זו "תקופה" ומשה ייגמל מן התחביב כשיסתגל למסגרת הקשוחה יחסית של בית הספר.

ואכן, משה התחיל את בית הספר ברגל ימין והיה במהרה לתלמיד מצטיין ואהוב על כל מוריו וחבריו. כפי שצפתה הגננת תחביב החפירה כמעט ונעלם – למעשה משה המשיך לחפור רק בהפסקות (אבל בכולן).

במהלך השנים גיבש משה סביבו חבורה של חופרים שהכתירו אותו למנהיגם הבלתי מעורער. בכל הפסקה – ולעיתים גם לאחר הלימודים – הם היו נפגשים וחופרים ביחד בור נאה.

כך חלפו להן השנים. משה שלנו סיים את הלימודים, שירת בצבא (לא – חיל החפרים לא קיים בצה"ל. הדבר הקרוב ביותר שהוא מצא היה הנדסה קרבית) וכעת היה צריך למצוא מקצוע לחיים.

מובן מאליו שמשה רצה להמשיך בחפירה… לאחר התייעצות עם כמה מחבריו לאגודת החופרים מבית הספר הם החליטו להקים את חברת החופרים בע"מ שתתמחה בחפירות ברחבי המדינה.

המימון הראשוני התקבל מאביו של שמוליק (שם בדוי) – החבר הבכיר באגודה (שזכה להיות בכיר בזכות הכסף של אביו כמובן). משרדים מפוארים נשכרו, שלט גדול הותקן, והחברים התכנסו לישיבת הפתיחה.

נאומו של משה נמשך כשלוש שעות. הוא מנה את האפשרויות הגלומות במקצוע החפירה בארץ, את התחרות המעטה שיש לחברה החדשה (בעיקר מצד קבלני עבודות עפר שחפירה הייתה רק חלק קטן מעבודתם ובהחלט לא התמחות) ואת שאיפות ההתרחבות שלו לעולם – תוך מניית הבורות הידועים ברחבי העולם החל מהבור ללא התחתית בקריה בתל אביב וכלה בבור הגדול באריזונה לא רחוק מלאס-וגאס (שהרבה אנשים נסעו לראותו כל שנה מכיוון שמשום מה חשבו שיש בו קניון).

לאחר הנאום המרגש זכה משה למחיאות כפיים נלהבות מכל החברים ולאחר הפסקת שירותים קצרה נפתח נאומו של סמנכ"ל הרכש שמוליק שמנה את מגוון כלי החפירה שהחברה צריכה לרכוש. חצי השעה הראשונה הוקדשה לכפות ודליי פלסטיק תוצרת סין – לזכר הימים בהם שימשו כלים אלה לחפירת בורות בחצר בית הספר.

חצי השעה חלפה במהרה והגיע הזמן לארוחת צהרים.

לאחר ארוחת הצהרים עבר שמוליק לסקירת כלים רציניים יותר כמו מעדרים, אתים, פטישי חמישה ק"ג ואפילו פטישי אוויר.   פטישי האוויר הביאו אותו לשעה ארבע, על כן הוחלט לסיים את היום ולהמשיך את ישיבת הפתיחה החגיגית למחרת.

יומה השני של החברה נפתח בהמשך הרצאתו של שמוליק. בשעות הצהרים הוא הגיע למחפרונים ולשמולדוזרים הגדולים ולאחר הפסקת הצהרים הוא סיים את הרצאתו שלאחריה נקבע המשך ישיבת הפתיחה ליום המחרת.

ביום השלישי של ישיבת הפתיחה נערכה סקירה מקיפה של המקומות המתאימים לחפירת בורות בערים הגדולות בארץ – תל אביב, ירושלים וחיפה. הסקירה של הערים הבינוניות נדחתה ליום הרביעי.

בפתיחת היום הרביעי ביקש אביו של שמוליק להעלות נושא דחוף לסדר היום. הוא הציע להשכיר את כל המשרדים לחברה אחרת ולהשאיר לחברת החופרים בע"מ רק את חדר הישיבות. ההצעה נידונה ע"י העובדים ולאחר יומיים נוספים של דיונים סוערים ולקראת סוף השבוע הוחלט ברוב קולות לקבל את ההצעה בתנאי שלחדר הישיבות יצורפו גם מטבחון, שירותים ופינת העישון.

וכך המשיכו חברי החופרים בע"מ בישיבת הפתיחה ללא הפרעה במשך ימים רבים ואם הם לא יסיימו לחפור לא ברור מתי יתחילו לחפור.

מוסר השכל: חפירה יכולה לפעמים להיות מחפירה

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – הכסא – בבלוג של תופרת חלומות

20 תגובות על ״הסיפור (לשבת) על החופרים בע"מ״

  1. ואני קויוויתי שהחפרנים בע"מ יהיו החברה ששכרה הרכבת הקלה ולכן העבודות לא יסתיימו לעולם!
    תודה על ההמלצה על הכסא!

    עינבל

  2. ללא ספק בעידן האינטרנט לא חסרים נושאים שהחפירה בהם יכולה לזכות במענקים, מלגות ובפרסי ישראל, פרס עידוד החפירה וכד. חפירות ארכיאולוגיות, חפירות מנהרות הכותל, רכבת תחתית, בריכות שחייה, תעלת הימים, שרותי בריחה לאסירים, חפרפרות ריגול בשרותי המדינה,
    יש שוק לשירי חפירה, יש תקציבי פיתוחי גנטיקה בחפרפרות, הקמת קבוצת רכישה לבנית שכונה בבת חפר, ניתן להסכים על ברית ערים תאומות עם עמק חפר, לקנות את הזכויות ליצירות חיים חפר. ועוד לא דברנו על חאפרים למיניהם.

  3. היה די ברור שהחופרים יעברו מחפירה בארגז החול ובגינה לאכילת ראשים….ומזל שהם כולם חפרנים ונהנים מזה. מציעה לצרף אליהם את אבא שלי…..בדיוק לפני שהתיישבתי לקרוא את הפוסט הזה הוא חפר לי בוואטסאפ……שבת שלום

    1. האמת שכשהתחלתי לכתוב לא ידעתי מה יקרה להם בסוף… זה התגבש תוך כדי כתיבה.
      אבא שלך בהחלט מוזמן 😉

      תודה וסוף שבוע נעים ובריא!

  4. אני בעד חופרים וחפרנים. אפילו גדלתי בן כזה ואני תדיר מואשם באהבת החפירה.
    הרבה אנשים מתפרנסים נהדר מחפירות, אמנם לא בסגנון פוסט מלחמת ששת הימים, קו דדו או בסגנון קו מאז'ינו הידוע, אבל יש הרצאות, כינוסים, "קונים" לסוגיהם.
    אפילו, אפילו חלק מהם הופכים לגיבורי מדע או תרבות.

    1. גם הבן שלי יודע לחפור… הבת שלי לא כל כך. מזל שיש לה אבא חפרן שעזר לה לנפח עבודות לבית הספר 🙂
      תודה וסוף שבוע נעים!

  5. מאחר ושקט פה, איש לא מפוצץ בומבות ושובר חלונות, תורי לספר לכם סיפור. היות ולא היו 200 חלונות בסיפורך הקודם ככל הנראה יצרת סיפור מתוך טעות בכתבה בעיתון וזה הזכיר לי את הסיפור על אהבת שלושת התפוזים, לא האופרה של פורקופיב, אלא זו מתוך המיתולוגיה היונית של הומרוס.
    לאלת הצייד דיאנה היו נימפות, הנימפות היו בנות תמותה, נשים צעירות שלא התחתנו והיו בנות לוויה של האלות. אחת מהן הייתה ציידת קלת רגליים וספורטאית טובה. היא מופיעה בסיפור על מסע הארגונאוטים אחרי גיזת הזהב אבל לא זה הסיפור שאספר. למרות שהיא רצתה להיות חופשיה ממחויבות, הגיע היום שההורים לחצו עליה, כמו כל הורים, להתחתן. והיא הסכימה אבל התנתה תנאי, הבחור שיקבל את ידה חייב לנצח אותה בתחרות ריצה, אם נכשל, יאבד את ראשו, במלוא מובן המילה. הרבה נסיכים הגיעו להתחרות, כשלו ואבדו את ראשם.
    יום אחד הגיע נסיך שרק רצה לראות מי הם כל השוטים שמאבדים את ראשם בשביל אישה, וכשראה אותה רצה, שערה מתבדר, עורה נוצץ מזיעה, נפל בשבי והתאהב. אלא שהוא לא היה רץ טוב ובצר לו הוא פנה לאלה אתנה. אתנה הייתה יריבה של האלה דיאנה ולכן היא נתנה לו שלושה תפוזים ועצה. כשהוא התחיל לרוץ, הוא ראה את הנימפה עוברת אותו בקלות והוא השליך תפוח זהב אחד, ומה עושה אישה כשהיא רואה זהב מנצנץ, היא עצרה להרים וחיש קל הוא עבר אותה והתקדם והנה שוב הוא שמע אותה סוגרת את הפער מאחוריו, השליך תפוח זהב נוסף והיא עצרה והנה קו המטרה מתקרב והיא נושפת בעקביו והוא השליך את התפוח האחרון והיא לא התאפקה, הוא ניצח בשארית כוחו וזכה בה. בסיפור הבא היא בגדה בו אבל אותו לא אספר.
    באתונה ליד האקרופוליס יש הריסות של ארמון של אדם עשיר מאד. מקובל היה בזמן ההוא כשאדם עשיר או מנהיג נפטר, בזמן השיבעה מנהלים מאין מיני אולימפידה לזכרו, ועל הקיר בחדר האורחים יש מיוראל, ציור קיר של אירוע של בעל הארמון. במרכז התמונה יושב הרקולס, הוא השופט בתחרויות, לפניו סל מלא תפוחי זהב ואחדים מוטלים על הרצפה סביב. מימין בציור תחרות הקפיצה לרוחק, והנימפה מסיפורינו הקודם היא המנצחת והיא רוכנת להרים תפוח זהב, משמאל בציור תחרות הריצה, ומיודענו הנסיך שאיננו רץ מצטיין כידוע, אחרון הרצים. בזמן כל שהוא, אחד מבעלי הבית החליט לפתוח דלת בקיר מצד שמאל וכל הרצים פרט לנסיכנו נעלמו מהתמונה ונשארה הנימפה מרימה תפוח זהב מימין והנסיך רץ לפניה משמאל וכך נוצר הסיפור.

    1. סח]ור קצת פמיניסטי וקצת שובינסטי בו זמנית… מעניין.

      האם את מעדיפה שאכתוב על בומבות? או אולי על תפוחי זהב???

      תוודה וסוף שבוע נעים!

  6. הכוונה שלי פה הייתה לתאר כיצד טעות בפרשנות תמונה שהשתנתה בגלל שיפוצים הביאה לסיפור מיתולוגי. בעל הבית שהחליט לבנות דלת בסלון הביא ליצירת סיפור שמסופר אלפי שנים אחרי לכתו.

    אני לא רואה את הסיפור כשוביניסטי מאחר והוא אחד מכלל סיפורים שבהן דווקא נשים מוצגות כפקיחיות ונועזות. אם תחפש את מסע הארגונאוטים והחיפוש אחרי גיזת הזהב תמצא שהנימפה שלנו לקחה חלק שווה במסע שנועד לבחון גיבורים.
    אני אישית הייתי מעדיפה סיפורי בלש ובומבות על פני רומנטיקה ותפוזים למרות שיש לי מתכון שלא מהעולם הזה לעוגת תפוזים נטולת גלוטן.

    1. השוביניזם מבחינתי הוא בטענה שאישה – גם עצמאית, מוכשרת וחזקה – לא תצליח לעמוד בפני נצנוץ הזהב ולכן תפסיד לגבר. החלק של הטעות בפרשנות בהחלט משעשע.

      אשתדל לכתוב יותר על בלשים 🙂

      תודה ושבת נעימה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: