הסיפור (לשבת) על החופרים בע"מ

כבר בימיו הראשונים של משה (שם בדוי) בגן השעשועים שבעמק חפר, שמה אמו לב כי יש לו חיבה מיוחדת לחפירה.

בעוד שפעוטות אחרים חילקו את זמנם בין הנדנדות, המגלשות, הסולמות וחפירת בורות בחול, משה הקדיש את מירב זמנו לחפירה וראה בשאר הפעילויות בזבוז זמן.

אמו של משה חשבה כי המשיכה העזה לחפירות היא בעייתית משהו ולקחה אותו לרופא הילדים. הרופא ניקה היטב את החול מגופו של משה, בדק אותו מכל הכיוונים והודיע שהכל בסדר.

היידעונית השכונתית התייעצה ברוחות המנחות אותה (וגם קצת עם החייזרים) והודיעה לאמו של משה כי בגופו התגלגלה נשמה של חייל צרפתי שנהרג במהלך מלחמת העולם הראשונה ועד למותו שהה רבות בחפירות ועל כן הכל כשורה (250 שקלים בבקשה).

במשך הזמן התרגלה אמו של משה לתחביבו המוזר ואף החלה לראות את היתרונות שבו. לדוגמא, היא הייתה פטורה מהפחד שבנה ייפול מהסולם או הנדנדה וייפצע. הבורות שחפר לא היו עמוקים מספיק כדי להוות סכנה של ממש.

הגננות של משה גם תהו לגבי התחביב הזה, אך מכיוון שהיה ילד שלא עשה בעיות (כלומר לא הרביץ לחבריו ולא בכה בקול רם מדי כשהם הרביצו לו) הן החליטו – בזו אחר זו – לקבל את התחביב והסתפקו בלנער את משה קלות לתוך ארגז החול לפני שהלך הביתה.

אמו של משה שאלה באחת מפגישות ההורים האם התחביב נראה סביר לילד שעומד לעלות לכיתה א', אך הגננת הרגיעה אותה בכך שמן הסתם זו "תקופה" ומשה ייגמל מן התחביב כשיסתגל למסגרת הקשוחה יחסית של בית הספר.

ואכן, משה התחיל את בית הספר ברגל ימין והיה במהרה לתלמיד מצטיין ואהוב על כל מוריו וחבריו. כפי שצפתה הגננת תחביב החפירה כמעט ונעלם – למעשה משה המשיך לחפור רק בהפסקות (אבל בכולן).

במהלך השנים גיבש משה סביבו חבורה של חופרים שהכתירו אותו למנהיגם הבלתי מעורער. בכל הפסקה – ולעיתים גם לאחר הלימודים – הם היו נפגשים וחופרים ביחד בור נאה.

כך חלפו להן השנים. משה שלנו סיים את הלימודים, שירת בצבא (לא – חיל החפרים לא קיים בצה"ל. הדבר הקרוב ביותר שהוא מצא היה הנדסה קרבית) וכעת היה צריך למצוא מקצוע לחיים.

מובן מאליו שמשה רצה להמשיך בחפירה… לאחר התייעצות עם כמה מחבריו לאגודת החופרים מבית הספר הם החליטו להקים את חברת החופרים בע"מ שתתמחה בחפירות ברחבי המדינה.

המימון הראשוני התקבל מאביו של שמוליק (שם בדוי) – החבר הבכיר באגודה (שזכה להיות בכיר בזכות הכסף של אביו כמובן). משרדים מפוארים נשכרו, שלט גדול הותקן, והחברים התכנסו לישיבת הפתיחה.

נאומו של משה נמשך כשלוש שעות. הוא מנה את האפשרויות הגלומות במקצוע החפירה בארץ, את התחרות המעטה שיש לחברה החדשה (בעיקר מצד קבלני עבודות עפר שחפירה הייתה רק חלק קטן מעבודתם ובהחלט לא התמחות) ואת שאיפות ההתרחבות שלו לעולם – תוך מניית הבורות הידועים ברחבי העולם החל מהבור ללא התחתית בקריה בתל אביב וכלה בבור הגדול באריזונה לא רחוק מלאס-וגאס (שהרבה אנשים נסעו לראותו כל שנה מכיוון שמשום מה חשבו שיש בו קניון).

לאחר הנאום המרגש זכה משה למחיאות כפיים נלהבות מכל החברים ולאחר הפסקת שירותים קצרה נפתח נאומו של סמנכ"ל הרכש שמוליק שמנה את מגוון כלי החפירה שהחברה צריכה לרכוש. חצי השעה הראשונה הוקדשה לכפות ודליי פלסטיק תוצרת סין – לזכר הימים בהם שימשו כלים אלה לחפירת בורות בחצר בית הספר.

חצי השעה חלפה במהרה והגיע הזמן לארוחת צהרים.

לאחר ארוחת הצהרים עבר שמוליק לסקירת כלים רציניים יותר כמו מעדרים, אתים, פטישי חמישה ק"ג ואפילו פטישי אוויר.   פטישי האוויר הביאו אותו לשעה ארבע, על כן הוחלט לסיים את היום ולהמשיך את ישיבת הפתיחה החגיגית למחרת.

יומה השני של החברה נפתח בהמשך הרצאתו של שמוליק. בשעות הצהרים הוא הגיע למחפרונים ולשמולדוזרים הגדולים ולאחר הפסקת הצהרים הוא סיים את הרצאתו שלאחריה נקבע המשך ישיבת הפתיחה ליום המחרת.

ביום השלישי של ישיבת הפתיחה נערכה סקירה מקיפה של המקומות המתאימים לחפירת בורות בערים הגדולות בארץ – תל אביב, ירושלים וחיפה. הסקירה של הערים הבינוניות נדחתה ליום הרביעי.

בפתיחת היום הרביעי ביקש אביו של שמוליק להעלות נושא דחוף לסדר היום. הוא הציע להשכיר את כל המשרדים לחברה אחרת ולהשאיר לחברת החופרים בע"מ רק את חדר הישיבות. ההצעה נידונה ע"י העובדים ולאחר יומיים נוספים של דיונים סוערים ולקראת סוף השבוע הוחלט ברוב קולות לקבל את ההצעה בתנאי שלחדר הישיבות יצורפו גם מטבחון, שירותים ופינת העישון.

וכך המשיכו חברי החופרים בע"מ בישיבת הפתיחה ללא הפרעה במשך ימים רבים ואם הם לא יסיימו לחפור לא ברור מתי יתחילו לחפור.

מוסר השכל: חפירה יכולה לפעמים להיות מחפירה

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – הכסא – בבלוג של תופרת חלומות