הנושא החם – פעילות ספורטיבית (או גופנית)

במדור השרביט החם  הוצע לנו לכתוב על הפעילות הספורטיבית בה אנו עוסקים (או שלא).
מוזכר שם גם שידוע שכדי שהגוף יהיה בריא צריך להפעיל אותו.

באופן אישי (כמו לאחד מעורכי המדור) יש לי היסטוריה ארוכה של יחסי שנאה-פחד-תעוב-אהבה לנושא הפעילות הגופנית.

בילדותי השתתפתי כמובן בשיעורי התעמלות (או מאוחר יותר – חינוך גופני) בבית הספר. לא הייתי מוצלח בזה בלשון המעטה. זה תמיד היה המקצוע החלש שלי. הייתי ילד שמן ואיטי והאמת שזה לא כל כך הפריע לי.

אמנם אני זוכר שבילדותי המוקדמת שיחקתי תופסת כמו כולם, אבל בניגוד להרבה בנים אחרים מעולם לא שיחקתי כדורגל או כדורסל מרצוני החופשי.

הייתה תקופה די ארוכה שרכבתי על אופניים, אבל לא ראיתי בזה ספורט אלא אמצעי להגיע ממקום למקום או סתם לטייל קצת רחוק יותר ממה שיכולתי ברגל.

אני חושב שתקופה זאת הסתיימה קצת אחרי שעברנו לירושלים – אמנם המשכתי לרכב על אופניים שם (אני זוכר בבירור פעם אחת שרכבתי הביתה ממרכז העיר לשכונת רמות ועקפתי בפקק למבורגיני קונטאש שיורד עשיר הביא לארץ) אבל כנראה העליות והירידות קצת שברו אותי (אני זוכר בבירור פעם אחת שהתרסקתי עם האופניים בירידה תלולה…)

כשלמדתי באוניברסיטה  שיעורי ספורט לא היו חובה (לשמחתי אז) והפעילות הגופנית שלי די ירדה.

בטירונות ובקורס מ"כים סבלתי מכושר ירוד אבל זה לא ממש הפריע לי.

לקראת קורס קצינים – שאותו רציתי מאוד לעבור בהצלחה – התאמנתי במשך כמה שבועות. בעיקר יצאתי לריצות אבל עשיתי גם תרגילים נוספים כמו שכיבות סמיכה, כפיפות בטן ועליות מתח.

קורס קצינים היה התקופה בה הייתי בכושר הטוב בחיי. עדיין הרגשתי (והיו לי הוכחות) שאני פחות חזק ובכושר מהממוצע סביבי.

אחרי הקורס החל מדרון חלקלק. מאז ועד היום רוב הזמן אני יושב מול מחשב. פשוט יושב… זה לא מתכון מדהים לכושר טוב אבל זה מה שאני עושה למחייתי.

כשהייתי צעיר לא הרגשתי בבעיה כלשהי. איכשהו מעט הפעילות הגופנית שכן עשיתי (אני מניח שבעיקר טיולי סוף שבוע ובחלק מהשנים גם הליכה  מהמכונית למשרד ולהיפך) הספיקה לי להרגיש טוב עם עצמי.

ואז היה משבר – אני חושב שזה היה בסביבות 2010 –  התחילו לי כאבים שלא ידעתי מה מקורם. אחרי כמה בירורים התחלתי פיזיותרפיה מתאימה במהלכה הפיזיותרפיסטית המליצה לי על הליכה קבועה.

התחלתי לצאת להליכות ובשלב מסוים התחלתי לשלב בהן ריצה.

קטעי הריצה הלכו והתארכו ופתאום גיליתי שלראשונה בחיי אני נהנה לרוץ. אני מניח שזה קרה בגלל שלראשונה הריצה לא הייתה תחרותית אלא רצתי לבד בקצב שלי. הגעתי למצב בו יצאתי שלוש פעמים בשבוע לריצה של כ-4 ק"מ והייתי מאוד מרוצה מזה.

עד שמסיבה מסוימת הפסקתי. לא זוכר בוודאות מה היא הייתה. אולי הייתי חולה, אולי היו לי כאבים, אולי סתם היה חם מדי או קר מדי או שירד גשם. קל מאוד להפסיק שגרה של פעילות גופנית, קשה מאוד לחזור אליה.

כשניסיתי לחזור גיליתי שיש לי כאבי ברכיים כשאני רץ… אז חזרתי להליכות – פעמיים שלוש בשבוע הליכה של 6-7 ק"מ.

בשיא הקורונה,, כשרוב הזמן עבדתי מהבית, בחברה שלי הכריזו על אתגר צעדים – כל צוות יתעד את מספר הצעדים שכל חברי הצוות הולכים ביום. כמו הרבה דברים אחרים בחברה שלי לא משמעות האתגר לא הייתה ברורה – במיוחד שבכל צוות היה מספר שונה של חברים, בגילאים שונים. כמובן גם לא היה ממש פרס לצוות הזוכה, אבל נרתמנו לאתגר והתקנתי בטלפון אפליקציה לספירת צעדים.

בשנים האחרונות אני משתדל (ולרוב מצליח) לעמוד ביעד הצעדים שהאפליקציה קבעה לי (טוב, גם אני שותף): היעד הוא 6000 צעדים ליום (בשבילי בערך 4 ק"מ), עשרים דקות יומיות של הליכה מאומצת ו-150 דקות הליכה מאומצת בשבוע (כלומר למעשה בממוצע כ-22.5 דקות הליכה מאומצת ביום).

זאת הפעילות הגופנית העיקרית שאני עושה ואני משתדל להקפיד עליה גם כשאני מרגיש לא טוב או שחם או שקר או שיורד גשם… מקווה שזה עושה משהו (טוב).

והרשומה המומלצת היא – למדור השרביט החם – פעילות ספורטיבית – בבלוג של empiarti

בתמונה, סיכום ההליכות שלי ליום בו כתבתי את הרשומה: