סיפור חכמים לשבת ולסוכות

מעשה ברבי עקיבא ורבי אלעזר ורבי אליעזר ורבי ששון ורבי שמחה ורבי יוסף בעל הנס ורבי שמעון בעלה של רינה ורבי יהושע ורבי בוריס שהיו מסובים בבני ברק ודנו בהלכות סוכה כשרה.

אמר רבי אלעזר: "שנו חכמים: סוכה כשרה עשויה משלוש דפנות לפחות והמהדרים מוסיפים דופן רביעית. סב סבי זצוק"ל היה נוהג להוסיף דופן חמישית להידור במצווה."

שאל לו רבי עקיבא: "אמור לנו מכובדי – כיצד ניתן לבנות סוכה עם חמש דפנות? האם צורתה הייתה צורת מחומש"?

ענה לו רבי אלעזר: "חס וחלילה! סוכה כשרה צריכה להיות בצורת מלבן! סב סבי זצוק"ל היה מוסיף את הדופן החמישית בתוך הסוכה וכך מחלק אותה לעזרת נשים ועזרת גברים וזוכה בעוד מצווה."

שאל לו רבי אליעזר: "היכן מצינו כי סוכה צריכה להיות בצורת מלבן דווקא? וכיצד ישבו בני משפחת סב סבך זצוק"ל לסעודה משפחתית באוהל מחולק?"

ענה לו רבי אלעזר: "צורת המלבן הינה מנהג,וכבר למדנו כי מנהג חשוב יותר מהלכה. ומשפחת סב סבי זצוק"ל הידרה  במנהג ההפרדה בין נשים וגברים כך שאפילו בסעודות חג לא התערבו אלה באלה."

אמר רבי ששון: "הכל טוב ויפה כל עוד הסכך על הסוכה הינו מן הצומח וניתן לראות את הכוכבים דרכו (בלילה) והוא מצל ביום. כי שנו חכמים:'סכך טוב – הכל טוב'".

אמר לו רבי שמחה: "צודק אתה כמובן ובטוחני כי סב סבו של רבי אלעזר הידר גם במצוות הסכך. אך בימינו רואה אתה יותר ויותר בורים ועמי ארצות המשתמשים ב'סכך לנצח' שאולי כשר לחילוניים ולתינוקות של בית רבן, אך בוודאי לא לרבנים מכובדים כמונו!"

השתעל רבי יוסף בעל הנס עד שכמעט נחנק ולאחר ששתה כוס מים וכוס תה וכוס קפה וכוס ברנדי וכוס עראק וכוס בירה להשיב את נפשו פתח ואמר: "סכך לנצח נבדק ע"י גדולי הרבנים מבית הלל ומבית שמאי ונמצא כשר (לימות השנה בלבד). ראיתי לא מעט צדיקים המשתמשים בסכך לנצח ואין הדבר מפחית מכבודם אפילו כהוא זה!"

הצטרף רבי שמעון בעלה של רינה לרבי יוסף בעל הנס ואמר: "גם אשתי רינה מצדדת בסכך לנצח וזאת משלושה טעמים: (א) שמירה על איכות הסביבה – אין צורך לכרות ענפים. (ב) שמירה על איכות הסוכה – עלים יבשים לא נופלים אל תוך המרק ו-(ג) שמירה על איכות התעסוקה של שלומי אמוני ישראל – המייצרים סכך לנצח."

הסכימו הרבנים עם הטיעונים כבדי המשקל והחליטו להכשיר למפרע את הסכך לנצח גם בסוכות של חסידים ואנשי מעשה.

אמר רבי יהושע: "אם בהכשרת סוכות עסקינן, אולי זה הזמן להכשיר את סוכתו של כותב רשימה זו, שלשונות רעות טוענות שאינה כשרה כלל?"

שאל לו רבי בוריס: "מאימתי אנו מקשיבים ללשונות רעות? אכלתי פעם לשון רעה אחת ואח"כ הקאתי חצי לילה, אבל מעולם לא האזנתי ללשון רעה! הבה נכשיר את סוכתו של הכותב מיד פן ינער חוצנו מאיתנו ואנו לא נזכה יותר לפרסום!"

אמר לו רבי עקיבא: "לאט לאט לך! הבה ונשמע מה טיבה של סוכה זאת לפני שנחליט להכשירה. כמה דפנות לה?"

ענה לו רבי יהושע: "ארבע – אחת יותר מהנדרש"

שאל רבי אלעזר: ומה צורתה?"

ענה לו רבי יהושע: "בסיסה ריבועי אך היא הולכת וצרה כלפי מעלה"

תהו הרבנים בינם לבין עצמם כיצד נראית סוכה שכזו וכל שהעלו על דעתם היה הפירמידה הגדולה (בה מעולם לא ביקרו) אך שמרו את מחשבותיהם לעצמם ורבי אליעזר שאל: "ואיזה סכך לה? האם סכך לנצח?"

ענה לו רבי יהושע: "סכך כשר למהדרין העשוי עלים שנקטפו זה עתה"

קראו כל הרבנים פה אחד: "כשרה! כשרה! כשרה!"

ולאחר שהכשירו ביקשו לזון עיניהם בסוכה. נעשה להם נס והצליחו להשקיף דרך מסך המחשב אל גגו של כותב הרשומה ונחרדו לראות כי ה"סוכה" הינה למעשה אוהל שאת ראשו מעטר ענף בודד.

אמר רבי בוריס: "נו, מילא. בודאי לא כל בני ישראל ישבו בסוכות אלא חלקם ישבו באוהלים".

ענו כולם: "חג שמח!"

מוסר השכל:  סכך טוב – הכל טוב.

שבת שלום  וחג שמח!

והרשומה המומלצת היא – לנסוע ביום כיפור – בבלוג של טל אייזנמן

הנושא החם – כמה חם?

מדור הנושא החם מעלה את השאלות המעניינות האם באמת הטמפרטורות בארץ עולות כל שנה באופן מורגש או שאולי אנחנו רק מדמיינים את זה והאם ההתחממות הגלובלית מורגשת על ידינו או שהיא קיימת אבל לא באמת מורגשת או שזוהי רק קונספירציה.

אני לא מאמין בקונספירציות. אני חושב שלא ניתן להסתיר מכל העולם דברים חשובים ואני חושב שהמדע הוא כלי אמין שניתן להסתמך עליו. אני בטוח שהאמריקאים בוודאות נחתו על הירח ושהקורונה קיימת בעולם וגרמם למותם של אנשים רבים.

כתוצאה מכך אני יודע שההתחממות הגלובלית היא בעיה אמיתית וממשית.

אבל האם היא מורגשת באמת (כהתחממות) ביום יום שלנו? חיפשתי קצת נתונים על הנושא. במאמר הזה קראתי שמסוף המאה התשע-עשרה עלתה טמפרטורת פני כדור הארץ ב-0.74 מעלות צלסיוס בממוצע וגם כי בישראל בין השנים 1970 ל-2002 בתחנה המטאורולוגית תל אביב שדה דב, אחת מארבע התחנות לאורך חוף הים התיכון, הייתה מגמת ההתחממות הברורה ביותר מבין כל התחנות שלאורך החוף, עם עליה שנתית ממוצעת של 0.0465 מעלות צלסיוס.

אלה המספרים שאני פחות או יותר מכיר ואני לא חושב שאני מרגיש באופן אישי התחממות שכזאת. אבל אני כן מרגיש שחם (לפחות בקיץ) ויש לי כמה הסברים  בלתי מבוססים להרגשה הזאת:

 הסיבה  הראשונה שאני חושב עליה היא שהתרגלנו למזגנים. כשהייתי ילד לאף אחד – או כמעט לאף אחד לא היה מזגן. אני זוכר היטב את הפעם הראשונה שהרגשתי בקיומו של מזגן בבית פרטי – זה היה באחת הכיתות היותר גבוהות של הבית הספר היסודי כשביקרתי אצל חבר לכיתה והאו באופן חגיגי סגר את החלון והדליק מזגן חדש (ומרעיש).

כמובן שלא היה לנו בבית הספר או בבית מזגן. גם לא באוטובוסים (מכונית לא הייתה לנו, אבל גם ברוב המכוניות לא היה מזגן באותן שנים – אני זוכר שבחלק מהמכוניות הוסיפו מאוורר קטן שככל הנראה התחבר לשקע המצת).

מכיוון שלא היו לנו מזגנים היינו רגילים יותר לחום. בימינו כשרוב שעות היממה בקיץ עוברות עלינו במזגן – בבית, בעבודה או ברכב – הזמן בו אנו נמצאים ללא מזגן נראה לנו קשה יותר.

הסיבה השנייה היא פחות עניין של הרגשה והיא נקראת "אי החום העירוני". בערים חם יותר מאשר מחוץ לעיר בגלל כמה סיבות שאפשר לקרוא עליהן בקישור. אני רואה את זה במד החום של הרכב בעיקר כשאני נוסע לאבא שלי ועובר משטח פתוח לתוך העיר.

כיום יש לנו יותר שטח עירוני ממה שהיה בילדותי – והשטח הזה הולך וגדל כל שנה על חשבון השטחים הפתוחים. כתוצאה ישירה מכך יש יותר שטחים בהם חם יותר.

הסיבה השלישית לה רמזתי במדור היא הנוסטלגיה – הנטייה הטבעית שלנו לחשוב שהעבר היה טוב יותר. גם פעם היה חם (לפחות בקיץ) אבל אנחנו רוצים לחשוב שהכל היה טוב יותר בעבר, כולל מזג האוויר.

מעבר לכך, השם "התחממות גלובלית" הוא קצת מטעה. ככל הידוע לי, הבעיה העיקרית באקלים בימינו היא לא העלייה בטמפרטורות אלא יותר ויותר אירועי קיצון –  שיטפונות (כמו שראינו רק לאחרונה בלוב), בצורת (כמו שקליפורניה ועוד אזורים חווים יותר ויותר בשנים האחרונות) , גשם חזק מאוד לאחר תקופה ארוכה ללא גשם ועוד.

בשנים האחרונות אני מרגיש יותר ויותר את האירוע האחרון – נראה שהחורפים באופן כללי יבשים יותר, אבל אחרי כמה שבועות ללא גשם פתאום יורדות כמויות גשם גדולות בזמן קצר.

מבחינת ממוצע המשקעים הכל מתאזן ויש לנו מספיק גשם (או בעצם כמות מתאימה פחות או יותר לממוצע) אבל במציאות גשם חזק בזמן קצר הוא לא טוב לסביבה – חלק גדול מהמים אובד והגשם החזק פעמים רבות מזיק לצמחייה יותר מאשר הוא מועיל לה.

אגב, בהקשר של הגשם החזק ושל אי החום העירוני – מכיוון שיש לנו יותר ויותר שטחים סלולים ובנויים לעומת שטחים פתוחים, פחות מים נספגים לאדמה ויותר מהם אובד.

לסיכום – אני חושש מהעתיד ולא אופטימי. וגם חם לי.  מקווה להתבדות.

והרשומה המומלצת היא  – האם חם יותר מתמיד?  – בבלוג של קנקן

מה אוכלים בארוחה המפסקת – סיפור לשבת וליום הכיפורים

אורי (שם בדוי) נהג לצום בימי כיפור.  זה לא כזה נורא, יש רבים העושים זאת. לפחות בין היהודים.

אפילו שהוא היה חילוני וגם טען שהוא אתאיסט (לא עלינו), זה עדיין לא ממש נושא לסיפור –אני מכיר אתאיסטים (אפילו לא בדויים) שצמים ביום כיפור.

אז אולי אכתוב סיפור אחר, כי זה לא נושא לסיפור.

אבל בעצם לא רציתי לכתוב על הצום, אלא על הארוחה המפסקת.

אורי נהג לפני תחילת הצום לאכול ארוחה מפסקת. גם זה לא נורא – כמעט כל מי שצם (ואולי אפילו כולם)  אוכלים ארוחה מפסקת לפני הצום.

אבל אורי הכין את הארוחה המפסקת בעצמו! אולי גם זה לא סיפור גדול, אבל על זה אכתוב כי אין לי רעיונות אחרים.

בקיצור ולעניין, אורי חיפש באינטרנט תשובה לשאלה "מה אוכלים בארוחה המפסקת" וקיבל תשובה ברורה ומפורטת: "בסעודה האחרונה לפני הצום אכלו ארוחה מבושלת המכילה פחמימות שמתפרקות לאט, כמו אורז, תפוחי אדמה, כוסמת, כיסוני בצק או נודלס, והוסיפו להן חלבון איכותי כמו עוף, קציצות או צלי בקר, הרבה ירקות מבושלים וגם סלט טרי גדול".

בסך הכל תשובה מאוד הגיונית ולכן אורי מיהר לקנות את המצרכים הדרושים ובערב יום כיפור בצהריים הוא התחיל לבשל לעצמו ארוחה מפסקת הגיונית ומומלצת שהכילה אורז עם אגוזים, תפוחי אדמה אפויים בתנור, תבשיל כוסמת (ריחני מאוד, אבל לא בהכרח בריח טוב), כיסוני בצק ממולאים בעוף (וגם כמה ממולאים בשרימפס) ונודלס עם כרוב, גזר, שעועית ירוקה, אפונה, טופו, עוף ובוטנים.

לארוחה זאת הוא כמובן הוסיף חלבון איכותי כמומלץ: עוף בגריל, קציצות בקר ברוטב עגבניות וצלי בקר.

כמובן שהוא לא שכח – לפי ההמלצה – להוסיף הרבה ירקות מבושלים: תבשיל קישואים ברוטב עגבניות, כרובית בטחינה, חצילים צלויים, תבשיל כרוב וכמובן מבחר אנטי-פסטי בתנור – בצל, בטטה, קישוא, חציל ופטריות.

הוא כמעט שכח, אבל ברגע האחרון הוא בדק שוב את ההמלצה מהאינטרנט וחתך לעצמו סלט טרי גדול.

ולמרות שזה לא היה חלק מההמלצה הוא גם אפה עוגה טעימה שתעזור לו לסיים את הארוחה עם טעם טוב בפה.

כשהוא סיים את כל הבישולים (ואת חיתוך הסלט) אורי הביט בשעון ונבהל לגלות שלא נותר לו זמן רב לכניסת הצום. השעה הייתה כבר כמעט שש בערב והצום מתחיל בשש ורבע!

היה לו די ברור שהוא לא יספיק לאכול את כל האוכל מעורר התאבון שהוא הכין ברבע שעה.

בהיותו חילוני ואתאיסט הוא הבין  מהר מאוד שבעצם לא ייגרם נזק כלשהו אם הוא יתחיל את הצום כמה דקות מאוחר מהשעה הרשמית. הוא גם יכול להוסיף את הדקות האלה לסיום הצום כך שלא ייגרם כל נזק לו או למקום.

בשעה שמונה בערב בערך הוא הגיע למסקנה שאין סיכוי שהוא יצליח לגמור את כמויות האוכל האלה באותו ערב. בצער מסוים הוא פינה את השולחן, ארז את שאריות האוכל (הרבות) לארוחה שאחרי הצום והתחיל לצום.

למחרת, בבוקר יום כיפור, קם אורי עם תחושה קצת מוזרה. הוא היה בטוח שהוא שכח משהו ולא הצליח להבין מה.

אחרי דקות ארוכות הוא פתאום הבין: נשאר לו הרבה סלט מארוחת הערב ואין כל סיכוי בעולם שהסלט הזה יהיה אכיל בערב.

אורי התחנך על כך שלא זורקים אוכל ולכן עם קצת ייסורי מצפון הוא אכל את שאריות הסלט לארוחת בוקר וחזר לצום.

בצהריים הוא שם לב פתאום שבתנור נשארו שתי תבניות מלאות אוכל – האנטי פסטי וצלי הבקר. כיצד הוא שכח להכניס אותם למקרר? הוא רצה למהר לעשות זאת וגילה להפתעתו שהמקרר מלא לחלוטין.

מכיוון שלא זורקים אוכל הוא נאלץ לאכול את הצלי והירקות לארוחת צהרים (עם פרוסת עוגה לקינוח – מכיוון שגם היא נשארה בתנור משום מה) וחזר לצום עד הערב.

הצום עבר על אורי בקלות רבה והוא קבע בסיפוק רב שההמלצות שהוא מצא באינטרנט עזרו והארוחה המפסקת עזרה לו מאוד לצלוח את הצום בקלות.

מוסר השכל: האינטרנט יכול לעזור לנו בכל תחום בחיים

שבת שלום!

צום קל למי שצם ורוצה שהצום יעבור בקלות, צום מועיל למי שצם ורוצה שהצום יהיה מועיל.

והרשומה המומלצת היא  – הנפשת גופות עכבישים וכלי אוכל מחושמלים: איג נובל 2023 – בבלוג של נעם לויתן

טיול יום הולדת באיטליה – חלק שביעי – היום השלישי בגרגאנו – 12.4.23

זהו המשך התיעוד של הטיול שלנו (טיול יום ההולדת של עננת) באיטליה באפריל.

היום השלישי בגרגאנו נפתח כמו היום הקודם בארוחת בוקר גדולה, בהליכה לסופר (הפעם בזוג) ובלי גשם.

יצאנו לפי התכנון שעננת הכינה והסתבר שהדרך עוברת בכבישים מאוד צרים והרבה פעמים גם תלולים.

כמו בימים הקודמים, למרבה המזל לא היו הרבה מכוניות בדרך. הייתה רק נקודה אחת בה הייתי צריך לעצור ולקפל את המראה השמאלית כדי שהרכב מולי יוכל לעבור בבטחה.

אבל היום התחיל בקצת מבוכה. לא היינו בטוחים אם הגענו למקום הנכון. היו לנו נ"צ ותמונות של השטח, אבל נראה שהשטח השתנה מאז שהוא צולם על ידי האנשים שעל הטיול שלהם התבססנו. אחרי שנסענו קצת קדימה ואחורה החלטנו שאנחנו במקום הנכון. זה היה שטח מרעה על מדרון תלול ולא היו בו הרבה פרחים בכלל או סחלבים בפרט. כן מצאנו כמה מיני דבורניות וסחלבים בודדים אבל לא שום דבר חדש או מרשים.

כשאני מסתכל על התמונות שצילמתי שם אני רואה שצילמתי בעיקר נופים וציפורני חתול… (יותר סביר שצילמתי גם סחלבים אבל התמונות לא הצליחו)

בשלב מסוים נכנס לשטח עדר עיזים גדול. מאוד התרשמנו מכך שהרועה נסע במכונית אחרי העדר…

המשכנו לנקודה השנייה שהייתה לא רחוקה מהראשונה וגם היא הייתה שטח מרעה של פרות. עקפנו את הפרות בקשת רחבה והגענו לאזור שנראה יותר מתאים לסחלבים אבל גם שם לא היו הרבה פרחים. מראה מעניין שהיה שם היה של עש יפה וצבעוני ממשפחת הדובונים:

עוד ראינו שם מרדף דרמטי של חיפושיות זבל שאחת מהן ניסתה לגנוב את כדור הזבל מהשנייה. משום מה לא צילמתי את זה.

המשכנו לכיוון הנקודה השלישית, אבל בדרך ראינו מהמכונית שטח שנראה מבטיח יותר מהשניים הקודמים. עצרנו לצד הדרך והשטח הזה מיד קיים – ליד המכונית היה מקבץ יפה של דבורניות – בעיקר דבורנית ברטוליני, שהיא פחות נפוצה. זה היה שטח מלא בסחלבים ודבורניות מכמה מינים (אבל לא מינים שעדיין לא ראינו). היו שם גם פרחים שאינם סחלבים.

הנה כמה סחלבים פרפרניים מהשטח הזה:

המשכנו לנקודה השלישית. כבר לפני שהגענו ראינו מהדרך הרבה אירוסים, עיריות ועיריונים.

פרט לפרחים פגשנו את המטיילת הגרמנייה שפגשנו יום קודם והמליצה לנו להגיע לאזור הזה. עצרנו לדבר איתה קצת ובשלב מסוים היא שלפה מהתיק ספר על סחלבי גרגאנו כדי לעזור לנו לזהות את אחת הדבורניות שראינו. כמובן ששאלנו אותה היכן היא קנתה אותו (עננת הכירה את הספר וניסתה ליצור קשר עם אלה שכתבו אותו עוד מהארץ אך ללא הצלחה). היא סיפרה לנו שהיא קנתה אותו במרכז המבקרים של יער אומברה אליו לא נכנסנו. רשמנו לפנינו להגיע לשם בשעות בהם המרכז פתוח.

המשכנו לטייל בשטח ההוא זמן ארוך יחסית. מצאנו שם המוני פרחים כולל דבורניות חדשות שלא ראינו קודם – לדוגמא דבורנית מאוד מיוחדת, אנדמית לגרגאנו בשם דבורנית ביסקוטלה – Ophrys argolica ssp. Biscutella. לצערי התמונה היחידה שאני צילמתי שלה לא הצליחה, אז אשתמש בתמונה שעננת צילמה:

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

הנה תמונה כללית של השטח בה ניתן לראות בעיקר את הפרחים הגדולים: אירוסים, עיריות, עריונים וחלבלובים:

משם המשכנו לנקודה הבאה שהייתה לא רחוקה ופחות עשירה בפריחה אבל היו בה כמה דבורניות מאוד יפות וגם ראינו שם לראשונה בטיול הזה תורמוס פורח.

המשכנו משם לנקודה הבאה שהייתה לצד כביש צר מאוד. בנקודה בה היינו אמורים לעצור חנתה מכונית (לא של תיירים…) כך שנאלצנו להמשיך הלאה עד שמצאנו מקום בו אפשר לעצור בלי לחסום את הכביש. חזרנו לנקודה ומצאנו שם כמה דבורניות יפות ודקטילוריזה רומאית (שפורחת אצלנו רק בהר קטע ובטעות חשבנו שראינו אותה גם ביום הקודם).

אחר כך עצרנו בעוד שתי נקודות שהיו בהן הרבה סחלבים ודבורניות אבל לא חידושים מסעירים וחזרנו לויאסטה דרך יער אומברה. מרכז המבקרים כבר היה סגור מזמן, אבל ראינו מהדרך שועל!   

אחרי ביקור קצר בבית מרקחת להצטיידות בכמה דברים חיוניים נכנסנו למסעדה מומלצת שם עשיתי טעות מצערת – הייתה בתפריט פסטה עם "lupin"  שכידוע לכולם זה תורמוס שאת הזרעים שלו אפשר לאכול. נראה צמחוני ומעניין אז הזמנתי כזאת מנה ולאכזבתי ולהפתעתי קיבלתי פסטה עם צדפות…

זה שבדקתי באינטרנט מראש לא עזר. כנראה הייתי צריך לוודא עם המלצר.

החלפתי לפסטה פשוטה עם רוטב עגבניות שהייתה לא רעה בכלל, אבל נראה לי שעננת נהנתה יותר מהאוכל שלה – דג דניס וסלט. זאת הייתה הארוחה הראשונה שלה בטיול הזה ללא פחמימות…

תם היום השביעי של החופשה שלנו והשלישי  בגרגאנו – המשך יבוא.

והרשומה המומלצת היא – האם ישראל אחים והאם הפלסטינים וערביי ארץ ישראל עם? – בבלוג של קנקן

הנושא החם – אז איפה אתם עושים את ערב החג?

מדור הנושא החם מזמין אותנו לספר איפה אנחנו מתארחים (או מארחים) בערב ראש השנה. לדעת העורך זאת "שאלת השאלות".

אצלנו זאת מעולם לא הייתה שאלה כל כך גדולה… כמו הרבה ישראלים אחרים, מאז שהתחתנו (לפני 30 שנה!) אנחנו בתורנות נצחית פחות או יותר – שנה אצל ההורים של עננת ושנה אצל ההורים שלי. מיותר לציין כנראה שהתורנות הזאת היא של שני חגים – ראש השנה וליל הסדר.

כמובן שיש גם שנים יוצאות דופן – לא  היינו בתורנות הזאת בזמן שגרנו בארה"ב והשנה, לראשונה (אבל כנראה לא בפעם האחרונה), בליל הסדר היינו בחו"ל וכך התחמקנו מהמסורת (תרתי משמע).

כמובן שעם השנים חלו שינויים. ההורים מזדקנים וחלקם (אמא שלי ואבא של עננת) לצערנו כבר לא בחיים. אנחנו מתבגרים והילדים שלנו גדלים. כתוצאה משינויים אלה בהלך השנים האחרונות אנחנו יותר ויותר מארחים אצלנו (או מתארחים אצל אחים/אחיות ולא בבית ההורים).

עוד שינוי הוא שקצת יותר קל לזכור איפה היינו בשנה שעברה ועל סמך זאת לדעת איפה אנחנו אמורים להיות השנה.  בעבר היינו צריכים לנסות להיזכר איפה היינו בשנה שעברה. לפעמים היינו מחפשים תמונות באלבום… כעת זה הרבה יותר פשוט – מחפשים בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית את התמונות משנה שעברה 🙂

בראש השנה הזה תורנו היה להיות עם אבא שלי. החלטנו לארח אותו (ואת המטפל שלו…)  אצלנו בבית. עוד התארחו אצלנו אחי ומשפחתו וגם בן הזוג של הבת.

היה נחמד מאוד. אוכל טוב, אווירה טובה ובעיקר חברה טובה. שמחתי גם לגילויי השכנות הטובה בבניין בו אנחנו גרים – שאלתי בקבוצת הוואטסאפ של הבניין אם מישהו יכול להשאיל לנו את מקום החניה שלו בשביל הרכב של אחי ותוך דקות קיבלתי ארבעה מקומות חניה…

וזהו בערך… ממש לא מסובך.

חג שמח ושנה טובה לכולם!

והרשומה המומלצת היא  – ערב ראש השנה תשפ"ד – בבלוג של עננת

שנה טובה – תשפ"ד

כמו בכל שנה, כשמתקרב ראש השנה אני חש צורך לברך את כל חבריי, קרוביי וקוראיי בברכת שנה טובה.

מקובל לברך בברכת "שנה טובה ומתוקה" וכמעט נפלתי למלכודת הדבש (תרתי משמע) הזאת, כאשר עלתה בדעתי שאלה חשובה: האם מתוק הוא בהכרח חיובי?

ידוע היטב כי בני האדם ברובם – ועוד יותר ילדים קטנים – אוהבים את הטעם המתוק. רוב בני האדם יאכלו בשמחה שוקולד, עוגות, עוגיות ועוד מיני מתיקה. יש גם כאלה האוהבים דבש.

הסיבה הביולוגית או ההיסטורית לכך היא כמובן האנרגיה הגבוהה הנמצאת במזון מתוק (כלומר בסוכר) וכולנו אוהבים אנרגיה.

אבל אנו חיים בעידן השפע. האנרגיה בכלל והסוכר בפרט זמינים לנו בכל פינה ולרוב בני האדם הבעיה היא לא למצוא מזון מתוק אלא להימנע ממנו. אני מניח שאין צורך לפרט על הנזקים שצריכת הסוכר גורמת לבריאות הגוף.

אם כך, האם "שנה מתוקה" היא ברכה או קללה?  אולי כדי לא לפגוע באף אחד עדיף להחליף את הטעם בברכה.  אבל לאיזה טעם?

הטעם המר לא נחשב אטרקטיבי.

הטעמים החמוץ והחריף אהובים על רבים אבל בהחלט לא על כולם. אני חושש שלא מעטים ייפגעו אם אברך אותם ב- "שנה טובה וחריפה" או "שנה טובה וחמוצה".

בנוסף חריף הוא לא באמת טעם אלא מוגדר כתחושת כאב וזה באמת לא מכובד לברך אנשים בברכת "שנה טובה וכואבת".

המלח אמנם חיוני לגופנו ופעמים רבות אנו חשים שהמזון שלנו חסר טעם אם אין בו מספיק מלח, אבל גם למלח (בעיקר בכמויות גדולות) יש חסרונות בריאותיים ידועים ופרט לכך התגובה לברכת "שנה טובה ומלוחה" עלולה להיות דומה לברכת "שנה טוב וחמוצה".

למרבה המזל יש לנו את הטעם החמישי: אומאמי. מסתבר שפירוש השם של הטעם הפחות מוכר הזה הוא "טעים" או "ערב לחך" לכן נראה לי שטעם זה הוא הטעם הזוכה של השנה ואני יכול בלב שקט לברך את כולם בברכת "שנה טובה ואומאמי!"

אם כי, אולי יש בעיה גם עם החלק של הטובה. אי אפשר להכחיש שטוב הוא טוב, אבל לעתים האסוציאציה שלנו לטוב היא לא בהכרח חיובית. למשל בביטוי "ילד טוב ירושלים", הילד הוא אמנם טוב, אבל אנחנו לא בהכרח רוצים לדמות לו. לעתים אנחנו מעדיפים להיות ילדים רעים כמו בני הילד הרע מהשיר הידוע.

אבל לאחל "שנה רעה ואומאמי"? זה באמת לא נשמע טוב. אפילו רע. כמובן שהרע יכול להיות טוב, אבל אני מתחיל לחזור על עצמי.

אז בקיצור כנראה אדבק גם השנה בטוב ומי שרוצה מוזמן להחליף את הטוב בכל דבר אחר שיחשוק בו.

לסיכום:

שנה טובה ואומאמי לכולם!

והרשומה המומלצת היא  – על קורמורנים ונחשונים באירופה וצפון אמריקה – בבלוג של pappquail

הנושא החם – איך ייראה העתיד שלנו?

מדור הנושא החם מזמין אותנו לנסות לחזות את העתיד (שלנו), למרות שהוא מציין באופן סקפטי למדי שבני אדם בכלל ואני בפרט לא יודעים לחזות את העתיד.

במדור הזכרתי את הרשומה שכתבתי לסיכום העשור ובה לא חזיתי כיצד הקורונה תשנה את העולם, אבל זאת לא הרשומה היחידה בה פספסתי בתחזיות שלי. אחרי הבחירות כתבתי רשומה על תוצאותיהן שם הבעתי מה שהיום נחשב לאופטימיות מוגזמת – כתבתי שם:
" אז מה יהיה? לדעתי, פחות טוב אבל לא אסון טוטאלי. חיינו תחת שלטון נתניהו לא מעט זמן, החרדים שלטו הרבה זמן בוועדת הכספים ובמשרד הפנים, הדתיים הלאומיים במשרד החינוך ואנשים שכל מה שהם יודעים לעשות זה להצדיק את נתניהו היו שרים וראשי ועדות."

בינתיים הולך ומסתמן שהממשלה הזאת היא כן אסון. אולי עדיין לא טוטאלי, אבל ככל שהזמן עובר אני יותר ויותר מזדעזע מאמירות ומעשים של שרים וחברי כנסת מהקואליציה. כתבתי ברשומה ההיא שאני מקווה שהשלטון יתחלף וישתפר (לטעמי) בבחירות הבאות. היום אני מקווה שהבחירות הבאות יגיעו מהר, אבל לא רואה דרך שזה באמת יקרה.

אבל כמובן שזה לא הפספוס היחיד שלי. לא חזיתי למשל את מהפכת הסמארטפונים. בעצם גם לא את מהפכת הטלפונים הניידים. אני זוכר שבתור ילד ראיתי בסדרה "דאלאס" שלבובי יואינג היה טלפון במכונית אבל לא חשבתי שגם לי וכמעט לכל אדם שאני מכיר יהיה טלפון במכונית. (לפחות כבר בתור נער צעיר חזיתי שלי תהיה מכונית!).

לגבי הסמארטפונים אני זוכר שמישהו אמר בסוף שנות ה-90 שעיתונים תמיד יודפסו בגלל שאי אפשר לגלוש באינטרנט בשירותים. הוא ואני לא חשבנו אז שזה יהיה אפשרי.

ובכל זאת, הנושא החם הוא לא התחזיות שפספסנו אלא התחזיות הנוכחיות שלנו (אותן נפספס קרוב לוודאי).

מה אני יכול לחזות לעתידי?

אני יכול להתחיל עם כמה תחזיות שליליות שככל הנראה כן יתגשמו – אני לא ממש אתעשר בשנים הקרובות (או אי פעם), אני כנראה לא ארכוש הרבה חברים חדשים, לא אחליף מקצוע ואולי אפילו לא מקום עבודה.

נראה לי שהחיים שלי ימשיכו להיות דומים למה שהם היום – ואני בשמחה אסתפק בזה. כמו שאומרים בעדה שלנו – "שלא יהיה גרוע יותר". (או, אם לצטט מנהלת שלי לשעבר שאהבה לצטט את כוורת: "תתעודד – אמרו לו – יכול להיות יותר גרוע! והוא התעודד ונהיה יותר גרוע").

אבל יש גם דברים חיוביים שאני צופה שיקרו לי בעתיד ואני מקווה שגם הם יתגשמו – אני צופה שאמשיך לטייל בארץ ובעולם, שאשתתף בלא מעט שמחות ואמשיך להיות פעיל ובריא.

מה לגבי תחזיות כלליות יותר, שלא נוגעות אליי באופן אישי?  אני מקווה – ודי בטוח שזה יקרה – שיגיע היום בו אראה ראש ממשלה בישראל שאיננו נתניהו. אני רק חושש שיהיה גרוע יותר לאור אוסף הקיצוניים, המתלהמים וחדלי האישים שנתניהו אסף סביבו ואחד (או אחת) מהם כנראה יהיה היורש שלו. מקווה שבכך אתבדה.

אני צופה ומקווה שאראה עוד התקדמויות טכנולוגיות גדולות שישפרו את העולם ובפרט בתחום הרפואה. קשה לי לראות מה הן יהיו אבל אני ממשיך לקוות בעיקר לאפשרות לרפא יותר זנים של סרטן.

אני מרגיש צורך לסיים בתחזית אופטימית במיוחד, אבל לא יכול לחשוב על משהו ספציפי. עננת הציעה כשהיא קראת את כותרת המדור תשובה במילה אחת – "איך ייראה העתיד שלנו? אחרת."  הכוונה שלה היא לא לאחרת מהיום אלא אחרת ממה שאנחנו חוזים ובכך היא די מכוונת למה שכתבתי.

והרשומה המומלצת היא  – לקחנו חודש – בבלוג של שיק

סיפור חכמים לסתם יום שבת בחודש אלול

מעשה ברבי עקיבא ורבי אלעזר ורבי אליעזר ורבי ששון ורבי שמחה ורבי יוסף בעל הנס ורבי שמעון בעלה של רינה ורבי יהושע ורבי בוריס שנפגשו להם בסתם יום של חול בדרכם לבני ברק ושמחו מאוד על המפגש הבלתי צפוי.

נפלו הרבנים זה בזרועותיו של זה (פרט לרבי שמעון ששכח את משקפיו בבית, פספס את הרבנים האחרים ונפל על  המדרכה ברעש לא נעים).

התיישבו הרבנים לצד הדרך, עזרו לרבי שמעון להבריש את האבק מבגדיו ורבי אליעזר שתמיד נשא איתו חוט ומחט ישב לתפור את החור החדש שנפער במכנסיו של רבי שמעון, פן תתרגז רינה אשתו יתר על המידה.

ובעודם מחכים לסיום מלאכתו של רבי אליעזר (שהיה אמנם חייט מומחה, אך לא מהיר במיוחד), פתח רבי אלעזר ופיהק.

שאל אותו רבי עקיבא: "רבי, מדוע עייף אתה כל כך?"

ענה לו רבי אלעזר: "כבכל בוקר בחודש אלול, השכמתי לסליחות לפני עלות החמה ועל כן עייף אני. האם אתה אינך עייף?"

אמר רבי עקיבא: " למזלי הנני בן לעדות אשכנז, ועל כן אינני משכים לסליחות עד השבוע האחרון שלפני ראש השנה".

פרץ ויכוח בין הרבנים האשכנזים לבין הרבנים הספרדים בשאלה מתי נכון להתחיל לומר סליחות.

מרוב התרגשות דקר רבי אליעזר את רבי שמעון בברכו. פרץ רבי שמעון בזעקה גדולה ומרה שעצרה בבת אחת את כל הוויכוחים.

אמר רבי ששון: "רבותיי! אל לנו להתווכח על זוטות.  כולנו יהודים המקיימים את מנהג אבותינו ואין זה מן הראוי שיהודי אחד ילעג ליהודי אחר רק משום שהיהודי האחר הינו אשכנזי המקיים את מנהג אבותיו המשתמטים והמחפשים לעצמם הקלות בכל מקום"

עכלו הרבנים האשכנזים את התשובה ולפתע הבינו כי יש בה עלבון מסוים (אם כי סמוי) למנהגי אבותיהם.

פתח רבי בוריס ואמר: "רבי ששון, אני מתפלא עלייך! רב בישראל המשמיץ רבנים אחרים? האם זהו מנהגם של עדות ספרד? תמיד ידעתי לשוילדע חייעס האלה אין כבוד לרבנים!"

המתח באוויר גאה עד שאפשר היה לחתוך אותו בסכין. למעשה רבי שמחה כבר שלף את הסכין שתמיד נשא איתו (מכיוון שהיה גם מוהל) אך באותו רגע חתך רבי אליעזר את החוט (בשיניו, כמנהג החייטים) וקרא: "רבותיי! קומו יהודים לסליחות! איזה מין תדמית אנו מציגים לקומץ קוראינו הנאמנים? ועוד בחודש הסליחות?"

ניחמו הרבנים על דבריהם ומעשיהם, לחצו זה את ידו של זה והתנצלו. רבי שמעון הקפיד במיוחד ללחוץ את ידי כולם בכוונה מרובה ממרחק אפסי, כדי שלא ייכשל שוב ברגליו.

לאחר שהושכן שלום במחנם, התכוונו הרבנים להמשיך בדרכם כשלפתע שאל רבי יהושע: "רבותי, האם מצווה היא לבקש סליחה זה מזה בחודש אלול?"

ענה לו רבי יוסף: "לא בהכרח. עשרת ימי תשובה הם הימים המתאימים לבקשת סליחה בין אדם וחברו. אך ימי אלול יפים גם הם לבקשת סליחה מכיוון שחודש אלול הוא חודש הרחמים והסליחות."

אמר רבי עקיבא: "יפה דרשת. ומכיוון שחודש אלול הינו חודש הרחמים והסליחות מן הראוי שאדם שפגע בחברו ירחם עלו ויבקש את סליחתו".

אמר רבי אליעזר: "הפוך גוטה, הפוך! אדם המבקש סליחה מחברו, ראוי כי חברו ירחם עליו ויסלח לו!"

ניסה רבי בוריס להטות את מהלך הוויכוח לפני שיתדרדר שוב ואמר: "שני הדברים נכונים כי הרי פרושו של חודש אלול הינו – אני לדודי ודודי לי – כלומר פועל פה עיקרון ההדדיות וכל אדם יכול לרחם על חברו"

ריחמו מיד כל הרבנים איש על חברו כדי להדר במצווה.

ולאחר שסיימו לרחם ציין פתאום רבי יהושע בשקט: "אני לדודי ודודי לי לקוח משיר השירים המסמל את אהבת עם ישראל לאלוקיו (ולהיפך). אולי  נקרא קצת בשיר השירים?"

התיישבו הרבנים שוב על המדוכה (חוץ מרבי שמעון שהתיישב על המדרכה) וקראו בשיר השירים כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: "רבותינו, האם אתם מנויים לפלייבוי בגלל המאמרים?"

מוסר השכל: כשרבנים רוצים, אפשר למצוא הצדקה גם לשיר השירים

שבת שלום!

והרשומה המומלצת היא – על האבות – בבלוג של Jud

הנושא החם – טיפולים קוסמטיים, פרא-רפואיים ותחזוקת הגוף והנפש

מדור הנושא החם מזמין אותנו הפעם לכתוב על הטיפולים שבכותרת ומציין גם שבתקופה האחרונה עלתה המודעות לתחזוקת הגוף והנפש בכלל האוכלוסייה, צעירים ומבוגרים

חשבתי שבתור גבר אוכל להסתפק בלכתוב שאני לא, או סתם לא לכתוב, אבל אחרי שקראתי שעורך המדור טליק ויקיר המדור אריק בנדק חביב הולכים או הלכו לקוסמטיקאית אני מרגיש שאני אולי חריג.

אבל אני לא. "שגרת הטיפוח" שלי היא מאוד פשוטה. מתקלח ומתגלח כל יום. חופף ראש 3 פעמים בשבוע.

נראה לי שזהו.

אני מסתרק כשהשיער שלי גדל אבל רוב הזמן שומר על תספורת קצוצה שלא דורשת סירוק.

השיער שלי מזמן רובו שיבה אבל זה לא מפריע לי. אני חושב שטוב שיש לי שיער. אם לא היה זה גם לא היה נורא…

כמה פעמים בחיי עשיתי מסג' מקצועי. מדובר לדעתי על לא יותר מעשר פעמים (ממוצע של פחות מפעם בחמש שנים). לרוב נהניתי ממנו אבל ההרגשה הטובה עברה מהר מאוד (בפעם האחרונה תוך פחות משעה!)

פעם אחת עשיתי מסג' עם אבנים חמות שנגמר בכוויות (אמיתיות) על הגב שלי. מאז אני מוכן רק למסג' פשוט ללא עזרים חיצוניים.

אולי עוד משהו? קרם לכפות הרגליים ולעיתים (רחוקות יחסית) קרם ידיים. שפתון לשפתיים יבשות כשצריך.

מעולם לא חשבתי על הליכה לקוסמטיקאית ובוודאי לא הרגשתי צורך בניתוח פלסטי. אני לא מושלם אבל אני לא מרגיש צורך לשנות את מה שיש לי…

אולי אני מתחזק יותר את הנפש על ידי קריאת ספרים, צפייה בסרטים וטיולים.

ואולי יש אצלי מקום לשיפור.

והרשומה המומלצת היא  – אפסים אחד אחד – בבלוג של נדב