הנושא החם – כל עוד בלבב פנימה

מדור השרביט החם שואל אותנו האם ההמנון שלנו – "התקווה" – עדיין מתאים למדינה.

ב-2012 כתבתי בבלוג (שהיה אז בתפוז) רשומה על שאלה זאת ממש ואז הייתי באופן חד משמעית בעד החלפת ההמנון.
הבעיות העיקריות שלי עם המילים של ההמנון היו:

1. "נפש יהודי" – אמנם המדינה שלנו היא "מדינת היהודים" והרוב בה יהודי, אבל יש מיעוט לא קטן לא יהודי. הפריעה לי לדוגמא השאלה מה חושבים דרוזים ציוניים שמשרתים בצבא על הצירוף הזה כבר בפתיחת ההמנון.
   
   
2.  "ולפאתי מזרח קדימה, עין לציון צופיה"  – זאת בעיה גאוגרפית פשוטה. ההמנון נכתב במקור ע"י יהודי אירופאי שמבחינתו ירושלים וארץ ישראל היו במזרח. כיום רוב האנשים השרים את ההמנון נמצאים פיזית בארץ ישראל והיא בהחלט לא מזרחית להם.
   
   
3. "התקווה בת שנות אלפיים" – פה מדובר בבעיה היסטורית. מה בעצם קרה לפני אלפיים שנה? בשנת 70 לספירה נחרב בית המקדש השני ופסק השלטון היהודי העצמאי בארץ- עד ל-1948. (אם נתעלם מהזמן הקצר בו בר-כוכבא שלט בארץ בין השנים 132-136).
   מעבר לזה שעברו "רק" 1954 שנה מאז (וכשנפתלי הרץ אימבר כתב את "התקווה" היה מדובר ב-1808 שנים) הרי שחורבן בית המקדש לא היה הסוף לישוב היהודי בארץ. האמת ההיסטורית היא שיהודים ישבו בארץ ברציפות כל השנים. אמנם מספרם הלך והתדלדל (באופן יחסי לאוכלוסיית הארץ הלא-יהודית) אבל תמיד היינו כאן.

לדעתי מיתוס "אלפיים השנה" רק מחליש את זכותנו על הארץ הזאת שמעולם לא נשכחה ולא נעזבה לחלוטין ע"י היהודים.

שלוש הבעיות האלה עדיין תקפות לדעתי.

אבל ב-2012 כתבתי על עוד בעיה בהמנון – "להיות עם חופשי בארצנו" – כתבתי אז כי כבר הרבה זמן אנחנו עם חופשי בארצנו.  כיום, אחרי אירועי 7.10 ואחרי "המהפכה המשפטית"  אני פחות חושב שאנחנו כאלה. בארצנו – כן. חופשיים? לא לגמרי.

האירועים של השנה וחצי האחרונות  חיזקו אצלי את הקשר הרגשי להמנון ובעיקר לשורה "להיות עם חופשי בארצנו".

לסיכום, אני לא חושב שצריך להחליף את ההמנון, אלא רק לעדכן אותו קצת  בשלוש הנקודות שציינתי למעלה.
ההצעה שלי היא כזאת:

כל עוד בלבב פנימה
נפש ישראלי הומיה
ובארצנו ומחוצה לה
עין לציון צופיה

עוד לא אבדה תקוותנו
התקווה שנים רבות לה
להיות עם חופשי בארצנו
ארץ ציון וירושלים

ב-2012 כתבתי שאין סיכוי שההמנון יעודכן או יוחלף כי כל מי שיציע דבר כזה יותקף מיד כאנטי ציוני, כשוחט פרות קדושות ואולי גם חלילה כ"אוהב ערבים".
אני עדיין חושב ככה.

והרשומה המומלצת היא – סן פרנסיסקו – סיפור קטן על חנות צילום – בבלוג של Adiad

הפטריוט הגדול – סיפור ליום העצמאות ולשבת

ישראל (שם בדוי) היה פטריוט גדול.

אפשר היה למצות בזה את הסיפור ולעבור ישירות למוסר ההשכל, אבל אני נוהג בד"כ לכתוב לפחות חמש מאות מילים בסיפור לשבת, אז אאלץ לפרט קצת יותר במה התבטאה הפטריוטיות של ישראל.

ובכן, ישראל היה פטריוט במשך כל השנה, בכל שנה. הוא היה אחד מהישראלים האחרונים שהאמין באמת ובתמים בערכי הציונות.

לדוגמא – על מכוניתו (סובארו כמובן! ישראל לא הסכים להתפשר על מזדה או יונדאי) התנוססו שלל מדבקות כמו "קרבי זה הכי, אחי", "אחריי לצנחנים" ו"הטובים לטייס". ישראל האמין באמת ובתמים שאם הוא לא היה מצליח להוריד פרופיל הוא בודאי היה משרת שרות קרבי מלא. יתרה מכך – הוא היה מוכן לצאת למילואים בכל רגע נתון בתנאי שזה היה מסתדר עם לוח הזמנים הצפוף שלו.

כדי להמחיש את הכבוד שהוא נתן לצה"ל,  ישראל היה נוהג לעצור בטרמפיאדות מפעם לפעם והיה מסביר לחיילים באריכות מדוע אינו יכול למרבה הצער לתת להם טרמפ.

 

חוש הפטריוטיות של ישראל לא היה מוגבל רק לצה"ל. הוא אהב לטייל בארץ ובכל סוף שבוע שלישי שבו לא ירד גשם ולא היה חם מדי הוא היה יוצא לחוף הים או לפארק הלאומי ברמת גן. הוא תמך בכל ליבו בתוצרת הארץ והקפיד לקנות אך ורק חומוס שיוצר בארץ.

 

אך לקראת יום העצמאות הייתה הפטריוטיות של ישראל מגיעה לשיאים חדשים. חודש לפני יום העצמאות הוא כבר הקפיד לקשט את מכוניתו – לא בדגל אחד אלא בשניים(!). הדגלים היו נשארים על המכונית לפחות עד שבועות.

מיד עם צאת הפסח הוא היה מתחיל לערוך הכנות קפדניות לחגיגות יום העצמאות.

 

ראשית, הוא בחר סוג הבילוי הרצוי. בכל שנה ישראל התאים את הבילוי ליום העצמאות הספציפי. לדוגמא – ליום העצמאות ה-50 של מדינת ישראל, ישראל החליט באופן סמלי לקנות חמישים נקניקיות מרגז.

חלק מהקוראים חושב כעת בודאי שלכבוד ביום העצמאות הנוכחי  ישראל קנה 71 נקניקיות מרגז – אך הם מזלזלים בכושר ההמצאה שלו. ליום העצמאות הזה הוא קנה 71 כנפיים (של עוף ישראלי כמובן).

 

לאחר שנקבע סוג האירוע, פנה ישראל לבחירת המיקום האידיאלי. גם כאן הוקדשה מחשבה רבה לקשר בין יום העצמאות לבין המיקום. בשנים הראשונות הקפיד ישראל לחגוג ביער בן שמן שסימל את פורצי הדרך לירושלים. אך עם התפתחות הכבישים בארצנו, בחר ישראל כל שנה לחגוג על אי תנועה אחר. השנה נפלה הבחירה על אי התנועה שבמחלף גלילות, שלא רק שהינו אחד מאיי התנועה החדישים ביותר בארצנו, אלא גם הוא ממוקם קרוב להרצליה – ובכך מכבד את  חוזה המדינה.

 

ישראל מעולם לא חיכה לרגע האחרון. הוא קנה את הפחמים כשבוע מראש – והקפיד במיוחד שאלה יהיו פחמים מתוצרת הארץ. בשנים האחרונות, במסגרת קירוב הלבבות וחזון השלום הנצחי של כבוד הנשיא, הוא נהג לקנות את הפחמים בעיר הערבית (ישראלית) הקרובה למקום מגוריו (שם גם היו הפחמים זולים יותר).

במסגרת קרוב לבבות דומה הוא התחיל מיד לאחר העלייה הגדולה מרוסיה להוסיף לבירות (תוצרת הארץ כמובן) גם בקבוק וודקה.

לאחר מבצע משה ישראל התלבט כיצד לסמל בחגיגות יום העצמאות את קליטתה המוצלחת של העדה האתיופית. לאחר התלבטויות רבות (וניסיון לא מוצלח לשלב אינג`ירה בתפריט) הוא החליט לשרוף את הבשר קצת יותר.

 

כמובן שישראל שמח מאוד להחליף את העיתון שבעזרתו הדליק את המנגל מ"ידיעות אחרונות" ל"ישראל היום" מיד כשהתחיל עיתון זה לצאת לאור – כי מה יכול להיות פטריוטי יותר בארץ ישראל מלהדליק את המנגל באמצעות עיתון שהמילה ישראל היא חלק בלתי נפרד משמו? (הייתה תקופה שבה – מטעמים דומים – ניסה ישראל להדליק את המנגל בעזרת עיתון "הארץ", אבל בני משפחתו טענו שעיתון זה אינו פטריוטי מספיק.)

 

וכך, כל שנה קיבל טקס יום העצמאות נופך פטריוטי יותר.

הבעיה היחידה הייתה שהטקס גם הפך לארוך יותר. עם כל הסמלים השונים ישראל גילה שאירוע יום העצמאות גולש לשעות החשכה. בשנה הבאה הוא כנראה יאלץ להמשיך את הטקס גם ביום  השבת שאחרי יום העצמאות.

 

מוסר השכל:  אין דבר שלם יותר מלב צלוי (על שיפוד)

 

חג עצמאות שמח ושבת שלום!

 

והרשומה המומלצת היא – סיכום עונת הפטריות חורף 2019 – בבלוג של תופרת חלומות