הנושא החם – כל עוד בלבב פנימה

מדור השרביט החם שואל אותנו האם ההמנון שלנו – "התקווה" – עדיין מתאים למדינה.

ב-2012 כתבתי בבלוג (שהיה אז בתפוז) רשומה על שאלה זאת ממש ואז הייתי באופן חד משמעית בעד החלפת ההמנון.
הבעיות העיקריות שלי עם המילים של ההמנון היו:

1. "נפש יהודי" – אמנם המדינה שלנו היא "מדינת היהודים" והרוב בה יהודי, אבל יש מיעוט לא קטן לא יהודי. הפריעה לי לדוגמא השאלה מה חושבים דרוזים ציוניים שמשרתים בצבא על הצירוף הזה כבר בפתיחת ההמנון.
   
   
2.  "ולפאתי מזרח קדימה, עין לציון צופיה"  – זאת בעיה גאוגרפית פשוטה. ההמנון נכתב במקור ע"י יהודי אירופאי שמבחינתו ירושלים וארץ ישראל היו במזרח. כיום רוב האנשים השרים את ההמנון נמצאים פיזית בארץ ישראל והיא בהחלט לא מזרחית להם.
   
   
3. "התקווה בת שנות אלפיים" – פה מדובר בבעיה היסטורית. מה בעצם קרה לפני אלפיים שנה? בשנת 70 לספירה נחרב בית המקדש השני ופסק השלטון היהודי העצמאי בארץ- עד ל-1948. (אם נתעלם מהזמן הקצר בו בר-כוכבא שלט בארץ בין השנים 132-136).
   מעבר לזה שעברו "רק" 1954 שנה מאז (וכשנפתלי הרץ אימבר כתב את "התקווה" היה מדובר ב-1808 שנים) הרי שחורבן בית המקדש לא היה הסוף לישוב היהודי בארץ. האמת ההיסטורית היא שיהודים ישבו בארץ ברציפות כל השנים. אמנם מספרם הלך והתדלדל (באופן יחסי לאוכלוסיית הארץ הלא-יהודית) אבל תמיד היינו כאן.

לדעתי מיתוס "אלפיים השנה" רק מחליש את זכותנו על הארץ הזאת שמעולם לא נשכחה ולא נעזבה לחלוטין ע"י היהודים.

שלוש הבעיות האלה עדיין תקפות לדעתי.

אבל ב-2012 כתבתי על עוד בעיה בהמנון – "להיות עם חופשי בארצנו" – כתבתי אז כי כבר הרבה זמן אנחנו עם חופשי בארצנו.  כיום, אחרי אירועי 7.10 ואחרי "המהפכה המשפטית"  אני פחות חושב שאנחנו כאלה. בארצנו – כן. חופשיים? לא לגמרי.

האירועים של השנה וחצי האחרונות  חיזקו אצלי את הקשר הרגשי להמנון ובעיקר לשורה "להיות עם חופשי בארצנו".

לסיכום, אני לא חושב שצריך להחליף את ההמנון, אלא רק לעדכן אותו קצת  בשלוש הנקודות שציינתי למעלה.
ההצעה שלי היא כזאת:

כל עוד בלבב פנימה
נפש ישראלי הומיה
ובארצנו ומחוצה לה
עין לציון צופיה

עוד לא אבדה תקוותנו
התקווה שנים רבות לה
להיות עם חופשי בארצנו
ארץ ציון וירושלים

ב-2012 כתבתי שאין סיכוי שההמנון יעודכן או יוחלף כי כל מי שיציע דבר כזה יותקף מיד כאנטי ציוני, כשוחט פרות קדושות ואולי גם חלילה כ"אוהב ערבים".
אני עדיין חושב ככה.

והרשומה המומלצת היא – סן פרנסיסקו – סיפור קטן על חנות צילום – בבלוג של Adiad

סבא שלי – אברהם צ'סלה ז"ל

בדרך כלל ביום חמישי בבוקר אני מפרסם סיפור משעשע לקראת סוף השבוע, אבל כמובן שלא אעשה זאת ביום  הזכרון לשואה ולגבורה.

לעיתים אני מפרסם כמה מחשבות ליום הזה. היום החלטתי לכתוב כמה מילים על סבי –אברהם צ'סלה ז"ל שהיה אביה של אמי (גם היא כבר לא בין החיים לצערי).

סבי לא היה שורד שואה, לא ניצול שואה ולא פליט שואה. הוא נולד בוילנה שבליטא בשנת 1904 ובגיל 20 החליט (בחוכמה רבה….) לעלות לארץ. 

בתמונה הבאה שצולמה ב-1929 רואים אותו לבוש חליפה יפה (האיכות של התמונה לא מדהימה, אבל החליפה אמורה להיות יפה):

תעלומת הצום הגדול

שנה חדשה הגיעה לעירנו המעתירה ורשה. נכון שרק היהודים חוגגים שנה חדשה ככה סתם בסתיו (במקום בשיא החורף כמו בני אדם מן הישוב) אבל מכיוון שכל אדם שני בורשה הוא יהודי, הרי שהעיר לבשה חג והימים הנוראים הגיעו עד אליה.

כעת מותר לגלות שגם אני יהודי – לפחות בחלקי. יש לי שורשים יהודים חזקים ואני אוהב לאכול גפילטע פיש ורגל קרושה לא פחות מהקורא הממוצע. כמו חצי ורשה גם אני חגגתי את השנה החדשה בזלילה גדולה שלאחריה לא נשאר לי מקום לבלוע אפילו זבוב.

ובאמת לא בלעתי זבוב אלא רק שטרודל, קומפוט, טורט ועוד פרוסת שטרודל. וקצת שוקולד.